אהדה לקבוצת כדורגל היא בהגדרתה מבדלת - היא מחלקת את העולם באופן גס, בלתי ניתן לערעור, ל"אנחנו" ו"הם" - אך כפועל יוצא, גם מאחדת. כדי להדגיש את הניגודיות בין ה"אנחנו" ל"הם", יש צורך לצופף את שורות ה"אנחנו". כך פרטים שונים, בגילים שונים, מאזורים שונים ובעלי דעות שונות בתחומים שונים, הופכים לקהילה כל עוד הם מוכנים להסכים על הצבע של החולצה. זו רפרודוקציה של החיים, שבטיות מדומיינת שלתרבות שפע יש את הלוקסוס להתמכר אליה כל עוד היא לא ניצבת בפני איום אמיתי. לכאורה, הסקטוריאליות של הספורט אמורה לאבד ממשמעותה ברגע שנורה המטח הראשון בבוקר השבת השחורה. כך אמנם היה במובנים מסוימים, אך במובנים אחרים, חשיבותה האמיתית התגלתה רק בימים שלאחר הטבח הנורא.
בישראל שלאחר 7.10 משמשות הקבוצות כאלמנט נוסף במעגל ריפוי המוני. ייעודן מעולם לא היה רק לשים את הכדור ברשת או בסל, אך כעת, יש שיאמרו, זו אפילו לא מטרתן העיקרית. אמר מי שאמר שכדורגל הוא לא רק כדורגל; הוא טעה. בימים אלו - הכדורגל הוא רק לא כדורגל. עבור רבים כל כך שעולמם חרב עליהם, המנגנונים החברתיים של קבוצות הכדורגל סיפקו רשת תמיכה שאף מנגנון אזרחי־חברתי אחר לא יכול היה לספק. בצל השותפות ליציע, בכסות האהבה המשותפת, גילו משפחות הנופלים, ההרוגים והחטופים הקשר רחב נוסף לסיפור של יקיריהם.
עבור חלקם, שהכירו את ריטואל האהדה של בנם או אחיהם, הדבר לא היה בגדר חדשות. הם ידעו על העומק שרוחש מתחת למעטפת החיצונית הדקה של הדשא והכדור, וכמעט יכולים היו להעריך מראש שיהיה להם על מי להיתמך. עבור אלו שלא הכירו את הגוון הזה בחייהם של בני משפחתם, נתגלו על דרך הצער העוצמות הגדולות שחבויות מאחורי מה שלעין הלא־מאומנת נראה כמו "רק ספורט". אוהדים שלא הכירו את החייל שנפל בהגנה על אחד מקיבוצי העוטף, נסעו ללוויה שלו, ודווקא שלו, כי שבת קודם לכן, גם בלי לדעת זה על קיומו של זה, הריעו במשותף לאותו שחקן; אוהדים שלא הכירו את האוהדות שנרצחו בפסטיבל נובה, הניחו על קבריהן חפצים אישיים שלא היו מוכנים לוותר עליהם בעבור שום הון שבעולם; אוהדים שהקבוצה היא כל עולמם, ואחריה הם עוקבים בפרקטיקה כמעט דתית, נשארו מחוץ למגרש כדי להביע את הסולידריות שלהם, את חוסר הטעם שבהמשכם של החיים בזמן שחברם חטוף בעזה. ימים יגידו כיצד 7.10 יפעל על החיים בישראל, אם הטראומה הקולקטיבית תעמיק את השסע או דווקא תקרב את הקטבים בחיפוש אחר ריפוי משותף, אך לנבדלות יש בכל זאת חשיבות. תחת ההבנה שכולנו ישראלים, ובצל הכאב המשותף, יש חשיבות גם לייחודיות ולכאב פרטי יותר.
