מורן דיטש יושבת בדירה היפה שלה בעיר חריש, דירה שעוד לא הספיקה לצבור שריטות ופגמים ממגורים ממושכים. לפני שלוש שנים עברה לכאן עם יונתן בעלה. לפני שנתיים הצטרף אליהם גם הבן הפעוט ארי. משפחה קטנה ומאושרת. עוד הספיקו לחגוג יומולדת לארי, בביקור קצר של כמה שעות שיצא אליו יונתן מהמילואים. רגעים אחרונים של אושר לפני 7 בדצמבר, אז נפל בקרבות בדרום הרצועה.
אבל עוד לפני שנכנס לעזה, כלוחם בגדוד הסיור 6623 של עוצבת "חוד החנית" בצנחנים, עוד לפני ששר בקול גדול "התקווה" בבית ספר בח’אן־יונס, לפני שכתב "עם ישראל חי" על המראה בשירותים בעזה, לפני שלקח את חבריו המילואימניקים לגלוש בחוף, כדי לעודד את רוחם, לפני שטיל אר־פי־ג’י פיספס אותו ואת החבר הטוב, לפני כל אלה הספיק להתחתן עם האישה שאהב. והוא עשה זאת למרות שחשב שהיא זו שעלולה למות לפניו.
× × ×
הם נפגשו בגיל 17 בבר בתל־אביב. “למרות שאני לא טיפוס של ברים בשום צורה”, מדגישה מורן. “שנינו היינו אז בי”ב, ויצאנו לחגוג את סיום מבחן הבגרות בתנ”ך, נראה לי. הכרנו דרך חבר משותף, וזו הייתה באמת אהבה ממבט ראשון. התחברנו בשנייה ומאז לא עזבנו זה את זה. מה שמשך אותי אליו היה החיוך. יש לו חיוך מאוזן לאוזן. וגם האופטימיות שלו. השמחה הטבעית. אולי כי אני לא טיפוס חייכן כמוהו. תמיד הייתי הרצינית בינינו”.
הם התגייסו, הוא לצנחנים, היא ליחידה צבאית השייכת למטכ"ל. לאחר השחרור התחילה את הלימודים לתואר במדעי המדינה בבר־אילן, בגיל 24 התארסו. החיים נראו יפים. מועד החתונה נקבע לאוקטובר 2013, אבל תוך כדי ההכנות לאירוע, תקפו את מורן כאבי גב קשים, שרק הלכו והתעצמו. הרופאים לא התרגשו. “אמרו לי שזה בגלל הלימודים, כי אני יושבת יותר מדי או כי אני נועלת עקבים, חשבו שזו פריצת דיסק. אבל באוגוסט, חודשיים לפני החתונה, התעוררתי עם שיתוק ברגליים. לא יכולתי להרגיש אותן או לעמוד”.
מורן הובהלה לבית החולים ושם התברר שמדובר בגידול אלים ואגרסיבי שיושב על עמוד השדרה. הפעם, הרופאים כבר נשמעו אחרת ולא נתנו לה שום תקווה. התחזית העגומה, הבהירו, צפתה שנותרו לה רק חודשים ספורים לחיות. "הייתי על כיסא גלגלים, משותקת בגפיים התחתונות והתחלתי מיד לקבל כימותרפיה. לא רציתי להתחתן ככה וגם לא חשבנו שאחיה בכלל עד אוקטובר, אבל יונתן לא ויתר. הוא אמר לי: ‘אני רוצה להתחתן איתך כי אני לא רוצה שהרופאים יוציאו אותי מהחדר ויגידו לי: אתה לא קשור אליה, זה רק למשפחה’. הוא רצה שנהיה משפחה”.
לא היו שום היסוסים מבחינתו?
“זה לא עניין פשוט, להתחתן עם חולה בסרטן אלים, שלא ברור אם תחיה בכלל וגם אם תחיה, תסבול מנכות קשה. ומה עם ילדים? לא נראה היה שאצליח להיכנס להיריון בכלל. אבל בשביל יונתן זו הייתה החלטה מאוד קלה. הוא אמר רק: ‘אני מתחתן איתך וזהו’. הוא לא ויתר".
מה אמרו ההורים שלו, הסביבה הקרובה, לא שאלו למה לו להיקשר למישהי שימיה ספורים?
“להפך, מהשנייה שנודע שאני חולה שתי המשפחות, שלי ושלו, עטפו אותי ותמכו בי. כולם ממש יצאו מגדרם כדי להקל עליי. ההורים שלי שומרי שבת, אז ההורים של יונתן הגיעו כמעט כל יום שישי לאיכילוב לעשות איתי קידוש. אמא שלו הייתה מכינה לי ערימות של אוכל. שם הם הפסיקו להיות המשפחה של יונתן והתחילו להיות המשפחה שלי, שלנו”.
