"הוא היה רק בן 24", אמר נשיא קניה וויליאם רוטו אחרי מותו של קלווין קיפטום בתאונת דרכים ביחד עם מאמנו. "הוא היה העתיד שלנו".
שיאן העולם היה אמור לנסות לשבור את מחסום השעתיים במרתון רוטרדאם באפריל. בקיץ היה אמור להתמודד עם בן ארצו אליוד קיפצ'וגה בדו־קרב מפואר על הזהב האולימפי. את המוות של קיפטום אפשר להמשיל לספר מרתק בן 500 עמודים: אתה קורא בהתלהבות, נמשך אל תוך העלילה, מזדהה עם הגיבורים, רק כדי לגלות ש־300 הדפים האחרונים בספר נעלמו. נשארה רק המחשבה המטמטמת של מה היה יכול להיות?
לא חסרות דרכים בהן ספורטאים צעירים, כוכבים, הבטחות גדולות, מצאו את מותם רגע לפני השיא: תאונות, פשע, התאבדות. קיפטום נתן לנו טעימה קטנה ממה שיכול היה להיות, אבל הצליח לממש חלק קטן מהתהילה שיועדה לו. הכדורסלן לן ביאס לא הגיע אפילו לזה. הוא נבחר שני בדראפט 1986 והיה אמור לא רק להיות עוד השוואה למייקל ג'ורדן, אלא להאריך את הקריירה של לארי בירד ולשלב דמות חדשה בספר הקרבות בין הסלטיקס ללייקרס. ביאס מת במעונות הסטודנטים שלו במרילנד, יומיים לאחר שנבחר, ממנת יתר של קוקאין.
יש מקרי מוות ש"לא נחשבים", כמו זה של קובי בראיינט, ספורטאי שמת צעיר יחסית בנסיבות טרגיות, אבל רק אחרי מיצוי הקריירה. האם הנהגים איירטון סנה או דייל ארנהדרט היו יכולים, או רוצים, למות במקום אחר מאשר מסלול המרוצים כשכף רגלם סוחטת את דוושת הגז עד סופה?
היו מקרי מוות מיתולוגיים, שבנו מיתוסים של מועדונים, כמו התרסקות המטוס של מנצ'סטר יונייטד ודאנקן אדוארדס. על דראז'ן פטרוביץ' שמענו עוד כשהיה בן 13. מחאנו לו כפיים כשהשפיל את הקבוצות שלנו על הפרקט. כשהכדורסלן הקרואטי נהרג בתאונת דרכים בגיל 26, הרגשנו כאילו מישהו מהמשפחה שלנו מת. משהו בנו מת. כל מוות מוקדם הוא טרגדיה, אבל מוות של ספורטאי צעיר ומוכר הוא טרגדיה מכופלת: איך עוברים בין שלמות גופנית למוות, בין תהילה והבטחה לסופניות, בין מילות ההערצה להספדים.
מוות של ספורטאי צעיר גורם לך לחשוב על משמעות וגמישות החיים לעומת חשיבות וקבעונו של המוות, ולנתח חלומות ומה אם. מי יודע מה קרה שם ברכב בשניות האחרונות. על מה חשב. יש רק עובדות: מישהו פעם ירוץ את המרתון בפחות משעתיים, וזה לא יהיה קלווין קיפטום.
