אחיי החרדים. אפשר להכיר בערך לימוד תורה ועדיין לדרוש מהחרדים להתגייס. יש אופציה כזו. אבא שלי שירת בחטיבה הירושלמית, בששת הימים נלחם בנבי סמואל. הוא היה גם בתורנויות השמירה ביישוב במשך שנים, ובתקופות מתוחות, כשהיינו נוסעים דרך כביש הבקעה, הוא היה מתחמש בנשק ארוך. והוא היה גם גדול בתורה. איש שאהב את התורה בכל נימי נפשו. הייתה לו חיות אמיתית כשלמד וכשלימד. הוא זכה ללמד יותר משני סבבים של דף יומי, הכיר כל פינה בש"ס. סלון ביתנו היה מלא בספרים, לא ראו את הקירות. לדעתי היה לו את אוסף ספרי השו"ת הגדול בישראל. חוויית הילדות שלי היא של בית של תורה. אבל כשצריך, אבא גם אחז בנשק. כך גדלתי, וכך גדלנו כולנו בציבור הדתי־לאומי. ספרא וסייפא. כשאתם מסבירים שאתם מכבדים את משרתי הצבא אבל יש לכם ערך נוסף של לימוד תורה שעומד מנגד, אתם מתעלמים מהאמת: הערכים האלה משתלבים ביחד.
אתם לא היחידים שמכבדים את לימוד התורה. גם תשעת הנופלים מישיבת ההסדר בירוחם כיבדו את התורה, אבל יצאו לקרב. גם הרב אלקנה ויזל ז"ל, שעזב את תלמודו והלך לעזה, כיבד את לימוד התורה. וגם הרב נערן אשחר ז"ל, שהתעקש להתגייס למרות שהיה אחרי תרומת כליה והיה יכול לקבל פטור. הניסיון שלכם לדבר על שני ערכים מתנגשים פשוט לא נכון, ואם לומר את האמת, הרי שלא מדובר בטעות.
מדובר בשקר.
אחיי החרדים. אפשר להעביר ביקורת על כך שאתם לא מתגייסים מבלי שזה ייחשב לשנאת חרדים. האופציה קיימת. אפשר לראות כיצד המדינה מבקשת ממי שכל הנטל על כתפיהם להיערך לסיבוב לחימה נוסף, ולהשתגע מכך שעשרות אלפי צעירים חרדים ממשיכים חייהם כרגיל - מבלי שזה ינבע משנאה. תבינו: זה באמת כואב לנו. חוסר הצדק מכאיב לנו וגם הנטל, הוא פשוט כבד מדי. לי יש שני ילדים בקבע בתפקידים מסווגים. היו לי ארבעה אחיינים שהיו מעל 100 ימים בעזה, גם בן דוד שהחליט בגיל 47 להיכנס עם הצעירים. לכל החברים שלי היו שם ילדים וחתנים ואחים. בת של בת דודה שלי, ליאב היקרה, התאלמנה בחודש תשיעי לאחר שבעלה, ליאור סיון ז"ל, קצין שריון במילואים, נהרג בח'אן־יונס. בתו של חגי דאום, בן דוד שני שלי, התאלמנה גם היא כשהיא בהיריון לאחר שבעלה, גבריאל שני ז"ל, נפל בקרב בעזה. שתי אלמנות בהיריון, שני ילדים שייוולדו לעולם בלי להכיר את אבא. כשאריה דרעי אומר שקשה לו להירדם בלילה, אנחנו תוהים לאיזה ילד או נכד או חתן הוא דואג. הוא בכלל מבין את הפחד הזה? אתם מבינים מה זה להיפרד מהמשפחה ולצאת להילחם בידיעה שאולי לא תשובו? יש משהו שקרוב למסירות הנפש הזו?
שנאת חרדים? מה הקשר לשנאת חרדים? יש פה שנאה לחוסר הצדק, שנאה לעוול ולא שנאה אישית אל אף אחד מכם.