לאור המצב, החליטו מורן ויונתן להקדים את החתונה. "הרופא אמר שבעקבות הטיפולים השיער שלי ינשור ובתוך עשרה ימים אהפוך לקירחת, אז התחתנו אחרי שבוע. באופן מפתיע, כל מה שסגרנו לאוקטובר היה פנוי גם באוגוסט, כולל התקליטן. הכל הסתדר ותוך שבוע אירגנו חתונה, שהייתה בסופו של דבר שמחה. מיד אחרי החגיגות חזרתי לאיכילוב. כבר כשהורדתי את התסרוקת של החתונה, חלק נכבד מהשיער התחיל לרדת".
אחרי שנתיים של טיפולים אינטנסיביים, שבמהלכם סיימה גם את התואר הראשון, מורן החלימה וחזרה לעמוד על הרגליים. הטיפולים שעברה היו “הגיהינום בהתגלמותו”, אבל יונתן לא נתן לה להישבר. “עברתי שיקום אונקולוגי, אורתופדי ונפשי מאוד־מאוד קשה, ויונתן היה שם ליד המיטה שלי ולא זז ממנה עד שהבראתי. היינו הפכים שהשלימו האחד את השני. הוא תמיד היה אופטימי ואמר שיהיה בסדר. זה היה המוטו שלו. כשהוא נהרג הדפסנו את זה על מדבקות ומגנטים: ‘יהיה בסדר’. הייתי זקוקה אז מאוד לאדם כזה לידי. הוא הראה לי תמיד את נקודות האור בתוך החושך, הושיט לי יד והוציא אותי משם”.
השהות הממושכת בבית החולים הובילה גם להקמתו של ארגון חסד גדול, שממשיך להשפיע עד היום. לפני שחלתה עבדה מורן בביטוח לאומי, מה שהפך אותה למבוקשת מאוד בבית החולים והוביל ליוזמה המתגלגלת. "תוך כדי האשפוז באיכילוב התחילה לרוץ במחלקה השמועה שיש פה מישהי שמבינה משהו בביטוח לאומי. התחלתי לעזור לחולים במילוי טפסים ומיצוי זכויות. מהר מאוד הגיעו אליי יותר ויותר אנשים, עד שכבר לא היה מקום בחדר.
"בעקבות הביקוש אני ויונתן הקמנו את זוה"ר. זה מפעל חסד שעזר ל־6,000 חולי סרטן מכל רחבי הארץ ועזר גם לי להתמודד עם המחלה. אני הייתי ממלאת את הטפסים עבור החולים ויונתן היה נוסע ברחבי הארץ ומפזר את התביעות לפי מקום מגורים. ההתמודדות של אדם חולה מול מערכת בירוקרטית היא לא קלה כי אין לו כוחות לטפל בכל מה שנדרש ממנו. על מפעל החסד הזה זכינו בלא מעט פרסים והכרה. מהמקום העצוב הזה של הסרטן שלי יצא בסופו של דבר משהו טוב. היינו מאוד מחויבים לזה, נוסעים להרצאות יחד, מספרים לחולים את הסיפור שלי ומראים להם שלמרות התחזיות הפסימיות, אני מתאוששת. אמרנו להם: אם אני יכולה, גם אתם יכולים".
בעקבות הפעילות בארגון, למורן וליונתן הייתה גם תרומה גדולה לחשיפת החשד לקשר בין השירות בכיפת ברזל לבין מחלת הסרטן, אחרי שנתקלו בעוד ועוד לוחמים חולים מכיפת ברזל ומיחידות הגנה אווירית נוספות. פרשה שסייעו לחשוף אותה לראשונה במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", במטרה להגן על חיילים נוספים מפני חשיפה לקרינה מסוכנת.
× × ×
אחרי שהחלימה יצאו לטרוף את החיים, לטייל בחו”ל. להספיק כל מה שהפסידו. “למרות שהוא היה אדם של טבע ואני של מוזיאונים, עשינו הכל יחד”.