חזרתן של הליגות לפעילות, כחודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה ובתחילה ללא אוהדים, הייתה התפתחות לא פשוטה עבור המשפחות שאיבדו את יקיריהן או מחכות לשובם מעזה. לצד התהודה הציבורית שלה זוכים משחקי הכדורגל והכדורסל, שאיפשרו להעלות על נס את זכרם של אלו שנפלו או להזכיר את קיומם של אלו שנחטפו, זה היה אחד הביטויים הראשונים של השגרה הישנה ששב לפעילות מלאה. אלו היו מהצעדים הראשונים שצעדה ישראל בדרך בחזרה לנורמליות. גם אם לא לכך הייתה הכוונה, היה בהם כדי לייצר הפרדה מעשית ראשונית בין החיים למתים. החיים חייבים להימשך, כך אומרים, אך לאלו שחייהם נעצרו ב־7.10 או בעקבותיו, ההיפרדות הזאת, מהילת העצב הקולקטיבי בסממנים ראשונים של שמחות חולין, הייתה לא פשוטה. יתרה מכך - יש משהו בטוטאליות של הכדורגל, שמוביל את העוקבים אחריו לפתח כלפיו מחויבות מוחלטת. הרגשות העזים מייצרים הלימה כמעט מוחלטת בין הקבוצה לאדם. כל עוד לא שיחקו בישראל כדורגל בעקבות 7.10, חדל, ולו לרגע, גם המשחק מלהתקיים לצד האוהדים שנפלו או נהרגו. כשהכדורגל חזר לבסוף, נוצרה נפרדות כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. האוהד לא יחזור, אבל הקבוצה חזרה. מעטים הדברים שמדגישים את החסך כמו משחק של הקבוצה בלי האוהד שגאוותו הגדולה הייתה על כך שלא הפסיד משחק. הכדורגל מרפה, אבל בכוחו גם להותיר את הפצע חשוף.
אוהדים רבים שרים, בגרסאות שונות, על כך שרק המוות יפריד בינם לבין קבוצתם. אם 7.10 חשף משהו זה שגם המוות לא מפריד בין האוהד לקבוצה. בגופו הוא אולי עובר למקום אחר, אך כל דבר ממנו שניתן לשימור - אהבה, רגש, סיפור - משתמר. המשפחות נאחזות בחיותה ונצחיותה של הקבוצה שנותרה מאחור - וממשיכה לשחק את משחקיה כי בעולמה אין קרב על החיים אלא לכל היותר קרב נגד ירידת ליגה - כאמצעי לשמירה על קשר, ולו מלאכותי, עם יקירם. תהליך טבעי, שבמסגרתו העצב האישי נותר אך זה הקולקטיבי מתעמעם, מואט במקרים של קהילות כדורגל. הקהל, שמורגל להשתמש בסמליות ומאומן בזיכרון כאמצעי ליצירת זהות, יודע להנציח באופן אינטואיטיבי את מה שאחרים לא יכולים לעשות גם באופן מודע. עבור הציבור הרחב, נטול השיוך הקבוצתי, המפתח הספורטיבי מייצר מעגל זיכרון נוסף לצד אלו המסורתיים. בני משפחה שלא היו מודעים לאהדתו של הנופל, או לכל הפחות למרכזיותה בחייו, לא הבינו מדוע יש כל כך הרבה לובשי ירוק - ולא גון זית - בהלוויה. עבור עם שעדיין מלקק את פצעיו, אם בכלל יצא משלב ההלם, כל מנגנון הנצחה הוא בעל ערך.
ירון שי נפל בהגנה על קיבוץ כרם שלום. אוראל אבוחצירה ושהם ושנהב יעקב נרצחו במסיבת הטבע בקיבוץ רעים. הרש גולדברג־פולין נחטף לעזה. כולם היו אוהדים. של קבוצות שונות, אבל אוהדים. הם היו שונים האחד מהשני ככל שאפשר להיות שונים, אך גם הכי דומים שיש. זה הסיפור שלהם ושל משפחתם, זו הביולוגית וזו הספורטיבית.
סמ"ר ירון שי ז"ל
אוהד הפועל תל־אביב, נפל בכרם שלום ב־7.10
בזמן שהפועל תל־אביב פגשה את מכבי תל־אביב למשחק המכריע בסדרת הגמר של אליפות המדינה בכדורסל בשנה שעברה, ירון שי אמור היה להיות בדרכו לבסיס בנבי מוסא. הוא לא קיבל אישור יציאה. קורט תושייה ונחישות, ותועפות של אהדה לקבוצה שלשני ענפיה החזיק במינוי עונתי, הובילו אותו לפתרון, גם אם לא מהסוג שמופיע בפקודות מטכ”ל. פנצ’ר יזום בכפר־סבא, קפיצה קטנה למונית ומשם - להיכל מנורה. הפועל הפסידה.
