הטרלול של סטודיו שפר ונלי גונב הלבבות | נירה רוסו
תגיד, למה קוראים לך נלי?
“נלי זה קיצור של מיכל”.
מה סוד הצילומים שלך? מה מחולל את הקסם?
"צילומים הם דבר נורא קל ופשוט, כל עוד מבינים את המהות ששמה אור. ברגע שמבינים אור, ונדמה לי שאני מבין אותו, העבודה נעשית מהר מאוד. ממש תוך שנת אור".
איך יכול להיות שאחרים מזיעים במשך ימים תמימים? מזיזים צלחות ופסנתרים, עוברים דרך עשרות פולארוידים, דיונים, שינויי נורות ועדשות, ואתה לוחץ והולך!
״כי כל מה שאת מתארת קורה בראש שלי במהירות האור לפני הצילום. לפעמים אני מתחזה לעובד בדם, יזע ודמעות. סתם כי לא נעים לי. אני גם מכוון תמיד דיונים לשעת צהריים ביום שמבשלים בו, ואז הרעב מטרלל את כל הקהל ועושים כדבריי כדי לקצר את הדרך עד הצלי והפירה".
היום הראשון לפגישה עם נלי שפר, הצלם והמיתוס, בסטודיו המפורסם בדרך פתח־תקווה. סחבתי בזעם לבדי ארגזים גבוהים של מזון וכלים, לצילום ספר הבישול הראשון שלי. הייתי נרגנת. נסחבתי לאט על מדרגות ללא מעקה, נכנסתי ואז התערפלה הכרתי.
היו שם שני גברים: המעצב הגרפי ההורס עמרם פרת, איש עגמומי אך מבריק, יפה באופן בלתי חוקי. בהיתי בו אילמת, בלסת שמוטה. בעודי נאבקת על הפוזה מול דבר זה, פרץ מאחורי וילון שחור עוד יפהפה תכול עיניים, זוהר כשמש צהריים. בניגוד לעמרם המגנט הנוגה, נלי שולח חיוך מסמא ראשון. מהר מאוד קלטנו שמאחורי הקסם הזה, חבוי לו איש מקצוע, בולדוזר קפדן, עם מתת אלוה של כישרון.
"סליחה שלא עזרתי לך עם הדברים", הוא צוחק, "היה כאן דיון משפטי".
אחר כך נודע שהדיון המשפטי נסוב על הסוגיה אם בצהריים נאכל את הקציצות הבולגריות שצולמו, או את השפונדרה (שזה אסאדו בפולנית). הסטודיו נשם ופעם סביב המון אוכל והלב הרוטט של הכל היה נלי, שנראה בכלל כמו ינוקא לפני גיוס, עד שהתחיל לתת הוראות לצוות.
המוטו שלו היה: לא אכפת לי מה תמרחו על הסטייק, כל עוד אפשר יהיה להרחיש אותו על הפלאנצ’ה בארוחת הצהריים.
רק שתבינו, באותו עידן קדום השתמשו הסטייליסטים במשחת נעליים כדי להעניק לסטייק ברק מפתה. לצילום גלידות, התנוסס על הגביעים קצף גילוח לבן ומעומלן, כי כל גלידה אמיתית נמסה וניגרה מיד בחום הכיריים.
הטחול, הלבלב ואבי העורקים שלי ניגרו גם הם לרצפה. היה משהו מכשף באופן שבו עיצב שפר הצעיר את כל ההוויה סביבו. כולם, כולל אושיות אוכל וחפצים דוממים כתרווד, נעו במחול מתואם מתחת לעדשת המצלמה שלו. לקול הוראותיו השקטות.
לא ידוע לי איך, אבל יצא שספרי הראשון עם נלי שפר ועמרם פרת היה היפה מכל ספריי. את העבודה בילינו כשנלי נותן הוראות ואני מייללת מצחוק על הרצפה.
אחרי חודש מאומץ אנחנו נפרדים. אני שקועה בפרויקטים כבדים ונלי כובש בינתיים את המדינה. מתרחב ליצירות אמנות קולינרית, איך לא.
ובוקר אחד טלפון. נלי מדבר בקול חמור של מג"ד בשג’עייה.
נירה, יש לי שאלה אלייך, הוא נשמע זועם.
הלב שלי רוקד עם דיסטורשן.
תגידי את האמת. את מתגעגעת אליי כפי שאני מתגעגע אלייך?
מן הסתם. נדמה לי, נלי, שהגעגוע ההוא יימשך וילך עוד הרבה אחרי פטירתך המכאיבה. לעולם אזכור אותך.