אבל אז מצאה את עצמה מורן שוב במסדרונות בית החולים, למלחמה נוספת וקשה לא פחות. "שמונה שנים היינו בטיפולי פוריות מאוד קשים. שמונה שנים של הזרקות וטיפולים וחוות דעת ורופאים. זה היה יותר קשה אפילו מהכימותרפיה, אולי כי לא היה לי כבר כוח להתחיל מלחמה חדשה. באיזשהו שלב איבדתי תקווה. אמרתי שזה מה יש. נשארתי בחיים, אז אולי לא יהיה לנו ילד. אבל יונתן לא ויתר. הוא כל הזמן אמר: אני מכיר מישהי שהצליחה, דברי איתה. לקח אותי לרופאים הכי טובים בארץ. בסוף הצלחנו".
ב־25 באוקטובר 2021 נולד בנם ארי. "העתק מדויק של יונתן, גם פיזית וגם באופי. ילד שמח ומאוד־מאוד שובב".
יונתן הפך לאבא מסור, שהצליח לשלב עבודה כאיש מכירות של ציוד רפואי עם איסוף מהגן. "הוא לימד אותי מה זה להיות הורה טוב. היה לוקח אותו לכל מקום, כל שבת היה מטייל איתו בארץ".
7 באוקטובר תפס אותם בחופשה משפחתית במלטה, לרגל חגיגות ה־90 לסבתו של יונתן. "כמו כולם במדינה, קמנו לבוקר שחור וקשה. לא האמנו למה שאנחנו רואים בטלוויזיה. עוד באותו היום יונתן הודיע שהוא חוזר לארץ כדי להילחם, להשיב את הכבוד לעם ישראל, רק שכל הטיסות לארץ התבטלו, ומצאנו את עצמנו תקועים על האי. אמרתי לו: אולי תחכה קצת, איך תעזוב אותנו כאן לבד? אבל הוא מצא טיסת חילוץ לארץ, כשהוא משאיר אותי ואת ארי והמשפחה מאחור".
שלושה שבועות נשארה מורן במלטה, עד שהצליחה למצוא טיסה בחזרה לארץ עם ארי, שכבר הספיק לחגוג יום הולדת שנתיים, בלי אבא. "כמעט ולא ראינו את יונתן בארץ. הוא חזר הביתה מהמילואים רק שלוש פעמים לכמה שעות בכל פעם. באחת מהן הספקנו לחגוג לארי יום הולדת. זו הייתה מסיבה מאוד שמחה, אבל הדאגה ליונתן לא עזבה אותי. הייתה לי הרגשה שמשהו רע הולך לקרות. ב־3 בדצמבר יונתן אמר שהוא סוגר את הטלפון כי הם נכנסים לעזה לתקופה ממושכת. אמרתי לו שישמור על עצמו וביקשתי שיקליט הודעה לארי, למקרה שלא יראה אותו יותר. בהקלטה הוא סיפר לבן שלנו כמה שהוא אוהב אותו והבטיח לו שהם יתראו בקרוב. אבל זה כבר לא יקרה".
× × ×
מעבר למשפחה שבנה, כנגד כל הסיכויים, ולמפעל החסד שהקים עם מורן, עמד יונתן גם במרכזה של חבורת לוחמים בצנחנים, שהפכו גם לחברים הכי טובים, ושימש כדבק שהחזיק אותה יחד. רותם אמרגי (35) מהרצליה, שלומי עזריה (34) מאורנית, אלעד מינס (34) מיבנה ונעם רום (34) מרחובות היו לצידו במבצע עופרת יצוקה בעזה, ונשארו מחוברים גם באזרחות. הם עברו יחד חתונות והריונות ולידות. הם היו שם גם כשיונתן נהרג מירי צלף בח’אן־יונס.
“כשהמלחמה פרצה והחברים שאלו מי מתייצב למילואים, הוא היה הראשון לכתוב ‘אני’”, הם מספרים.
3 צפייה בגלריה
“כשהחבר'ה שאלו מי מתייצב למילואים, הוא הראשון שכתב ‘אני'". מימין: אלעד מינס, רותם אמרגי, שלומי עזריה, יונתן דיטש ונעם רום | צילום: דובר צה"ל
מינס: "אמרנו שנתגייס, נהיה באותה פלוגה, אבל אולי אחרי הסבב הזה בעזה, נעבור ללוגיסטיקה, לעורף".
רום: "לילה לפני שנכנסנו לעזה, יונתן אומר לי: 'נעם, אתה יודע שאיך שעוברים את הגדר, צריך לבקש משהו'. ואז, מיד אחרי שעברנו את הגדר, הייתה לנו היתקלות ראשונה, והוא שואל אותי: ‘נעם, תגיד, ביקשת משהו?’ אמרתי לו: 'לא, דיטש, שכחתי'. והוא אומר 'אז אני ביקשתי: שניכנס בשלום, שנצא בשלום ושאלוהים ישמור לי על המשפחה'”.
