החתול הג'ינג'י השמן חי בשכונה בערך מאז שהשכונה חיה, אולי קודם. הוא חתול עם תו נכה: היללות שלו חלושות וקטועות, בקושי נשמעות – משהו במנגנון המיאו שלו בעליל השתבש – ולמרות גודלו הפיזי הוא מפוחד, מאוים ומוכה בקלות על ידי כל חתול מזדמן אחר, ואין דרך ללטף אותו בלי למצוא את עצמך מלטף אוויר.
בגדול, הייתי איתו ביחסי שלום־שלום, עד שהילדה שלי שמה לב אליו והתחילה להוציא לו מזון חתולים, שאנחנו לא מחזיקים כי אין לנו חתול, אבל עכשיו אנחנו מחזיקים כי היא מכריחה אותי לקנות. זה התחיל מ"פעם אחת, אבא, בוא נקנה לו פעם אחת", והפך בתוך חצי שעה לרוטינה שבה החתול מופיע על סף המרפסת שלנו (אנחנו בקומת קרקע) מדי בוקר, ופשוט בוהה פנימה בשקט, מחכה שיתחולל הנס היומי: שהחלון ייפתח, ושילדה קטנה תוציא לו צלחת מזון.
בהתחלה אמרתי לעצמי: בסדר, היא תיתן לו אוכל והוא ילך משם. אחר כך אמרתי לעצמי: אוקיי, היא נותנת לו אוכל והוא הולך, אבל חוזר בבוקר שלמחרת. בסוף הבנתי: הג'ינג'י השמן התנחל לי על המרפסת, ולא הולך יותר אף פעם! היצור פשוט יושב ליד חלון המרפסת ובוהה פנימה – עלינו – 24/7. אני עומד במטבח ומכין לעצמי סנדוויץ' קטן – והחתול הג'ינג'י בוהה בי מבחוץ במבט כללי של "אני מאשים" ו"עימדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון חתולים". אני מחבק את האישה מול הטלוויזיה, והחתול עוקב אחרינו בסקרנות של, אתם יודעים, ואז תוקע בי מבט של "שים נטפליקס, התחלתי שם סדרה".
אני יכול להבריח אותו, אבל ההשלכות יהיו קשות; הילדה לא תדבר איתי יותר, וגרוע מזה: הוא יחזור כעבור ארבע דקות. לא נורא, אמרתי לעצמי, תלמד לחיות עם חתול סטוקר שמתצפת עליך יומם ולילה.
אבל אז פרץ החורף. ההוא מלפני שבועיים, זה שנמשך שנתיים. והחתול הג'ינג'י עדיין היה שם, על המרפסת, רטוב וקפוא ואומלל.
ריחמתי עליו. חמלתי עליו. לא יכולתי לראות אותו ככה ולחשוב שצפוי לו לילה קפוא נוסף בחוץ. לעזאזל. פתחתי את החלון וניסיתי – במחוות "פססס" מהסוג שעבד לאחרונה רק על יאסר ערפאת – לשדל אותו להיכנס פנימה, לחום. וברגע שהמסכן התפתה לנסות, הכלבה הביתית עלתה על כל העסק, הסתערה קדימה בנביחות יום הדין וטרפה את החתול.
סתם, היא לא טרפה אותו, אבל זה רק כי אני חצצתי בינו לבינה, והיא טרפה אותי כתחליף דל שומן. כלבה פריבילגית טיפשה.
למחרת קרה לי משהו מוזר בהקשר דומה אך שונה: קראתי בעלון התנועה "הארץ" דיווח מהנעשה בעיר עזה, אצל התושבים הפשוטים, שאותו ליווה צילום אפוקליפטי של אב ושני ילדיו התשושים צועדים על רקע חורבות והריסות, לבושים סחבות, סוחבים מלבושים, ג'ריקני מים, שקיות ניילון ואת כל רכושם הנותר עלי אדמות: זוג אופני ילדים ישנים שהאבא החזיק בידיו.
הדיווח עצמו היה קשה לא פחות: רעב של מאות אלפים, מחסור קיצוני, תשישות, אין מים מלבד מי תהום מלוכלכים, אין חשמל או חימום, קופסת טונה נמכרת ב־100 שקל, הרעב מוביל אנשים לאפות פיתות ממזון לבעלי חיים ומספוא.
