הם רגילים להתעסק בדוחות כספיים, מאזני רווח והפסד, תזרים מזומנים וניהול עובדים, אבל מאז 7 באוקטובר מנהלי המפעלים בקיבוצים שבעוטף עזה מגויסים גם לטיפול בטראומות של העובדים שלהם, שראו את בני משפחותיהם ושכניהם נרצחים מול עיניהם, שהיו חסרי אונים ומאוימים לשעות ארוכות כאשר מחבלים פשטו על בתיהם ושרפו אותם, ושהיום, ארבעה חודשים אחרי, בדרום וגם בצפון, הם עדיין מפונים מבתיהם בלי תאריך חזרה.
אבל בעוד שאת הבתים אפשר לפנות, את העסקים אי־אפשר לעצור וצריך להחזיר את העבודה למסלול כמה שיותר מהר, וזה מה שעושה הנהלת איגוד התעשייה הקיבוצית. האיגוד חולש על כ־32 אלף עובדים ב־283 מפעלים וחברות בקיבוצים, שמהווים 11% ממפעלי התעשייה בארץ. בימים אלה החלו באיגוד להפעיל תוכנית שיקום וחוסן לעובדים והמנהלים במפעלים, ומתברר שהיא מאוד נחוצה.
"כמנהלי מפעלים מעולם לא למדנו איך מתמודדים עם טראומה קולקטיבית של עובדים", אומרת רונית הראל, אחראית על פיתוח הון אנושי באיגוד, שחוזרת אל 8 באוקטובר כאשר החלה להרים טלפונים למנהלות משאבי אנוש במפעלי הקיבוצים, ולא ידעה מי תענה לה ומי לא. "לא היה לי עדיין מושג מי חיה, מי נרצחה, מי חטופה, מי עם טלפון ויכולה לענות? המנהלות והמנהלים התגייסו מיד, כולם רצו להיות בעשייה, אחרי זה הבנו שגם זו דרך להתמודד עם הטראומה".
הדבר הראשון שעשו באיגוד זה לפתוח קו חירום לשאלות ותמיכה, בסיוע עמותת "ציונות 2000" (בראשות איש העסקים רוני דואק) ובשיתוף מקצועי של "מרכז החוסן הבינלאומי שדרות" בראשות איילת שמואלי. הדבר הבא היה לייצר מיד שפה ארגונית חדשה מבוססת חוסן, שתעזור קודם כל להחזיר את פסי הייצור, וגם לתמוך בעובדים. הראל: "כינסנו את מנהלות משאבי האנוש בדרום לפורום משותף, והבנו שהבעיה העיקרית היא אובדן ביטחון של העובדים בהגעה למפעל, שנמצא בשטח הקיבוץ או בשטח העוטף. אם בתת מודע עד 7 באוקטובר השער הצהוב בכניסה לקיבוצים סימן כניסה לאזור בטוח ומגונן, הרי שאחריו עובדים לא העזו לחזור ולהיכנס. וזה רק מופע אחד של טראומה, יש עוד הרבה סוגים של הימנעויות שצריך לעזור לעובדים להתמודד איתן".
6 צפייה בגלריה
אבי ניב, מנכ"ל מפעל פולג בקיבוץ גבים. "יש לי עובדים שבוכים בלי הפסקה. אני אומר להם 'בוקר טוב' והם מתחילים לבכות" | צילום: הרצל יוסף
מכאן נבנתה באיגוד תוכנית לטיפול ארוך טווח במצבי טראומה במפעלים ובמקומות עבודה, וכבר עכשיו פונים לאיגוד גם מנהלי קיבוצים ממרכז הארץ, שקולטים בחזרה לוחמים ולוחמות ששבו מהחזית, ומבקשים לאמץ אותה. מדובר במפגשים משותפים עם עובדים סוציאליים מומחים לטראומה, שבהם מדברים על הקשיים, משתפים ומקבלים כלים להתמודדות ולשיפור היכולת לעבוד.
גיל לין, מנכ"ל איגוד התעשייה הקיבוצית: "מפעל הדפוס של בארי היה מהראשונים בעוטף שחזר לעבוד, כי אחרת הייתה סכנה להמשך קיומו. מדינת ישראל אישרה לו לחזור לעבוד בתנאים בלתי אפשריים כמעט, בהסעת עובדים באוטובוסים ממוגנים למפעל שנמצא בשטח צבאי סגור. אבל ההיבט המורכב יותר הוא איך מביאים את העובדים לגיא ההריגה, לאזור האסון שעבדו בו קודם, כאשר יותר מעשרה עובדים נרצחו, בהם סמנכ"ל הכספים של המפעל, אמו של המנכ"ל נרצחה, נרצח אביה של מנהלת משאבי אנוש, ויש עובדים עם 3־4 בני משפחה שנפגעו בדרך כזו או אחרת, או עובדים שמחבלים חדרו להם הביתה".