מיד כשנכנסו לח’אן־יונס חטפו אש. "אף אחד לא מכין אותך לאר־פי־ג’י הראשון שמתפוצץ שבעה מטר לידך. זה היה ה’בוקר טוב עזה’ שקיבלנו", מספר מינס. "ראיתי ענן קטן של עשן ואת הרקטה והאור טס. הספקתי לצעוק: פיצוץ, ואני ודיטש הרגשנו את החום ועפנו לתוך מטע קקטוסים. דיטש אמר לי 'יו, אחי, התמונה היחידה שראיתי בראש זה את מורן וארי'".
אמרגי: “אמרתי לו: זה לא כמו עופרת יצוקה. זה ממש לא כמו עופרת יצוקה”.
יום לפני שנפל, הם מספרים, עמד ושר את "התקווה" בבית ספר שאליו הגיעו, שמצאו בו תחמושת. "זו פעם ראשונה שראיתי אותו שר", סיפר אמרגי. "הוא שר את ההמנון מההתחלה עד הסוף, כשכולם מסביבו, שר אותו באקסטזה ממש. זה היה מחזה סוריאליסטי שאני לא יודע להסביר".
בבוקר, כשקיבלו משימה לנוע לכיוון בית ספר אחר, צייר יונתן על המראה בשירותים אריה וכתב "עם ישראל חי". "כשיצאנו אמרתי לו: תפקחו את העיניים, בערב נשב ונצחק על היום הזה ונספור עוד יום אחד שעבר. והוא אמר: בוא רק נשרוד את השעתיים הקרובות".
כאשר החלו להתקדם לעבר בית בח’אן־יונס, בדרך לבית הספר, נפגע יונתן מירי צלף. מינס: “צעקתי ‘דיטש נפגע’, ואמרתי לו: ‘דיטש, דבר אליי’. הוא לא ענה. ביקשתי מהחבר'ה שיזרקו לי עשן, רצתי אליו, הורדתי קצת את האפוד הקרמי וראיתי פגיעה. ניסיתי לעצור את הדם ולחלץ אותו, אבל לא הצלחתי להרים אותו. כמו בסרטים לא ראיתי ולא שמעתי כלום. הייתה ממש בועה מסביבי. הכל נעלם, ואז אמרגי הגיע ועזר לי”.
תחת שריקות כדורים חילצו אותו החברים. "כדור פיספס לנו את הראש", משחזר אמרגי החובש, "כל הזמן אמרתי: בבקשה־בבקשה שיהיה על מה להילחם, שהפגיעה תהיה בגפיים, שיהיה צ'אנס לעשות משהו. ואז חיפשתי בן אדם ראשון עם קשר וצרחתי: 'אני צריך פינוי מיידי עכשיו'. פינינו אותו לנקודת מחסה, גררנו אותו כ־30 מטר עד שנפלנו איתו ביחד. לי נשברה היד".
ב־7 בדצמבר הגיעה הדפיקה בדלת שמורן דמיינה לעצמה שוב ושוב. "לא ישנתי בלילות”, היא אומרת. “כל רעש העיר אותי. בכל פעם שמעתי דפיקות בדלת, הלכתי לפתוח וגיליתי שלא היה כלום. הייתי אחוזת בהלה מהאפשרות, עד שהיא קרתה באמת. שבוע לפני יום ההולדת שלי, שלושה חודשים אחרי יום הנישואים העשירי שלנו.
“17 שנה אנחנו ביחד, הוא נתן לי את השנים הכי יפות, למרות כל הקשיים. לא הייתי מתגברת על הסרטן בלעדיו. הוא נתן לי את החיים שלי במתנה. הוא נתן לבן שלנו את החיים שלו במתנה. הוא נתן את החיים שלו במתנה גם לחברים שלו שהיו שם בח’אן־יונס. הם חיים בזכותו".