אני יכול להמשיך, זה לא נעשה טוב יותר. קראתי את הדיווח הזה מתחילתו ועד סופו, והרגשתי משהו מוזר שמעולם לא הרגשתי קודם: חמלה אוטומטית שנמהלת מיד בתרכיז "בעיה שלכם, הבאתם את זה על עצמכם, יש סיבה ותוצאה, יש מחיר לשלם", ככה שהחמלה הפכה – כמו מים רותחים שנמהלו במים קרים – לאיזה רגש פושר, כמעט אדיש, קהה, מין כאב שאתה אמור להרגיש בהיותך אנושי אבל מישהו הזריק שם זריקת הרדמה מקומית והכאב – אם בכלל – הפך עמום לגמרי.
ניסיתי להרגיש כאב, לצלול לתוך החמלה הבסיסית, ולרגעים בודדים חשתי אותם איכשהו, אבל מיד הרגש התעמעם שוב, התרחק ממני, הפך מחם לקר, הגיע בשיאו אפילו ל"מגיע להם" קטן, ואז חזר לנקודת האמצע: ידיעה שאני אמור להרגיש משהו שאני פשוט לא מצליח להרגיש עכשיו מול מראות של ילדים ומבוגרים סובלים, רעבים וקפואים במרחק 65 קילומטר ממני.
והבנתי שמלחמת 7 באוקטובר לקחה ממני – שלא באשמתי, באשמתם (או כמו שגולדה נהגה לומר, בערך, בעניין הערבים: תראו מה הכרחתם אותנו לעשות לכם!) – את הדבר הזה שכולנו, כולל כולנו, נולדים איתו: את החמלה הכללית, לא זו שמיועדת לאנשים מסוימים, אלא פשוט חמלה ליצורים חיים נוספים באשר הם – והפכה את החמלה שלי לסלקטיבית. ובמקרים מסוימים, בקושי קיימת.
זה לא המצב שבו הגעתי לעולם.
כי הילדה שלי – כמו כל ילד קטן בעולם – עדיין חשה חמלה מלאה ובלתי שיפוטית כלפי הכל וכולם. חמלה חדשה מהיצרן; כזו שמאפשרת לך להזדהות, ממקומך הפרטי, עם כאבו וסבלו של כל יצור חי אחר, ולחמול עליו בלי קשר לנסיבות, תוצאות או קונטקסט.
זו בדיוק התכונה שמאפשר ליוצרים ליצור, לכותבים לכתוב, לרופאים לרפא, לעובדים סוציאליים לסציאל. וזה בדיוק הדבר שכאשר הוא מתנדף ונעלם מחייך – בעקבות נסיבות חיים והנאחס העולמי – אתה הופך פחות אכפתי לאחרים, ואז אדיש לאחרים, ואז אנוכי ותועלתן, ואז, אם זה ממשיך להתקדם, לפסיכופת, ואז, לפעמים, למנהיג כת או למגינם המשפטי של רוצחים ואנסים. בלי שמות.
וחשבתי את כל זה במהירות, ואז דיפדפתי הלאה ולא חשבתי מאז על מאות אלפי רעבים בעזה שאוכלים מזון של בעלי חיים; חשבתי בלי סוף על 134 ישראלים חטופים ונמקים ואוזלים בעזה, ועל החיילים המותשים שלנו שם ובצפון, ועל המוני המפונים האומללים.
זו חמלה סלקטיבית לגמרי.
וזה, כנראה, מה ש־7 באוקטובר עשה לאנשים כמוני; לא איזו התפכחות גדולה (אני עדיין לא בעד הרעיון לשלוט לנצח על מיליוני פלסטינים במסגרת איזה "ניהול סכסוך", לתחושתי הם לא ילמדו לחבב את זה, וגם אנחנו לא), אבל מזעור, עד חיסול, האמפתיה, ההבנה או החמלה לצד השני.
זה לא אמור היה לקרות לי, אבל הנה זה קרה. הנה גם אני טוען שלבחירה אנושית יש השלכות ותוצאות, וכן, עזתים אומללים, אם בחרתם חמאס – וגם אם הוא כפה את עצמו עליכם (די בקלות, עושה רושם) – ההשלכות הן מה שקורה לכם עכשיו.
ועדיין, זכותי לא לאהוב את האדישות החדשה הזו שלי מול סבל, גם אם בנסיבות מוצדקות. זכותי להבין שמשהו בתאוות הנקמה הפרימיטיבית שצפה בי – בפרט כשאני נזכר בצילומם של שירי, אריאל וכפיר ביבס ברגע חטיפתם – גורע משהו מאנושיותי. לטוב ולרע.
ואז – וזה חדש לי – זכותי לעבור הלאה, להגיד לעצמי "עוד לא אבדה חמלתנו" וללכת להאכיל את החתול הג'ינג'י, כי קר לו שם בחוץ.
