אני לא אשכח בחיים, היה איזה מגן, עזבו שמות, פדיחה, שעבר לקבוצה שאני אוהד, מכבי יפו, אי שם בקצה חלון ההעברות. בקיצור, רצה הגורל, על המשחק הראשון הבקיע גול. פוקס שאין כדוגמתו. כדור מ־500 יארד שבטעות התגלגל פנימה. אבל זה לא הסיפור. בקיצור, רץ הבן אדם באמוק אל האוהדים. כולו התרגשויות, מצביע על הסמל של הקבוצה. טופח פעמיים על הלב. פעמיים.
הסתכלנו מהיציע, משתוממים כזה. כאילו, הלו, מה אתה מצביע על הסמל. לא הבנו. בתעודת זהות, בסעיף הכתובת, מצוין לך שדרות ירושלים ביפו? אכלת איתנו פעם קבב אצל ג'קו בחולות שמחוץ לאצטדיון גאון? קנית פעם בורקס תרד אצל אוננה?
חבר, סגרת פה שבוע. מה אתה רץ לנו עם הסמל מתבדר ברוח, כאילו לפני עשר דקות עלית בספינת מעפילים מבולגריה. המזוודות עוד בחדר ההלבשה.
נזכרתי בזה בעקבות המעבר השבוע של המאמן בני לם ממכבי להפועל פ"ת. עד עכשיו חרות לי בראש הרגע שהפועל פ"ת ירדה לליגה א', אי שם ב־2021. אוהדי מכבי חגגו מחוץ לאצטדיון עם זיקוקים. ואז, שנה אחר כך, כשמכבי ירדה ללאומית, הפועל הרימו זיקוקים. מחוות מחממות לב. אתה עם דמעות בעיניים.
רמת היריבות בין שתי הקבוצות בעיר, ועכשיו ברצינות, היא דלק לא פחות מאהבה. מה דלק, היא מרכיב ב־DNA של להיות אוהד פתח־תקוואי.
אז ככה, לם, ממכבי להפועל? בלי תקופת צינון. ועוד אחרי שניצחת את הפועל בדרבי, כשדרבי נוסף לפניך. מה, אין כבר כבוד לסמלים היום? לדבר הזה שעל החולצה?
שלא לדבר על יוסי אבוקסיס, מאמן אחר, שפתח קו טיסות ישיר בין היריבות בית"ר ירושלים והפועל ת"א, וחוזר חלילה. מוציא לשם צ'ארטרים מעל הראש של האוהדים.
שלא יהיו ספקות: ברור לי שימי מלמיליאן בבית"ר ובן־טובים בשכונת התקווה, עד תום הסחוס בברכיים, מאחורינו. אנחנו כבר מזמן בכדורגל אחר, מקצועני והכל. ואני מבין, אלה ימים של "ביחד ננצח". ועדיין, רק לי זה נדמה שהדילוג הקליל של לם בין שתי היריבות המושבעות זה עוד צעד מעבר למה שהתרגלנו? כאילו, מה הצעד הבא? שאיל גולן יקנה את מכבי שעריים, ואיתי לוי את הפועל מרמורק? שאלי אוחנה יהיה מנהל מקצועי של הפועל ירושלים, ויניב קטן של הפועל חיפה? שאבוקסיס ידלג עוד חודש למכבי ת"א ויגיד "חזרתי הביתה"?
שכל אחד יעשה מה שבא לו. זה העידן. הכסף מדבר, ההגשמה, דברים כאלה. הרומנטיקה והשייכות אאוט. רק אל תרוצו אלינו, אלה שביציע, עם יד על הסמל.