6 צפייה בגלריה
הדס יופה, מנהלת משאבי אנוש במפעל לוג באשדות יעקב. התוכנית מסייעת גם לעובדים שחזרו ממילואים | צילוםף אפי שריר
הראל: "אנחנו לומדים תוך כדי תנועה. למשל, למדנו מהעובדים הסוציאליים ומהמומחים לחוסן שפוסט־טראומה וההיבטים שלה לא מגיעים בזמן שהאירוע עדיין מתנהל, אלא כמה חודשים אחרי. למשל, היום, כארבעה חודשים אחרי, עובדים פתאום מדווחים על פחד להגיע לעבודה, וזה לא היה קודם. אנחנו רואים גם מקרים חדשים של פגיעה בתפקוד, שלא היו קודם".
לין: "כל עובד מגיב אחרת. יש מי שמסתגר ולא יוצא מהבית, ויש מי שנכנס לעשיית־יתר. מנכ"ל של אחד המפעלים בעוטף מספר לנו שבפעם הראשונה, ישיבות ההנהלה עולות לטונים של צעקות ומתפוצצות, דבר שלא היה מעולם. זה חלק מהשפעת הטראומה".
החיים מנצחים
אורנה נעים, מנהלת הרכש של מפעל "ארז מוצרים תרמו־פלסטיים" מקיבוץ ארז שבעוטף, ובן הזוג שלה, אשר נעים, שהוא מנכ"ל המפעל, איבדו בשבת השחורה את בנם, אמיר נעים ז"ל, קצין יהלום במילואים. אמיר, חבר כיתת הכוננות, הצליח עם חבריו לבלום את כניסת המחבלים ולהציל את הקיבוץ, אבל שילם בחייו.
"הגעתי למפגשי תוכנית החוסן עם החלטה שאני לא אדבר יותר מדי, למרות שאני פטפטנית לא קטנה", מספרת אורנה. "אבל נאמרו שם דברים שהעירו בי מקומות שונים. הבנתי שכאשר אנשים מדברים, זה תמיד מעיר משהו ומסדר את הפרופורציות. את מבינה שאת לא לבד, ויש לזה חשיבות. גיליתי שזו יוזמה נהדרת. זה גם פותח אנשים שיש להם כעסים על ההנהלה שגרמה להם כבר לחזור לעבודה, אבל זה בסדר, זה תהליך, וזה עוזר וחשוב. גם מבינים דברים. למשל, אחת העובדות, שגרה באשדוד, אמרה שהיא מרגישה שנטשו אותה, ופתאום הבנתי שגם לאחרים יש קשיים ולא רק לנו, שישבנו פה בממ"ד באותו יום, והקשיים של כולם לגיטימיים".
אשר: "עם העובדים אנחנו במערכה שנמשכת ארבעה חודשים – כולם התפזרו, לאילת, ים המלח, מצפה רמון, חדרה. אורנה ואני עם הילדים והנכדים גרים ביבנה, ויש חלק מהעובדים שגרים בערים ובעיירות בנגב. כולנו חווינו טראומה. אין פה אחד, גם כאלה שגרים מחוץ לעוטף, שזה לא נגע בו. והקושי הוא גם של המשפחה, שפוחדת שהעובד יחזור לאזור כדי לעבוד במפעל. אבל יש גם מי שאומרים שאין להם בעיה לחזור, ואני מזהה שהם לא בסדר".
6 צפייה בגלריה
זואי סגס, מנהלת משאבי אנוש במפעל סאסא־סופטוור. הקיבוץ פונה אבל המפעל חיוני והעובדים חייבים להגיע | צילום: אפי שריר
מה אתה מזהה?
"לחץ. זה לא אותם אנשים שהיו. הכושר והיכולות שלהם במהלך היום אחרים. אין להם סבלנות, כל דבר קטן מקפיץ אותם, הם מחפשים מפלט מהעבודה, לברוח מהנושא המקצועי ולדבר על הקושי, הטראומה. ישיבות בכלל קשה לקיים כי יושבים ומדברים ומשתפים ומשחזרים. אפשר להגיד בהכללה שעד היום לא הצלחנו לחזור לשגרת ניהול. אני רואה גם קולגות שלי, והרוב הם במצב של 'עזוב אותך עבודה, זה שטויות, בוא נדבר על הבעיות האמיתיות, על הנפש'. וייקח לנו הרבה זמן לטפל במצב הזה של הנפש".