הנתינה נמשכה גם אחרי מותו. “תרמנו את האיברים שלו. במותו הוא נתן חיים להרבה אנשים. זו הייתה הדרך שלו. הקושי הוא בלתי נתפס, אבל אנחנו מצווים להאמין בטוב. הבית שלנו היה ויישאר בית שמח. לפני שיונתן נכנס לעזה הוא כתב: יהיה בסדר. הוא יכול היה להשתחרר בקלות מהמילואים אבל בחר שלא. ביקשתי ממנו שלא ילך למילואים, אבל הוא אמר לי: אני חייב. ניסינו לעצור בעדו, אבל שום דבר לא יכול היה לעצור אותו. הוא הקריב את עצמו למען המדינה. אני גם יודעת שאילו יכולתי לשאול אותו אם היה עושה זאת שוב - הוא היה אומר כן. הוא לקח את זה בחשבון. 17 שנה אנחנו מכירים ותמיד הוא אמר לי: אני אמות במלחמה. הייתי עונה לו: די, אל תדבר שטויות. השליחות באמת מילאה אותו, ולכן אני חושבת שהמוות שלו לא היה לחינם. אבל יש יותר מ־500 נופלים. הוא אחד מתוך כל כך הרבה. הוא גיבור ואף אחד לא יודע שהוא גיבור. את הכתבה הזו אשמור לארי. ואני רוצה שאחרי שיסיים לקרוא אותה יאמר: אבא שלי היה ממש גיבור ואני לא כועס עליו”.
מורן משמשת כיום כראש הדסק לאיסוף וניתוח נתונים וחוקרת בתוכנית לחקר הזירה הישראלית ב־INSS (המכון למחקרי ביטחון לאומי). היא דוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, מתמחה בתחומי דת, פוליטיקה וסכסוך. למעשה, היא עוד הספיקה לפרסם עם חוקרי INSS מספר ניתוחים הקשורים למלחמה. בסקרי דעת קהל שערך המכון, בדקה בין היתר את רמות האמון בצה"ל וגם את התמיכה של הפלסטינים, תושבי איו"ש ועזה, במתקפת חמאס.
לא היה לה קל לחזור לחומרים האלה אחרי נפילתו של יונתן. "חששתי לחזור לעבודה בגלל תחומי העיסוק שלי. זה אומר שאני כל יום חיה את המלחמה מחדש. אבל אני חושבת שבעקבות תחושת השליחות וההבנה שיש לי הזדמנות להיטיב עם כל עם ישראל ולתרום, כל החששות האלה הלכו ונעלמו".
ועדיין, את מתעסקת בחומרים לא פשוטים, חוקרת את ההקצנה כלפי ישראל מהצד הפלסטיני.
"אין ספק שאנחנו חיים במציאות מאוד קשה. אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שגם במקומות שחוו סכסוכים קשים ואלימים, הגיעו בסוף לפתרון והסכם. אחרי הגשם יכולה לצאת השמש. בכל אומה, בעת צרה מתלכדים סביב הדגל. ראינו עכשיו בישראל סולידריות מאוד גדולה, זה משהו שלא זר לפלסטינים. גם הם מתלכדים סביב הדגל. אבל לאורך זמן, התחושות האלה הולכות ונחלשות. כלומר, גם אם היום יש תמיכה גדולה מאוד בחמאס, זה לא אומר שזה ימשיך לאורך זמן. בסופו של דבר, גם העם הפלסטיני יתעייף מהמציאות המאוד קשה הזו של הקרבה, דם ולחימה.
"זה תלוי הרבה גם בתוכנית הישראלית ליום שאחרי. האם אנחנו דוחפים להם פתרונות בגרון, או שזה יהיה בשיתוף פעולה? צריך לעשות הכל בחוכמה, ולא לתת פתרונות שיגבירו את הרדיקליזציה שמתרחשת באיו"ש ועזה. לחשוב כמה צעדים קדימה".
כל זה אפשרי לצד השגת מטרות המלחמה: מיטוט חמאס והחזרת החטופים?
"אני מאמינה בזה. כי איזו ברירה אחרת יש לנו? צריך חד־משמעית להביא את החטופים הביתה. יונתן יצא למשימת חייו כדי שזה יקרה. הם חייבים לחזור כמה שיותר מהר. אבל כמובן שהכל צריך להיות מחושב, וישראל צריכה להפעיל את מרב המאמצים כדי להגיע לעסקה שתשרת את עם ישראל והמשפחות.
"יש לנו מדינה חזקה. אפשר לראות את זה לפי כמות החיילים שהתנדבו להילחם על העתיד שלנו. בסופו של דבר יונתן שלי נהרג כדי שלא נפחד לחיות בארץ שלנו, שהילדים שלנו ילכו לבית הספר בלי לחשוש שתיפול עליהם רקטה או מחדירת מחבלים, שאמהות ירדימו את הילדים שלהן בלי לפחד ממה עלול לקרות בלילה, שיהיה ביטחון לתושבי הדרום והצפון. יונתן נהרג בשביל המטרות האלה בדיוק. זה מה שאני מצפה ממדינת ישראל לעשות. להשיב לנו את השקט הביתה ולהבטיח שהמוות של יונתן הוא לא מוות מיותר".
ilanatarbut@gmail.com
