ת"ז: מאיה שמחי־עטר, בת 31, שחקנית ותסריטאית, בת קיבוץ ניר עם.
בשבת השחורה מאיה שמחי־עטר וכל משפחתה המורחבת היו בטיול משפחתי ליוון, טיול שאותו תיכננו במשך שנים, וברגע האחרון גם הזיזו את התאריך שלו. "זו חופשה משפחתית גדולה שהיינו אמורים לצאת אליה בספטמבר, אבל ברגע האחרון הזזנו לאוקטובר. יום לפני שחזרנו ההורים שלי חידשו נדרים של 40 שנה, ואז ב־7 באוקטובר, היום של הטיסה, התעוררנו לבוקר שאיבדנו בו עשרות אהובים וחברים וקרובים. אם אבא שלי והגיסים שלי היו נשארים בקיבוץ, הם בטוח היו יוצאים לסיבוב הקבוע עם קבוצת האופניים שלהם – שחלק מחבריה נרצחו", היא אומרת ומדברת כמובן גם על אשמת הניצול, אבל גם על כך שכבר שנים התושבים בעוטף מרגישים מופקרים.
"לקיבוץ ניר עם היו כל השנים חדירות מחבלים, הם היו מגיעים שניים־שלושה בכל פעם, אבל הצלחנו לעצור אותם. בכל חדירה כזו היו קוראים במערכת ההגברה 'פרש טורקי, פרש טורקי', וכל הקיבוץ כיבה אורות והסתגר בבית בחושך. אז את הפחד הזה הכרתי", היא אומרת.
ועל הפחד הזה גם ביססה את "הגבול", התסריט שכתבה בשנת 2014 ועדיין לא ידעה עד כמה נבואי הוא יהיה ועד כמה הוא יתכתב באופן מצמרר ולא הגיוני עם המציאות של העוטף עשור קדימה.
"הגבול" מתאר פלישה של אלפי מחבלים מעזה שחודרים לקיבוץ ניר עם דרך מנהרה שנחפרה מעבר לגבול ישירות אל הקיבוץ. הפלישה מתרחשת במהלך חג ראש השנה – תחשבו, זה נכתב עשור לפני השבת השחורה, ולגיבורה יש היכרות מוקדמת עם אחד הפולשים.
"המנהרה זו מנהרה אמיתית שקיימת מתחת לקיבוץ ושכל השנים שמענו רעשים שמגיעים מתוכה. וגם את סיפור המסגרת של הגיבורה שאבתי מהמציאות, מחוויה שהייתה לי לפני חמש שנים כאשר במהלך אחת מהתקפות הטילים מעזה על הקיבוץ, נכנס אלינו הביתה פועל פלסטיני שעבד בקיבוץ, ונכנס איתי לממ"ד. זה היה מאוד מפחיד. הממ"ד הוא חדר השינה, המרחב המוגן שלי, והוא נכנס אליו בלי הזמנה. הגיבורה שלי מוצאת את עצמה בכאוס פנימי מול מי שיכול להיות אולי משתף פעולה, או כמוה – קורבן לגורל האכזר".
כשהגישה את התסריט בפעמים הראשונות ללקטורה, אמרו לה שהוא דמיוני מדי ושבכלל, אין סיכוי שאלפי מחבלים יפלשו לקיבוץ. "אז הורדתי כמויות", היא אומרת, ואי־אפשר לפספס את האירוניה בקולה. "שיניתי את כמות המחבלים למאות, אולי כי גם אני לא האמנתי שייכנסו אלפים, ותראי מה קרה בסוף".
לאחר השינוי גם הלקטורים השתכנעו, שמחי־עטר קיבלה מענק לפיתוח התסריט ולמרבה האירוניה שחוגגת שוב – הייתה אמורה להתחיל את הצילומים מיד עם שובה ארצה מהחופשה המשפחתית ביוון, "היינו אמורים לעשות סגירות אחרונות של גיוס כספים, יש איתי כבר מפיקה – ענבל רותם־שגיב, והצילומים כבר תואמו".