איך אתה ואורנה עושים את זה?
"אנחנו הבנו מהר מאוד שזה המצב והחלטנו תוך כלום זמן, אפילו רק במבט בעיניים בינינו, שאנחנו ממשיכים הלאה, כי אין לנו הפריבילגיה לעשות משהו אחר. יש לנו ילדים ושלושה נכדים בדרך — גם אשתו של אמיר, שצריכה ללדת, גם כלה נוספת שבהיריון, ובמהלך השבעה גם הבת הודיעה לנו שהיא בהיריון".
אז החיים מנצחים?
"בדיוק. זו הייתה החלטה שהחיים מנצחים ושאנחנו נהיה בעשייה מהבוקר עד הלילה, גם מתוך אחריות כלפי העובדים. זה מקום עבודה קטן, 80 עובדים ותיקים שכולם מכירים את כולם כולל את הילדים, הנכדים, המשפחות, אנחנו נפגשים בינינו כמה פעמים בשנה".
איך עוזר הפרויקט של האיגוד?
"התחלנו עם פגישות לאנשי ההנהלה, וכשראינו מה זה עושה, היה ברור שצריך גם לעובדים. עכשיו בכל יום רביעי אנחנו מתחלקים לקבוצות, ועובדים עם שני מנחים בקבוצות אינטימיות כדי לקבל כלים להתמודדות גם במפעל וגם ברמת המשפחה. הרוב המוחלט של העובדים מגיע. המפגשים מצוינים ואנחנו מקבלים כלים ליומיום, איך לנהל דו שיח בינינו, איך להתמודד עם המצב בבית".
מה התובנה שקיבלת בינתיים?
"שסבלנות זה שם המשחק, שאני כמנכ"ל צריך לשנות את רמת הציפיות שלי מהעובדים ולהתפשר, כי לכל אחד קצב אחר, ואני מתפשר לא מעט ומאפשר לעובדים ולעצמי דברים שלא איפשרתי בעבר, כולל יותר עבודה מהבית, למרות שהיא פחות אפקטיבית".
גם במפעל פולג לתעשיות פלסטיק שבקיבוץ גבים, הצמוד לשדרות, החלו במפגשי חוסן. המפעל, הממוקם פחות מ־4 ק"מ מגבול עזה, מעסיק 76 עובדים, חלקם תושבי הקיבוץ ואחרים מגיעים משדרות, נתיב העשרה, אופקים, נתיבות, אשקלון ובאר־שבע, ויש גם שמתגוררים במרכז. פולג הושבת בשבועות הראשונים למלחמה והמנכ"ל, אבי ניב, וצוותו טיפלו בהעברת הייצור לאתר המפעל בחו"ל, כדי לשמר לקוחות, ובתמיכה בעובדים ובמשפחותיהם שהתפזרו לכל עבר. "עובדים פונו למזרע, ים המלח או אילת, מעלה החמישה. פיזרו לנו את הצוות והיינו צריכים לתמוך בכל מה שעובר על משפחה שנעקרת מביתה".
המפעל חזר לעבודה חלקית ב־1 בנובמבר, ואז התברר לניב ולצוות שלו שהמצב הנפשי של העובדים יותר חמור מכפי ששיערו. "גילינו שהאתגר הכי גדול שהולך ללוות אותנו לאורך זמן הוא הפגיעה הנפשית שהעובד ומשפחתו חוו, והמשפחה היא חלק מהמכלול, כי יש לי עובדים שהם עצמם לא נפגעו רגשית, אבל האישה לא מוכנה שהם ייצאו מהבית, אז אני חייב לטפל באישה כדי שהעובד יגיע שקט לעבודה. הבנו שהעובדים פשוט בטראומה בגלל מה שהם ראו. אנשים משדרות, למשל, שפינו את עצמם מהבית בין גופות של שכנים, מחבלים, מכוניות שרופות. אנשים שהשכן שלהם נהרג לידם, שמכירים משפחה מקיבוץ שנמחקה. יש לי עובדים שבוכים בלי הפסקה. אני אומר להם 'בוקר טוב' והם מתחילים לבכות. כשראיתי את המזכירה שלי אחרי שלא התראינו שלושה שבועות ושאלתי אותה מה היא צריכה, היא ענתה: 'אבי, אני צריכה רק חיבוק'. ויש אנשים שפשוט פוחדים להגיע לקיבוץ, יש להם פלאשבקים של בריחה מהבית בין מכוניות שרופות וגופות".