דרך העיניים היפות של נלי | ישראל אהרוני
למעלה מ־30 שנה עבדתי עם נלי שפר. לא רק שזכיתי בצלם מוכשר שצילומיו היפהפיים היו חלק מרכזי וחשוב בספריי ובטור בעיתון, אלא שגם הרווחתי חבר נפלא לחיים, איש יקר עם עיניים טובות, חיוך כובש ונשמה גדולה. איש צנוע, חכם, אוהב אדם ובעל מבט חומל לבני אנוש באשר הם. יחד יצאנו לנסיעות מרתקות בעולם, יחד בילינו ימים רבים בטיולים והייתה בינינו חברות נהדרת למרות, ואולי בזכות, הבדלי האישיות הברורים בינינו.
היום הכי מענג בשבוע היה יום הצילומים עם נלי למדור בעיתון. יחד, בחלוף השנים, פיתחנו שפה צילומית ברורה ומגובשת, אך גם דינמית ומגוונת, כשכל אחד תורם את חלקו לעניין. נלי מלטף את האוכל בתאורה רכה שמבליטה ומדגישה את איכויותיו, מביט עליו מבעד לעדשה כמו שרק נלי יכול: בהרבה אהבה והבנה למושא הצילום שלו. גיל אטלן, הסטייליסט הצמוד, מרפרף סביב הסט כפרפר, מרעיף את תשומת ליבו הקפדנית המסורה לכל אלמנט בצילום, ועיני הנץ שלו לא מחמיצות אף פרט קטן.
בוקר הצילומים נפתח בהתארגנות רבתי: גיל התזזיתי נכנס לסטודיו בקול תרועה רמה, עמוס סלים ובהם מוצרי מזון, כלים ואבזרים. מארגן את הקניות בסדר מופתי על השולחן הגדול במרכז הסטודיו, תולה ניירות עבודה על הקירות אלה ליד אלה, מכין "קפה ומאפה" לנוכחים, מסדר צלחות וכלי אוכל נאים בערימות מסודרות, קוצץ, פורס, מערבב ומצחיק את כולנו.
נלי והאסיסטנט שלו ממקמים בינתיים את המצלמה, בוחרים עדשות, מכוונים תאורה כללית, מתחברים למחשב וממלמלים בינם לבן עצמם מידות ומושגים מעולם הצילום שאנחנו לא תמיד מבינים.
אחר כך אנחנו מבשלים יחד. בהנאה ובתשומת לב. בישול אמיתי, בלי שום קיצורי דרך "לצורך הצילום". מכינים, תמיד, את המתכון כלשונו, בדיוק כפי שהוא צריך להיות, כמו שכתוב בעיתון. אנחנו לא "מאפרים" את האוכל, לא מוסיפים צבעי מאכל, לא עושים לו "פוליש" ולא מוסיפים לו חומר מייצב או כל מרכיב אחר שאינו שייך ישירות לבישול, ולבישול בלבד.
נלי מצלם את האוכל בדיוק כמו שהוא, סמוך לגמר הבישול שלו. האוכל הוא הכוכב. המבט של נלי ברגעים האלה הוא מבט בוחן, מרוכז וכולנו עומדים בשקט לשמוע את ה"קליק" הסופי ואנחנו יודעים: יש לנו את זה.
כל זה נעשה בשקט, במקצועיות רבה ובנעימות, בעבודת צוות במלוא מובן המילה. אנחנו פשוט נהנים כשרוחו המרגיעה של נלי מרחפת מעל הכל והופכת את היום, התזזיתי ביסודו, למענג במיוחד.
כשהסטודיו מלא ריחות נהדרים, בסופו של יום, אנחנו יושבים, עייפים אך מרוצים, "פותחים שולחן" ואוכלים את האוכל שצילמנו.
שלוש שנים לפני שהפסיק לצלם בשל "המחלה הארורה", כפי שקרא לה, הטרשת הנפוצה שלקה בה, חשב נלי להפסיק. אני התעקשתי שימשיך, לא מתוך רחמים או כטובה עבורו, אלא פשוט משום שהוא עדיין צילם נפלא ולא הייתי מוכן לוותר עליו. הוא משך עוד שלוש שנים עד שבאמת כבר לא היה יכול עוד.
השבוע הוא נפטר, השאיר אחריו משפחה מקסימה, אודית אשתו, ליאור, מיקה ונדב ילדיו.
אתגעגע אליו מאוד.