הפועל הייתה המצפן של ירון. הפיזי - כששיחקה בסכנין, נמשך גם הוא לכיוון צפון - אבל בעיקר הערכי. באמצעות הדבקות בה, גם בימיה הלא־פשוטים בשנים האחרונות, ביטא ירון את האידיאליזם והנחישות העצמית שאפיינו אותו בכל מקום - בצופים, בשנת השירות בדרום תל־אביב שקדמה לשירות הצבאי בחטיבת הנח”ל. “כשהפסדנו 5:0 בדרבי, ירון היה בין הבודדים שהמשיכו לעודד. הוא ידע מה נכון ולא נשבר, הייתה לו הדרך שלו ולא משנה מה”, מספר האח הגדול, ליאור, “כשזכינו באליפות ב־2010 הוא עוד היה ילד ולא יכול היה לבוא לחגיגות הספונטניות בבלומפילד. אני זוכר שאמרתי לאחי, אופיר, שירון עוד לא יודע, אבל אולי זו האליפות האחרונה שהוא יראה”.
13 שנים וחצי לאחר מכן, והפועל לא שבה לזכות באליפות. כשתעשה זאת, ביום מן הימים, ירון לא יזכה לראות אותה. ב־7.10 היה בעיצומו של סיור שגרתי בזמן שהחלה המתקפה על ישראל. ב־6:46 כתב “אנחנו במלחמה” בקבוצת הווטסאפ המשפחתית. לקרובים באור הנר הורה להיכנס לממ”ד. ההודעה האחרונה הייתה למיקה, חברתו, קצת אחרי השעה שבע. הוא כתב לה שהוא אוהב אותה. למעשה, נפרד ממנה. “הוא כנראה הבין”, אומר ליאור, “הם חטפו טיל אר־פי־ג’י שהשבית את הרכב, ומהשלב הזה הם היו שלושה חיילים נייחים מול עשרות מחבלים. בתור קשָּׁר־סמ”פ, ירון היה מאחור, חשוף לחלוטין. הוא פגע בכמה מחבלים, אבל בשלב מסוים, כשפתח את הדלת כדי לירות, הוא נפגע בעצמו וככל הנראה נהרג במקום”. גבורתם של ירון וחיילים נוספים הובילה לכך שבניגוד לנעשה בקיבוצים אחרים בעוטף, בכרם שלום לא התרחש טבח המוני.
עם היוודע דבר נפילתו של ירון, מספר ליאור, חיבקו הקבוצה והאוהדים את המשפחה. “ההלוויה נתנה תחושה של משחק חוץ בגביע המדינה, שאתה מגיע למקום שלא אמור להכיל כל כך הרבה אוהדים”. המקום הזה היה בית העלמין הצבאי בקדימה־צורן. הטרגדיה חידדה עבור המשפחה, שלושה דורות של אדומים, את מה שירון הרגיש בעצמותיו במשך שנים - שיש פה משהו גדול יותר. ליאור אולי לא יודע להגדיר במדויק מהו אותו משהו, אבל הוא מרגיש אותו, הוא חווה אותו על בסיס יומיומי. כשהצטרף לטיסה שהוציאה קבוצת הכדורסל עבור משפחות הנופלים, ההרוגים והחטופים, זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגיש משהו שהוא לא עצב או אדישות. האהדה היא עבורו אזור מוכר. “אני עדיין לא יודע איך להיות אח שכול”, הוא אומר, “אבל אני יודע איך להיות ביציע”.
אתה מוצא בזה משמעות, או שזו אבידה לחלוטין?
“מי שיגיד שאין לזה משמעות, ומה זה חשוב אם מנצחים או מפסידים כשאנחנו קוברים את אחים שלנו, צודק. הגול לא משנה. הדבר היחיד שאני מרגיש זה עצב וגעגוע. זאת האמת. אבל הכל מתגמד גם ככה. למסיבות אני לא הולך עדיין. בחתונות אני מגיע לחופה, מחבק את החתן והכלה, אני לא יכול לשמוח. אני כמעט לא מגיע למשרד ומשתדל לעבוד מהבית, אני ישן בסופי שבוע עם ההורים למרות שאני נשוי בן 30. למעשה, הפועל זו כמעט השגרה היחידה בחיים שלי שנותרה דומה למה שהיה עד ל־7.10. זה משהו שאני מרגיש שאני צריך, משהו מהחיים של פעם. חיכינו לחזרה של הספורט כי אולי בלי זה היה אפילו יותר ריק. יש תנועה אינסטינקטיבית לימין ולשמאל, להחליף מילה עם ירון אחרי סל או גול. אפילו עכשיו, כשהיינו בלובליאנה, אמרתי לאופיר ‘בוא נביא לירון צעיף’”.