מתי הבנת שבעצם תיסרטת את המציאות עשור לפני?
"כשהכל קרה ב־7 באוקטובר, היינו כל המשפחה כבר בשדה התעופה. המידע התחיל להגיע ואני כמו כולם איבדתי חיבור למציאות. אבל לאט־לאט הדברים התחילו לחזור והמציאות שוב עלתה על כל דמיון כאשר הפועל שעליו ביססתי את הדמות בתסריט נרצח בצומת ניר עם ב־7 באוקטובר. כן־כן. הוא נסע להביא עובדים בדואים לקיבוץ ורצחו אותו בפרדסים. הם רצחו את כל מי שהם פגשו בדרך".
מה יהיה עם הסרט עכשיו?
"כרגע אני צריכה לשקם את עצמי. אני מכירה עשרות אנשים שנרצחו, למשל יהב וינר, שהיה אחד הבמאים והתסריטאים הבולטים של האזור שלנו ונרצח בשבת השחורה. כמה חודשים לפני כן הגעתי להקרנה של סרט שלו יחד עם כל קהילת כפר עזה המדהימה, והיום רבים מהם אינם. זה קשה, זה סיוט ויש ימים שאי־אפשר לקום. אבל כל יום קצת, ומה שעוזר לי לקום בבוקר זו ההבנה שאני חייבת ליצור. אני רוצה לשחק, להפיח חיים בסיפורים, אני ממש נאחזת ביצירה וזה מציל אותי. חוץ מאמנות, לא מצאתי עדיין דרך יותר טובה שיודעת לעשות את זה", היא אומרת.
בהיותה חצי ארגנטינאית שדוברת ספרדית במבטא מתנגן ומוזיקלי להפליא, החלום הכי גדול של שמחי־עטר הוא לפתח קריירת משחק בספרד, וגם כאן השתלטה המציאות על הבדיון כאשר בסרט "אדמה סדוקה" של אוהד פרח שמתרחש בתקופת האינקוויזיציה בספרד, היא מגלמת את הגיבורה הראשית, מיכל.
"מיכל מובילה חבורה של נשים יהודיות שבורחות מפורטוגל לארגנטינה, בעוד הגברים נשארים להילחם. בלילה, במהלך הבריחה, כמה מהשומרים חוטפים את בתה ומשתמשים בילדה כקלף מיקוח מול אמה. הם מודיעים למיכל שאם היא רוצה את בתה בחזרה, עליה להסגיר את הנשים שעימן ברחה".
זה מטורף. את נביאת זעם.
"זה מרגיש כאילו ביצירה שלי יש תחרות בין הבדיון לבין המציאות. בסרט עצמו הדמויות מגיעות לארגנטינה, ממש כמו ההורים של סבא וסבתא שלי שברחו מפולין לארגנטינה, בעוד הילדים שלהם – סבא וסבתא שלי – עלו לארץ כדי להקים את הקיבוץ".
וכמה עשורים אחרי זה, חוטפים ילדים מהעוטף. מצמרר.
"אנחנו חייבים להמשיך לדבר על החטופים. אסור לנו להפסיק לפרסם את התמונות שלהם ברשתות. אני יודעת שכואב להכיל את מה שעברנו ושאנשים מחפשים בריחה ושפיות, אבל בגלל שחברים שלי חטופים והזמן שלהם אוזל – אסור לנו להפסיק לדבר".
תצליחי להשלים את הסרט?
"כיוצרת אני חייבת לעשות את הסרט. אני משאירה בו קמצוץ של תקווה שאי־אפשר לחיות בלעדיה. בעקבות האסון אנשים שאני לא מכירה עשו בשבילי כל כך הרבה, וגרמו לי להאמין שוב באנושות".