אחיי החרדים. אפשר להעריך את מתנדבי זק"א, ועדיין לטעון שזה לא שווה ערך לשירות צבאי. אפשר לכבד באמת את הצדיקים האלה, שעושים עבודת קודש ונחשפים לזוועות, ולצד זאת להכיר בכך שמספרם אינו גבוה ביחס לצעירים החרדים שלא מתגייסים. אפשר להעריץ את התנדבותם ועדיין לומר שגדול המְצֻוֶּה ועושה ממי שאינו מְצֻוֶּה ועושה. אינה דומה החובה שיש לכל ישראלי לתת שנים מחייו עבור הצבא לזכות של אלה שבוחרים להתנדב כשהם יכולים. אינה דומה גם הסכנה בשדה הקרב למי שתפקידו להגיע בשוך הסכנה כדי לטפל בתוצאותיה. אפשר לומר זאת, ועדיין להיות אסירי תודה למפעל החשוב הזה ולצדיקים שמתנדבים אליו. זה לא משחק סכום אפס. זה לא קמפיין. זו האמת של החיים.
אחיי החרדים. אפשר להכיר בכך שיש חרדים שמתגייסים, ועדיין לא לעצום עיניים ולא להתכחש לכך שאלה מספרים זעומים. באופן אישי אני נמצא בקשר דרך כמה מסגרות עם חיילים שיצאו מהמגזר החרדי. לי לא צריך לספר שיש כאלה. הם מעטים מאוד, אבל גיבורים מאוד. הם הולכים נגד הזרם ונגד סביבתם הקרובה, במקרים רבים הם הופכים לחיילים בודדים. להתגאות בהם זה מוצדק, אני אוהב כל אחד ואחד מהם, אבל את המספרים אי־אפשר לשנות. מדובר במעט שאינו מחזיק את המרובה. אפשר להעריץ את מי שכן הולך נגד הזרם בחברה שבה גדל ומתגייס למרות שלא חונך לכך, ועדיין להתפלץ מכך שבשעה שישראל מותקפת מצפון ומדרום ומתימן - ובשעה שאין לישראל מספיק חיילים להגן על גבולותיה - כל כך הרבה חרדים בגילי גיוס לא מרגישים שום דחיפות להצטרף למשימה הקדושה של הגנת הארץ. אני פוגש מילואימניקים שיצאו אחרי ארבעה חודשי קרב וכבר נאמר להם שייערכו לסיבוב נוסף בקרוב. אני מביט בעיניהם העייפות, בנפשם חרותת הדמים, ואני שואל אתכם: האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?
אחיי החרדים. אפשר להכיר בכך שיש חסד בציבורכם, ועדיין להתחרפן מכך שאתם לא באמת משרתים. הטכנולוגיה קיימת: גם להכיר ביופי של מפעלי החסד החרדיים, וגם לטעון שלצד זה יש מפעל נוסף שממנו הם מתעלמים - מפעל ביטחונה של הארץ. אפשר גם לומר ביושר שרבים מצעירי המגזר החרדי לא באמת לומדים תורה יומם ולילה. הרי אם היו אומרים לנו שבגלל ערך לימוד התורה יהיו בכל שנה כמה עשרות תלמידים מצטיינים שלא יתגייסו, אותם גאונים ושקדנים שבאמת יהפכו להיות גדולי הדור, לא היינו מלינים. אבל לא כולם גאונים ולא כולם שקדנים ולא כולם מסוגלים ללמוד בכל יום כל כך הרבה שעות, ורבים כל כך מסתובבים בעיר או הולכים לעבוד או מתבטלים בכל מיני דרכים משונות. ולא זו בלבד שהם חסרים לנו בשורות ההגנה על הארץ, הם גם מזיקים לעצמם ולנפשם, נמצאים במקום לא מדויק עבורם, וקמלים. זו זכות לשרת את המדינה.
אחיי החרדים. משהו קרה ב־7 באוקטובר. משהו השתנה. הפעם לא יספיק פה תהליך איטי, לא תספיק פה התחלה של הידברות, לא יספיקו צעדים סמליים. הגיע הזמן לשינוי. שבת שלום.