אוראל אבוחצירה ז"ל
אוהד מכבי חיפה, נרצח בנובה
איריס בן לולו מסתובבת כבר שבועות ברחבי העולם עם מדבקה מעוטרת בסמל מכבי חיפה, שעליה המילים: “אוראל אבוחצירה. עד המוות. גם במוות”. “הקבוצה הייתה עבור אוראל וכולנו כמו דת”, היא אומרת וגם מקיימת. בהחלטת המשפחה, המצבה המפוארת בבית העלמין בטירת־הכרמל, העיר שבה אוראל גדל ונטמן, מעוטרת בסמל הקבוצה שנראה למרחוק. היא שואלת עצמה מה אוראל היה אומר על המצבה הזו, ומיד מנסה לענות: “הוא היה נבוך, ואחר כך מחייך חיוך של אהבה לקבוצה שהוא הכי אהב”.
אוראל אבוחצירה פקד מגיל קטן את משחקי קבוצת הכדורגל שהוא אהב, תחילה עם אביו יוסי ז”ל, שנפטר כשאוראל היה בן 15. פעם באצטדיון קריית אליעזר, ומ־2013 בסמי עופר, ובכל מזג אוויר. הקבוצה העניקה לו הרבה רגעי אושר, והוא העניק הלאה. “החיים שלו היו נתינה אחת גדולה, מלאך בדמות אדם”, מגדירה האם.
התכונה הזו באה לידי ביטוי ב־25 שנות חייו ועד יומו האחרון, אז שימש כמנהל הבר במסיבת נובה. שותפיו לעבודה שם היו גם שותפים לאותה אהבה ספורטיבית, ירין משה אפרים ועדן ליז ז”ל. שלושתם יכלו לברוח ברגע שהבינו שזה עשוי להציל את חייהם, אבל אוראל אפילו לא חשב על זה. השלושה נשארו בשטח, כשאוראל מקים חפ”ק פצועים וחושב רק על הדרך שבה יוכל לעזור לכמה שיותר. “מאז הדפסנו עוד מדבקה, של שלושתם יחד, שעבדו, בילו ואהדו יחד”, אומרת בן לולו.
שני חלומות נשא איתו אוראל בתקופה האחרונה. האחד היה לראות את מכבי חיפה זוכה באליפות רביעית ברצף. השני, והלא־פחות חשוב, היה להינשא לזוגתו בחמש השנים האחרונות, מרגריטה. השניים הכירו, איך לא, דרך הכדורגל. היא שלחה לאוראל הודעה באינסטגרם כשגילתה שהוא מוותר על משחק של הירוקים בקריית־שמונה, וכתבה לו, “איזה אוהד אתה אם אתה לא נוסע עד שם”. מאז הוא לא ויתר, לא עליה ולא הקבוצה.
ביציע הצפוני באצטדיון סמי עופר נותר כיסא ריק. לידו יושב דרך קבע אחיו של אוראל, דניאל בן ה־20. את האהבה לקבוצה הנחילו השניים גם לאחיהם הקטנים ענאל (9) ואביאל (7), מנישואיה השניים של אמם לאיציק בן לולו, איך לא, אוהד מכבי חיפה.
בפריז, עיר האהבה, הייתה גם הפעם האחרונה שבה אוראל ומרגריטה הגיעו יחד למשחק של מכבי חיפה. זה הסתיים בתבוסה 7:2 למסי, אמבפה והכוכבים של פריז סן ז’רמן, אבל ביציעים היה כוכב אחר באותו ערב, שלא החמיץ משחק של הקבוצה גם בחו”ל. היציע סבב סביב הבחור הצעיר והאהוב, עם סמל הקבוצה מקועקע על זרוע ימין שלו. עכשיו נותרו רק הזיכרונות.
