זה מרגיש שהכל התנרמל כבר. כאילו לא, אבל כן. החטופים, המלחמה, ההורדה בדירוג, הכאב, האכזבה, השקרים, יוקר המחיה, העיוות, הקללות, ההסתה.
"בסוף מתרגלים להכל", שר דודו טסה, ונדמה שאין משפט מדויק מזה. אנחנו מסוחררים במערבולת, מרוב כאוס כבר בקושי מסוגלים להבחין. נאחזים בדברים הברורים — יום, לילה, מזג אוויר, כן מעיל, לא מעיל. אני חושבת על מיליון דברים ובו־זמנית לא מצליחה להתרכז בכלום.
אני רוצה לכתוב שווייז זו אפליקציה לא טובה, שטעיתי בדרך לנטף השבוע ארבע פעמים, שאני חושבת שהאפליקציה עושה לי גזלייטינג. אני חושבת שהכל עושה לי גזלייטינג.
קיבלתי סמס ממפלגת עוצמה יהודית: "לא להסכים לעסקה מופקרת". העסקה מופקרת? העסקה? עולם הפוך ראיתי.
אנשים מדברים על המשבר ועל קורבנות אדם כאילו אין מה לעשות וזו גזירה משמיים. זו לא גזירה משמיים. זה ממש מעשה ידי אדם.
הם לא היו נחטפים אם לא היו ליטרלי (ליטרלי!) מפקירים אותם. העונש על הפקרת אחים הוא אות קין לכל החיים, זה לא אני אמרתי, זה ספר בראשית, זה לא קרן וקסנר, זה ספר הספרים. זה לא שוברים שתיקה, זה פרק ד'. מדברים כל הזמן על כמה חשוב ללמוד תורה, אבל כנראה שאף אחד לא באמת קורא מה כתוב.
למה אין ועדת חקירה על למה לא לומדים באמת את הטקסט? במסכת תענית כתוב שבשעת משבר, כשהמציאות מגיעה לקצה (והרי אין ספק שאנחנו בקצה־קצה קצה של המציאות), צריך לחשוב יצירתי. אסור לנו בתכלית האיסור להמשיך. צריך לסגור את בתי הכנסת, לסגור את העסקים, לצאת מהמרחבים המוגנים אל השטח הציבורי ולזעוק. לא להתחתן ולא לחגוג ולהיות בתודעה של אבל. זה לא שקמה ברסלר, זה לא אחים לנשק, זו מסכת תענית.
המנהיגים רוצים שנמשיך. שנמשיך, כי ככה לא שמים לב. ככה פשוט נושמים, מכניסים חמצן ופולטים פחמן דו־חמצני. אבל זה בידינו. זו לא גזירה משמיים. אנחנו יכולים להפסיק הכל ולא להמשיך. לא להסכים לעשות דבר, לא לעבוד, לא להמשיך, תנועה קלה סך הכל, אי־עשייה. ואי־עשייה גורמת הפסקה במטריקס. בלי עבודה, אין כסף. אין כסף, אין מסים. אין מסים, אין למנהיגים קיום. אבל אנחנו מפחדים לא לעשות כלום. אנחנו אמיצים לחסום כביש, אבל אנחנו לא אמיצים לעשות פעולה פשוטה כמו לא להסכים לעשות כלום.
