1. גיוס קולות
את שעות הלילה המאוחרות שלפני מבצע החילוץ ברפיח העביר נתניהו בשיחות טלפון למכרים משכבר. הוא לא יכול היה להגיד להם מה מביא אותו לצלצל סתם כך כשרוב המדינה כבר עלתה על יצועה. הם תהו מה הוא רוצה, בטח כשהקליינט איננו בדיוק הפרטנר המושלם לסמול־טוק. למחרת, כשהמדינה התעוררה לרוממות רוח נדירה בתקופה זו, נתניהו הודה בשיחה בלשכתו שהיה מתוח: "מבצע כזה, אם הוא נכשל, אין בכל המדינה עמוד חשמל מספיק גבוה כדי לתלות עליו את מי שאישר אותו". כאילו יריביו הרבים לא ממתינים לו מאז 7 באוקטובר עם רשת חשמל.
במה התעניין נתניהו באותן שעות? בתהייה איך מסדרים את חוק הגיוס. מבחינה מהותית, ובטווח הקרוב, אין קשר בין החוק ובין סוגיית החרדים. צבא ההגנה לישראל והדרג המדיני המופקד עליו הקיצו מחלום הצבא הקטן והחכם. יש צורך דחוף בלוחמים, והדרך היא הארכת שירות בסדיר ובמילואים. אבל את המשרתים ובני משפחותיהם זה לא ניחם, ובצדק. כך שכעת יהיה צורך להתמודד עם בעיה אזרחית אסטרטגית כדי לפתור משבר מבצעי.
זה מתחיל קודם כל בשר הביטחון, מי שחתום על החוק מתוקף תפקידו. מטרת־העל של גלנט ערב 7 באוקטובר הייתה לשמור על הממשלה. עכשיו - לשמור על המלחמה. הוא לא ייקח סיכון, ולו הקטן ביותר, להתמרמרות שתפגע ברוח הקרב אצל הלוחמים ובני משפחותיהם.
אחר כך מגיע תור החרדים. מוזר ככל שזה יישמע, בעיני יהדות התורה, עצם העובדה שוויתרו בקדנציה הנוכחית על חוק יסוד לימוד תורה ועל חוק הפטור מגיוס היא תרומה מעל ומעבר למאמץ המלחמתי. אין להם כוונה, ככל הידוע, ללכת ולו צעד אחד מעבר.
אז איפה חונה הפתרון? כנראה אצל גנץ. המפלגות החרדיות עובדות מול דואופול: הליכוד והמחנה הממלכתי. הן לא תשבנה בממשלה בראשות לפיד או ליברמן, שממילא לא מסתמנות באופק. בימים רגילים זה אומר שגנץ לא רוצה להרגיז אותן יותר מדי. הרי ממשלה עם רע"מ ובתמיכת חד"ש־תע"ל מבחוץ נראית כאירוע בלתי אפשרי אחרי 7 באוקטובר. אבל בימים הלא־רגילים הנוכחיים, נפתח הפתח להצעה משותפת של הליכוד והמחנה הממלכתי. למשל, הגדלת המכסות של גיוס חרדים. לא נעים, לא נורא, לא יחולל שינוי של ממש.
2. ניסו לתמרן אותנו
על חולצתו של לוטננט־ג'נרל ג'יימס גלין (דרגה מקבילה לרב־אלוף) לא נותר כמעט מקום: היא מעוטרת ב־23 עיטורים שונים, מכוכב הארד דרך לב הארגמן וכל מה שבאמצע. הוא לחם בשלוש יבשות, שיחרר את כוויית, תימרן קרקעית בעיראק. זה האיש ששלח ביידן באמצע אוקטובר כדי "לעזור למפקדי צה"ל לחשוב על השאלות הקשות שלפניהם".
היום כבר אפשר לספר יותר. הגנרל הגיע יחד עם עוד שני קצינים בכירים כדי לומר שלוש מילים: אין סיכוי לתמרון. גלין נפגש עם גנץ, איזנקוט, גלנט, הלוי ונתניהו, ושפע אזהרות שמבוססות על ניסיונו בעיראק. האמריקאים הציגו נתונים, ניתחו ניתוחים, סיפרו סיפורים, ומסקנתם אחת: מטרות המלחמה לא יושגו בתמרון קרקעי, שיהיה כבד ימים וכבד דמים. ההערכה האמריקאית דיברה על עד 20 הרוגים ליום לצה"ל. המחיר ששילמנו מאז כבד, אבל עומד על כעשירית מכך. האמריקאים הציעו מבצע ממוקד, עם יעדים יותר מינוריים. באחד הדיונים אמר גנץ: התוכנית שלכם אפשרית אם היעד הוא אלפי ק"מ מהמדינה, לא כשהיעד יושב 500 מטר מאזרחים שלכם.
אבל הביטחון האמריקאי - או יותר נכון, חוסר הביטחון - עשה את שלו. באותם ימים, ימי התהילה של אלוף במיל' בריק, מלאה הקריה בנביאי זעם שהזהירו את ראש הממשלה ואת קבינט המלחמה מתמרון. באקלים ההוא, שבו האמון בצה"ל עוד היה מפוזר לרסיסים בחדר הקבינט, דבריהם נפלו על אוזניים קשובות.
הסוף ידוע: חמאס טרם הוכרע, אבל כבר כעת אין עוד דוגמה בלוחמה המודרנית למה שעושה צה"ל ברצועה. הוא נלחם במערך מנהרות מפלצתי ומפרק אותו חתיכה אחר חתיכה, מחסל ומשתק מחצית מהכוח הלוחם היריב, כובש יעדים שנראו בלתי ניתנים לכיבוש. במבצע החטיבתי האחרון בצפון הרצועה לקח שעה בלבד להגיע מהגבול אל אזור בית החולים שיפא. צבאות זרים מתעניינים בשילוב אוויר־יבשה־ים שמופעל על ידי צה"ל.
בשבוע שעבר רמזו לאזהרות הזעם האמריקאיות גם נתניהו וגם גנץ. "היו מי שהזהירו אותנו מלהיכנס לעזה", אמר יו"ר המחנה הממלכתי, "אך לוחמינו מוכיחים נחישות יוצאת דופן ויכולות פורצות דרך בלחימה מול צבא טרור שעוד יילמדו בעולם". הוא לא הגזים.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