שהם ושנהב יעקב ז"ל
אוהדות מכבי תל־אביב, נרצחו בנובה
כבר חודשים שדביר יעקב לא היה במשחק של מכבי תל־אביב, ומי יודע מתי ישוב. מבחינתו, המשחק האחרון של מכבי כפי שהכיר אותה היה יומיים לפני 7.10, כשהפסידה בבלגיה לגנט במסגרת הליגה האזורית, המפעל האירופי השלישי בחשיבותו. את מכבי כפי שהיא מאז 7.10 הוא לא מכיר. לפני קבוצת ספורט, היא הייתה עבורו קודם כל עסק משפחתי – פחות במובן של “עסק”, ויותר בזה “המשפחתי”. ארבע אחיותיו - ספיר, אבישג, שהם ושנהב - היו מנויות איתו לשער 11 בבלומפילד. “אני מבין את החשיבות הפסיכולוגית של הדבר, את הצורך של כל מי שלא נפגע מהשואה של 7.10 לחזור לשגרה, אבל אני לא מסוגל. אני לא יכול לראות את עצמי עושה את זה בלי שהם ושנהב”, הוא מספר על אחיותיו שנרצחו במסיבה ברעים, “זה כמו שתאמר לי שמכבי זה לא צהוב, זה ירוק. יכול להיות שאסתכל ימינה ושמאלה ולא אראה אותן?” ספיר ואבישג אזרו את הכוחות להגיע לדרבי האחרון, שם דור תורג’מן ואבישי כהן, שחקני הקבוצה, החזיקו תמונות של שהם ושנהב ז”ל. “עטפו אותן בהמון אהבה. זה מצד אחד מחבק, ומצד שני מהווה תזכורת נצחית למה שאבד. זו הפעילות הקבועה שלי איתן, איך אעשה אותה בלעדיהן?”
שהם ושנהב עבדו בהפקות גדולות, וגם בנובה ניהלו את הכניסה למתחם המסיבה. בשל האחריות הרבה שלהן, לא יכולות היו פשוט לברוח גם כאשר נורו הטילים הראשונים. לבסוף נמלטו למיגונית סמוכה, משם היו בקשר עם המשפחה עד לשעה 7:45. כ־20 דקות לאחר מכן צילמה שהם את הסרטון האחרון. ממה שדביר ומשפחתו למדו בדיעבד, הן ניסו לברוח מהמיגונית, שם התחולל טבח נורא שממנו ניצלו שלושה אנשים בלבד. או אז נורו למוות. אחיין שלו, ליאל ג’ראפי ז”ל, אף הוא אוהד מכבי, נרצח גם כן במסיבה. דביר העביר שלושה ימים בשטח בניסיון לאתר את אחיותיו. במהלך החיפושים הגיע למיגונית ומצא את הפלאפון של שנהב בתוך ערימה של דם שנקרש. אז התחיל להבין שהאפשרויות לסוף טוב הולכות ומצטמצמות וכנראה שלא ימצא אותן בחיים. המראות הקשים הובילו את דביר להתמוטטות נפשית. הוא חזר להרצליה והמשיך את החיפושים מדירתו כמיטב יכולתו. כעבור שבוע התקבלה ההודעה על מותה של שהם. בלילה הראשון שלאחר לווייתה נודע להם על שנהב, שנקברה למחרת בסמוך אליה. את השורה ביציע מאחורי השער הצפוני באצטדיון בלומפילד תחליף לעד השורה בבית העלמין בהרצליה - שם, כמו שם, ייוותרו שהם ושנהב בלתי נפרדות.
עדות למרכזיות של מכבי בחייהן תימצא בייצוג שנשמר לקבוצה במסען האחרון. “היו אלמנטים שקשורים לחיים האישיים שלהן, אבל מכבי תפסה 80 אחוז”, אומר דביר, “יש לנו משפט ‘לך מבטיח שלא אעזוב, כשאמות אקבר עם הדגל הצהוב’. הניחו על הקברים פריטים אישיים שלהן, אבל גם של אוהדים אחרים שהביאו. חלק נקבר איתן וחלק נערם מעל, הר של דברים צהובים. בין היתר חולצה שערן זהבי לבש בליגת האלופות”. דווקא ברגע הזה, שהדגיש את המקרב והמאחד, הופיע ענן שחור וכיסה את אלומת האור. למחרת התברר כי בכסות הלילה והלב הערל, מישהו גנב את הפריטים מעל לקבר הטרי. תלונה הוגשה במשטרה, אך תקלה במצלמות האבטחה לא איפשרה גילוי פרטים נוספים והתיק נסגר. את החפצים האישיים שנעלמו לא הייתה דרך להשיב, אך עבור אנשים טובים אחרים זו הייתה בסך הכל הזדמנות שנייה לעשות את המעשה הנכון. “כולם התנדבו - שחקנים, אוהדים, הקבוצה”, מספר דביר, “חפצים אישיים נעלמו, אבל קיבלנו חיבוק מיוחד שחימם את הלב. אתה מבין שברגעים האלה האחווה נמדדת. חשוב שיידעו שגם אם זה דברים קטנים, זה מחמם את הלב”.
