חילוץ ונפילה / האם יש לנו את זה עדיין? איזו שאלה, ודאי שיש. החילוץ של פרננדו ולואיס על ידי כוחות צה"ל, עם הקריאה בקשר: "היהלומים בידינו", היא עוד הוכחה שהאמיצים והמקצוענים רוצים, עושים ויודעים. אז נהיה אור בשחרור שני החטופים, ואיך לא? אבל מיד נהיה חשוך עם היוודע דבר נפילתם של חיילינו היקרים (בלי קשר לפעולה המוצלחת כמובן). ביום שני עם ישראל נשם לכמה דקות לרווחה, אחר כך נעכרו פנינו. ואילו אני, בתפקידי לנגב את הדמעות לקהל, נסעתי להיכל התרבות לחפש שוב את המפתח להופעה בימים אלה. ההיכל היה מפוצץ ושוב שבה אליי ההבנה שעדיין אנחנו לבד בדרכים. לבד בעולם. מילה מול מילה, הבטחה עם שחר, ושבסוף יש לכולנו רק אותנו.
הצורך לספר / באחד מימי המלחמה הראשונים נכנסתי לחדרו של פצוע בתל השומר, בחור אמיץ שנפצע ביום הראשון למלחמה באחד הקיבוצים. הוא חטף כמה כדורים, וכששאלתי אותו איך נפצע, החל לשפוך את כל הסיפור שלו במהירות ובארכנות. "אל תפסיק אותו", אמרה לי מישהי בחדר (אשתו, לפי היד שהחזיקה חזק בידו), "יש לו צורך לספר".
מאז זרמו מים רבים בנהר הדמעות שלנו, והצורך לספר את הסיפור שלנו רק העצים. ארבעה חודשים מאז פרוץ המלחמה עדיין מדי יום מספרים את מה שקרה.
מצד שני, כמו שאומר לאונרד כהן, יש תחושה עמומה ולפעמים נראית לעין שאנחנו כבר פורמים את החבל. לאונרד אמנם מדבר על פרימת חבל הפרידה באהבה, אבל מה זה משנה. גם פה מדובר בפרימה מתוך אין אונים, ספקנות, כעס, אובדן אשראי כזה או אחר וחשדנות שהייתה פה לפני 7 באוקטובר, והבטחנו לעצמנו שלא תחזור. צריך להישבע שלא תחזור.
לזכר אל"ם אסף חממי / הנה משהו מרגש שקיבלתי מספיר חממי, אלמנתו של אל"ם אסף חממי הגיבור. משהו שכתבה חיילת שלו: "חלמתי עליך בלילה, חייכת אליי ואמרת שהכל יהיה בסדר, אני בדרך לנתב"ג, וקופץ לי השיר ששלמה ארצי בא לשיר לך בהלוויה, והדמעות יורדות מעצמן, ותודה על השמירה שלך, תמשיך לחייך, תמשיך לחזק אותנו. מחכים שתחזור, לא נוותר עד שתהיה פה".
וואו.
ימים רבים אחרי נפילתו, ספיר חממי הנהדרת שולחת לי גם סל דברי מתיקה (אוי, הסוכר) בגלל השתתפותי בהלוויה של אסף אהובה יפה התואר. ואני נרגש.
מנותק קשר / הנה משפט מנותק קשר: מה זה מנותק קשר? אין לו טלפון? חוט לבטרייה? אוויר בריאות? משחת שיניים? נייר טואלט? יוגורט? אוראו? אורז? והשאלה המהדהדת: האם תכף הפסיכופת האכזר הזה או יתאבד כמו היטלר או ייתפס כמו סדאם חוסיין עלוב בבור או ייָּרה כמו אוסמה בן לאדן בלילה באיזו עיירה פקיסטנית? ואז זהו, בטי בום. מתברר שבשביל לצוד עכבר אשפתות עלוב צריך סבלנות.
שדרות / קבעו לי טנטטיבית הופעה בשדרות בקיץ 2024. נשבע לכם שזה רשום אצלנו בלוח אדום על גבי לבן. ואני נזכר שבאותה הופעה דרמטית שעשינו שבועיים לפני מאורעות 7 באוקטובר באצטדיון בשדרות, שבה חמאס איים עלינו, הבטחתי בסוף ההופעה לתושבי העוטף, שדרות, אופקים, נתיבות והמושבים המרגשים - לחזור. העניין הוא שחלקם עדיין לא חזרו הביתה, למרות הגעגועים והרצון לחזור. אנחנו עושים בימים אלה סרט מההופעה ההיא. שכל מי שרואה דקה ממנה, פורץ בבכי מר, כי התודעה האין־סופית שואלת מי מבין הקהל הרוקד בהופעה נעלם, נרצח או נחטף ומי ניצל.