אתה מאשר לעובדים לא להגיע?
"אם הבעיה הנפשית של עובד מונעת ממנו להגיע, ברור. כי להכריח אותו להגיע זה לירות לעצמי ולו ברגל. במקום להכריח אני דואג שיקבל את טיפול החוסן שמעניק האיגוד. זה עוזר מאוד. יש לי מזכירה בשיווק שהיא בסרטים כל הזמן, אבל עושה מאמץ ומגיעה. בשלב הראשון הצעתי לפגוש אותה באמצע הדרך ולקחת אותה למפעל, ואז הצעתי שאלווה אותה שלושת רבעי דרך, ואז פתאום היא אזרה אומץ ונסעה לבד והגיעה. אבל עדיין, אם היא נוסעת ורואה טנדר טויוטה לבן, היא עם הסרט בראש". לא רק העובדים מטופלים, אלא גם חברי ההנהלה. "כולנו, מהקודקוד ועד המנקה, צריכים טיפול, ונעבור את זה ביחד. כולם נפתחים, מדברים ומקבלים עזרה", אומר ניב.
את הפרויקט מלווה גם העמותה החרדית "קו לנוער", שמרכזת עובדים סוציאליים קליניים מומחים בטראומה, שמנחים את הקבוצות בתוך המפעלים. "זה גם משמעותי מבחינת החיבור בין החברה החרדית והקיבוצית, יש פה משמעויות שימשיכו עוד הרבה מעבר לפרויקט הזה", אומרת הראל מאיגוד התעשייה הקיבוצית. לדבריה, גם משרד הכלכלה מתרשם מאוד מהתוכנית ומתכוון לאמץ אותה עבור מפעלים נוספים בארץ.
המקום על הסקלה
כאמור, לא רק מפעלים בקיבוצי הדרום נעזרים בתוכנית. גם מפעל קיבוץ סאסא שבצפון, למשל. הקיבוץ פונה ב־18 באוקטובר, אבל המפעל, סאסא־סופטוור, שעוסק באבטחת מידע לחברות וארגונים כמו צה"ל, מד"א ועוד, הוגדר כחיוני. "העובדים היו חייבים להגיע כדי לתת מענה ללקוחות, שחוו הרבה יותר מתקפות סייבר בתקופה הזו", אומרת זואי סגס, מנהלת משאבי אנוש במפעל.
יש תובנות שאת לוקחת מהמפגשים?
סגס: "אני ועוד 8 עובדים מפונים מהקיבוץ למרכז חדשנות כנרת kic, באזור הכנרת. בעקבות הסדנה הבנתי שאנחנו צריכים תוכנית ליום שבו לא נוכל לעלות לסאסא, אם תהיה מלחמה מצפון, שאני צריכה להקים עוד משרד באזור הכנרת. בלי הסדנה לא הייתי חושבת על זה. כשהעובדים מבינים שהמעסיק שלהם חושב קדימה, זה מרגיע ונותן אופק".
הדס יופה היא מנהלת משאבי אנוש של מפעל "לוג" בקיבוץ אשדות יעקב איחוד שבעמק הירדן, שלא נמצא באזורי הגבול החמים בצפון ובדרום. "צריך לשבח את איגוד התעשיה הקיבוצית שלא חיכה שיפתיעו אותנו גם בצפון והחליט שסדנת החוסן תשרת את מפעלי הקיבוצים בכל הארץ", היא אומרת. "הסדנה עוזרת לנו למפות את האנשים ואת המקום שבו הם נמצאים על הרצף של החזרה לשגרה. היכן כל אחד נמצא על הרצף של ההתנהגויות הידועות כתגובה למשבר מאוד גדול כמו שחווינו, כדי לדעת איזו התייחסות כל אחד צריך. גם לגבי אנשי המילואים. למדנו מה הם עברו, על סוגים של אישיות ואיך כל סוג צפוי להתמודד. וכיוון שאנחנו מכירות את העובדים שלנו, אנחנו יודעות מה הכלי שיתאים לכל אחד כדי לא לשקוע בטראומה, אלא להתאזן ואפילו לצמוח ממנה".