הרש גולדברג־פולין
אוהד הפועל ירושלים, נחטף לעזה
בשנת 2008 עלתה משפחתו של הרש גולדברג־פולין מארצות־הברית עם הידיעה שכשאומרים “פוטבול” מתכוונים ל”משחק ההוא עם הכדור בצורת קובה”, כדברי האחות, ליבי. 16 שנה לאחר מכן, יחליטו חברי “הבריגדה האדומה”, הגרעין הקשה של אוהדי הפועל ירושלים בכדורגל, שאין טעם למשחק בלי הרש. למרות חזרת האוהדים למגרשים, מספרת ליבי, הם החרימו את שלושת המשחקים הראשונים כאות הזדהות עם הרש, שנחטף לעזה מהמסיבה ברעים. חברו הקרוב, ענר שפירא ז”ל, גם הוא אוהד הקבוצה, נהרג במיגונית שבה הסתתרו השניים, לא לפני שהשליך החוצה מספר רימונים שנזרקו לתוכה על ידי מחבלי חמאס.
הרש אוהב לטייל. בגיל שש ביקש מהוריו אטלס, ו”לא בקטע חנוני”, מבהירה ליבי. החל מכיתה ט’ טס מדי קיץ עם ארבעת חבריו הטובים, ובדצמבר אמור היה לטוס להודו. לא יהיה נכון לומר שהרש אהב לטייל יותר מכל דבר, כי יותר מכל הרש אהב את הפועל ירושלים. בשנים האחרונות בעיקר את קבוצת הכדורגל שלה. למרבה המזל, קורותיה של הקבוצה, שרק בשנה שעברה חזרה לליגת־העל אחרי שנות נדודים ארוכות בליגות הנמוכות, איפשרו להרש לשלב את שתי האהבות הגדולות שלו. בכיתה ח’ נסע עם חבר למשחק של הקבוצה באילת. להרש היה הסכם עם הוריו - הוא יכול ללכת לכל משחק כל עוד הדבר לא יגרום לו להחמיץ לימודים. אלא שהאוטובוס בחזרה לירושלים נתקע והוליד עיכוב שגרם להרש לחזור רק בארבע בבוקר. שעתיים שינה, ומשם לבית ספר.
הרש הוא היחיד במשפחתו שלא שומר שבת. כשבישר על כך להוריו, עשה זאת באופן המכובד ביותר והמשיך ללוות את אביו לבית הכנסת (גם אם העדיף לקרוא שם ספרים אחרים). ליד אמו הקפיד לחבוש כיפה. בשעה 8:20 בבוקר 7.10 פתחה ליבי את הפלאפון רק כדי לראות שהרש בסדר. תשע דקות קודם לכן נשלחה אליה הודעה. “אני אוהב אותך, אני מצטער”. הם ידעו שהוא נסע לדרום, אבל לא לאן בדיוק. את הפאזל הם חיברו בימים הבאים באמצעות שיחות עם ניצולי המיגונית שבה הסתתר. בעוד אמה חשבה שאם הוא לא מתקשר הוא כנראה נהרג, ליבי ואחותה, אורלי, היו “נאיביות”, כהגדרתה. הם חשבו שכעבור יומיים או שלושה של היעדר קשר, ייכנס הרש לבית, מלוכלך כולו מצעדה ארוכה, וישאל על מה הייתה כל הדאגה. כשבוע לאחר מכן קיבלה המשפה מהעיתונאי אנדרסון קופר סרטון ובו נראה הרש, יד שמאל שלו קטועה, מועלה על טנדר של חמאס.