21 / גאון מי שהמציא את טרנד 21, שמעלים תמונות מהגיל ההוא. איזה יופי שיש עוד במה להתעסק. עולם שלם משחק במשחקי גיל (תתארו לכם את החיים זזים אחורה וקדימה, מה שחסר שוב מתמלא, מה שהיה פתאום ישנו). אני כתבתי פעם שיר בשם "אגדת 21" על אחת (כמוני וכמוך) שרצתה להישאר בגיל הנהדר הזה שבו שערה היה מוזהב ואותנטי והייתה לה תחושה "שהכל יהיה בסדר". הצרה שבתוככי תוכה גם בת ה־21 ידעה כבר מה מחכה לה. התבגרות, בדידות, אובדן נעורים, זקנה.
"עשרים ואחת, עשרים ואחת, שערך היה זהב אמיתי, בדיוק נגמרה מלחמה אחת, ושנייה תכף תתחיל". כך כתבתי שם מהרהורי ליבי.
אישית התחתנתי ב־21. היה לי שיער אופנתי וארוך עד הכתפיים. שום קמט. גיטרה חדשה. גם אז לא הייתה לי ארץ אחרת, אבל שרתי כבר את שירו של שאול טשרניחובסקי: "אומרים ישנה ארץ, ארץ שכורת שמש, איה אותה ארץ, איפה אותה שמש?" רגישות, בייבי, רגישות. מלא בני 21, 22, 24 נהרגו ונרצחו לנו בדמי ימיהם.
המילואימניקית / שחר כבר שלושה חודשים במילואים כמילואימניקית. היא משרתת כקב"נית בצפון. נהנית? מאוד. "הגדוד שלי, הצוות, הפלוגה", כך היא מדברת עליהם כמו על שלושת הילדים שלה שהשאירה מאחור לטיפולו של האבא ירון.
המילואימניקית המקסימה שחוזרת פעם בשבועיים הביתה ושבגיל כמעט 40 חיה עם רובה ליד המיטה. שזה דימוי רומנטי של המלחמה ומעיד שעדיין יש לה ולנו את זה.
חלות וגנרטור / אני נוסע למכולת השכונתית בשישי בבוקר, שם תמיד שומרים לי שתי חלות ויז’ניץ לשבת. למה שתיים? אחת לנו, אחת לארוחת החברים הקבועה בשישי בערב. ולאחרונה אני מבקש מאנשי המכולת לשמור לי בצד עוד חלה, ליתר ביטחון. כמו שכולם רוכשים גנרטורים ליתר ביטחון שמא תהיה הפסקת חשמל ליתר ביטחון, כמו הפסקת לחם ליתר ביטחון, הכל ליתר ביטחון.
לפי סקרים 30 אחוז החלו להאמין יותר באל מאז המלחמה. חשבנו שאנחנו מוגנים, והתברר שעכשיו אנחנו זקוקים למעטפת האל ליתר ביטחון.
שלושה הרהורים / 1. יש לנו את זה. צד את עיניי מיזם נפלא של המעצבת לאה מרמורשטיין, שבו לקחה מחברות של נופלים בכתב ידם והפכה אותם לפונטים שמנציחים את זכרם. רק בגלל זה שווה לאהוב בני אדם.
2. יש לנו את זה. עובדה שחיפשתי ומצאתי בכתובים: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. המצווה היא חלק ממצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, ולפיה אסור ליהודי לשנוא יהודי אחר.
3. ומה עוד? הרוח בצמרות העצים נושבת לעייפה, בהיכל שרים כולם ביחד, שניים רוקדים. בדרך לכביש המהיר של תל־אביב, לכיוון הבית, אני עובר בלילה אחרי ההופעה בכיכר החטופים, מביט בתמונות ויודע שצריך להיאחז כפשוטו בתקווה. שצריך לנהוג עכשיו בזהירות בכבישים המהירים ושהאמת שלנו עוד תונצח ותנצח.