הפועל ירושלים מהווה עבור ליבי ומשפחתה חיבור ישיר לעולמו של הרש. הם תמיד צחקו, שלא לומר השתוממו, איך ייתכן שכדורגל מהווה חלק גדול כל כך מחייו. כעת, על דרך הצער, הן מבינות שזה בכלל לא כדורגל. לפחות לא רק כדורגל. “הקשר שנרקם בין האוהדים הוא העיקר. זו אהבה, אמונה בצדק, שוויון זכויות. הופתעתי לגלות עומק כל כך גדול במה שנראה על פניו שטחי”, אמרה. רק הנסיבות הקשות יכולות היו לגרום לכך שאמו תבקר בטדי. על אף החיבוק החם מהמועדון ומהאוהדים, ליבי חשה צביטה בלב בכל פעם שהיא מגיעה למשחק. אולי, באופן מוזר, האירוע רק מעצים את חסרונו של הרש, שכן מכל המקומות שבהם הוא איננו, הוא איננו במיוחד כאשר הפועל ירושלים משחקת והוא לא שם. בשבוע שעבר החליטה, עם כל הקושי, להגיע לאצטדיון לדרבי מול בית”ר. בדקה ה־87 עוד הייתה הפועל בפיגור 1:0, לפני שכבשה שני שערים וניצחה באופן דרמטי. הרש לבטח היה משתגע. זה אולי יהיה הדבר הראשון שתספר לו כשישוב.
כשהשחקנים הפכו לאוהדים של האוהדים | אבינעם פורת
רס”ן דביר פימה ז”ל הוא מגיבורי מלחמת חרבות ברזל. הוא היה אדם ולוחם, שדאג להציל חיים של אחרים לפני שחשב על עצמו. הוא לא היסס לקפוץ על פיר מנהרה ממולכד בג’באליה ולשלם על כך בחייו, כדי להציל שלושה מפקודיו. הוא היה איש מיוחד, מלח הארץ - וגם אוהד מושבע של מכבי חיפה.
גם כשלחם בעזה, הוא חשב על אהבתו הספורטיבית. “כשאתה מדבר על כדורגל, כל גופי מצטמרר”, כתב מתוך הרצועה רס”ן פימה ז”ל לגיבור ילדותו, כוכב העבר הירוק יניב קטן. בן 32 היה, התגורר בכפר יונה ונטמן בעיר הולדתו, בית־שאן. נשוי לאופק ואב להראל בן השנה וחצי. “הוא מלח הארץ, הגוף מרוסק לרסיסים”, הגיב קטן על נפילתו של הגיבור רס”ן פימה. כמה גיבורים יש במדינה, וכמה רבים מהם החזיקו באהבה ספורטיבית גדולה לפני 7 באוקטובר.
גיבור אחר היה רס”ן בקבע אריאל בן משה (28), לוחם בסיירת מטכ”ל, נשוי טרי ליובל, וגם אוהד מושבע של מכבי תל־אביב. אחרי פרוץ המלחמה הוא פיקד על כוח שהגן על קיבוץ רעים, ונפל בקרב אחרי שמנע חטיפות של ישראלים לעזה בגבורה בלתי נתפסת.
אהבתו הצהובה של רס”ן בן משה ז”ל התחילה ביציעי קבוצת הכדורסל של מכבי והמשיכה לקבוצת הכדורגל. פוסטר גדול של אבי נמני, אגדת מכבי תל־אביב, עיטר את חדרו. “הוא העריץ את המכביסטיות של ערן זהבי”, מספר חבר ילדותו ושותפו לאהבת מכבי תל־אביב, אריאל דריזין. לוחם, מכביסט, מלח הארץ.
פימה ובן משה ז”ל אהדו את שתי הקבוצות המובילות בישראל, מכבי תל־אביב ומכבי חיפה. כמוהם היו רבים מהנופלים והנרצחים מאז השבת השחורה. למעשה, יותר מ־80 אוהדים איבדה כל אחת מהקבוצות הגדולות במדינה בנסיבות שונות במלחמה, כך ידעו לספר לנו בשני המועדונים – 87 אוהדי מכבי תל־אביב ו־82 אוהדי מכבי חיפה נפלו ונרצחו. ועוד לא דיברנו על חטופים.
דובר מכבי חיפה, דודו בזק, סיפר שהמועדון הגיע למספר על סמך דיווחים ממשפחות, מחברים וגם מהרשתות החברתיות. בצד הצהוב, יונית נקרי, מנהלת השותפים העסקיים במכבי תל־אביב, תיארה כיצד עובדי המועדון התגייסו לסייע ליישובי העוטף ומשפחות האוהדים שנפגעו.
ירוק או צהוב, אדום או כחול - לא תמצאו בעולם הרבה מועדוני ספורט, ולא משנה הצבע, המדינה או הענף, שהתמודדו בתקופה קצרה עם אובדן של עשרות אוהדים מסורים שהם חלק בלתי נפרד מהקבוצה, משאירים אחריהם מאות כיסאות ריקים ביציעים.
לצד האבל הכבד על אלה שלא ישובו, ביציעים ניתן לראות גם תמורות חיוביות מאז פרוץ המלחמה. לאחת מהן שם לב פרופסור יאיר גלילי, ראש החוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת רייכמן. “במשחק של בית”ר ירושלים נגד הפועל חדרה, שמעתי את אוהדי בית”ר מוחאים כפיים סוערות ביציעים, בהתלהבות אמיתית, ואז ראיתי שהם מריעים לשחקן היריבה, מנשה זלקה, שהגיע במדי צבא ישירות מהמילואים”, הוא אומר. זלקה (33), שכבר הדליק משואה בהר הרצל, הוא אחד שלא ויתר על השירות בצה”ל גם כשזה בא על חשבון הקריירה ככדורגלן, ובכך הפך לדוגמה ומופת. “אוהדי בית”ר חדלו לראות בו אויב במגרש, אלא התמקדו בתרומתו לביטחון המדינה”, אומר פרופסור גלילי.
לא רק האוהדים עברו כברת דרך בחודשים האחרונים. שחקני הקבוצות, שפגשו אוהדים שנפצעו או איבדו את יקיריהם, שתו בשקיקה את סיפוריהם של גיבורי התקופה. אפשר לומר כך: השחקנים הפכו לאוהדים של האוהדים. מציאות חדשה.
אחד מהסיפורים האלה שמעו שחקני מכבי חיפה, על ילד בן תשע אוהד הקבוצה משדרות, שב־7 באוקטובר מחבלים פרצו לבית משפחתו ורצחו את אמו. הוא הסתתר תחת המיטה, לבוש בחולצת קבוצתו האהובה, וסירב להחליפה גם כשכוחות הביטחון חילצו אותו. נשיא מכבי חיפה, יעקב שחר, העניק לילד חליפת משחק חדשה של הירוקים והאושר לא ידע גבולות.
במכבי תל־אביב שמעו את סיפורו הבלתי־יאמן של ילד בן 11 שנחטף לעזה ושב עם אמו לאחר 51 ימים בשבי חמאס. בכל הזמן הזה, מכבי הייתה בראש שלו. לאחר שחזר לארץ, הדבר הראשון שעשה היה לבקש בתמימות את מכשיר הטלפון של החייל שליווה אותו, בנימוק שעליו לדעת מיד את תוצאת המשחק בין מכבי תל־אביב לזוריה האוקראינית במסגרת הליגה האזורית. משחק די שולי, אבל בשבי המחשבות על קבוצתו היו כל עולמו. גם בעזה הוא דאג לשיר שירי עידוד, כי אוהד מושבע נשאר כזה בכל תנאי. לשמחתו הרבה גילה, כששב מעזה, שמכבי ניצחה.
“לא הייתה משפחת אחת של אוהד הקבוצה שנפגע שלא זכתה למגוון סוגי עזרה”, אומרת לנקרי ממכבי תל־אביב. “בכל הלוויה או שבעה היו נציגים, כולל שחקני הקבוצה”.
“סיפקנו מאות הסעות עם סיוע לעוטף”, מוסיף דודו בזק ממכבי חיפה. “הפכנו מקבוצת כדורגל למועדון שחלק גדול מעיסוקו הוא הקהילה”.
ימים יגידו אם הכדורגל הישראלי אכן אימץ גישה חדשה, או שמא מדובר בשינוי זמני שהוא לא יותר מתגובה מהירה למאורעות הקשים שהתרחשו כאן. האופטימיים יגידו שעכשיו נבין שבין קהלים יש רק יריבות ספורטיבית, ובתוכם שלל אוהדים שיקבלו עיטורי גבורה. אלה, בתקווה, ינחילו את ההבנה שהאויב האמיתי הוא לא היריב בדרבי או במשחק העונה, אלא זה שנמצא מעבר לגבול.
