אנחנו לא מבינים רמזים. והם הולכים ומתרבים. ואלה כבר לא כל כך רמזים, אלא סימנים הרבה יותר ברורים. ארה"ב, בריטניה וצרפת כבר מטילות סנקציות על מתנחלים קיצוניים, קנדה שוקלת להטיל. בהולנד מחליט בית משפט לעצור העברת חלקי חילוף למטוסי אף־35 של חיל האוויר הישראלי (מהמחסנים שארה"ב מחזיקה בהולנד), בגלל חשש להפרות חמורות של החוק הבינלאומי. ממשלת הולנד הודיעה שתערער. כך או כך - זה עוד סימן בדרך. שר החוץ האיטלקי, אנטוניו טאיאני, הודיע שאיטליה עצרה את כל משלוחי הנשק לישראל מאז 7 באוקטובר. חוסה מנואל אלברס, שר החוץ של ספרד, סיפר גם הוא לפני ימים אחדים על עצירת משלוחי נשק לישראל מאז 7 באוקטובר.
1 צפייה בגלריה
אף־35 של חיל האוויר. רשימת הצעדים נגד ישראל מתארכת: בימ"ש בהולנד עצר העברת חלקי חילוף למטוס
(צילום: Tsafrir Abayov /AP)
לחגיגה שותף גם ז'וזפ בורל, שר החוץ של האיחוד האירופי, שקרא השבוע לבחון את המשך משלוחי הנשק לישראל. חמאס מבצע טבח בישראל, ובתגובה קושרים את ידיה של ישראל. בית משפט פדרלי בקליפורניה קבע שפעולותיה של ישראל קרוב לוודאי מגיעות עד כדי פשעי מלחמה. ולקינוח, למרות הסיוע האדיר, חסר התקדים, ה"הפינגטון פוסט" מדווח שבניגוד להכחשות הפומביות, הממשל האמריקאי בודק אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה. מי צריך את האג כשיש לנו ברקע את וושינגטון.
כל מהלך כזה, ברשימה ההולכת ומתארכת, הוא סיבה לדאגה. אבל כל הצעדים הללו במצטבר הם כבר איום. אנחנו בעיצומו של מחדל מדיני, שמתקרב לממדיו של מחדל 7 באוקטובר. כבר למעלה מארבעה חודשי מלחמה, אמר לי גורם בכיר, והקהילה הבינלאומית עדיין לא עצרה את המהלך הצבאי. כמה נפלא מצידה. הטענה הזאת היא חלק מהקונספציה שהכל בסדר. ולא, הכל לא בסדר.
ישראל מתעקשת לעשות את כל הטעויות כדי שסימני האזהרה במערכה הראשונה יהפכו לסחף בינלאומי במערכה השלישית. הסחף הזה יעצור את המהלך הצבאי ויהפוך את המנטרה "ניצחון מוחלט" להתרסקות מוחלטת.
גול עצמי אסטרטגי
התלות בארה"ב היא מוחלטת. בן גביר, קרעי וסמוטריץ' יכולים לזלזל בסיוע האמריקאי. הרי הם שייכים לזן המשיחי. ממש לא מעניין אותם שללא רכבת אווירית מארה"ב ישראל הייתה עומדת מול המשבר הקיומי החמור בתולדותיה. ולהזכירם, אולי מחכה גם מערכה בצפון. הרי הם לא זקוקים ליותר מזקפה לאומנית ולאמונה משיחית כדי להתגבר לא רק על חמאס, אלא גם על שאר העולם. והם רוצים להקים יישובים בלב רצועת עזה כדי שגם ידידיה של ישראל באמריקה יגידו עד כאן.
מקבלי ההחלטות היו אמורים להבין. והם מתקשים להבין. ישראל הייתה יכולה, למעשה חייבת, להבין שהלחץ הבינלאומי יגבר. הם היו אמורים להבין שבנק ההצדקות בעקבות 7 באוקטובר הולך ונגמר. הם היו אמורים לדעת שכל מה שקורה בקמפוסים בשלבים הראשונים מגיע לבכירי הממשל בשלבים המתקדמים. מקבלי ההחלטות היו אמורים להבין. והם מתקשים להבין. ישראל הייתה יכולה, למעשה, חייבת, להבין שהלחץ הבינלאומי ילך ויתגבר. הם היו אמורים להבין שבנק ההצדקות, בעקבות ה־7 באוקטובר הולך ונגמר. הם היו אמורים לדעת שכל מה שקורה בקמפוסים בשלבים הראשונים מגיע לבכירי הממשל בשלבים המתקדמים. הם היו אמורים לדעת שמי שהפך את הקיפאון מול הפלסטינים למתווה אסטרטגי, יקבל לחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית.
זה כבר מגיע. ארה"ב מכינה, עם מדינות ערב, ללא תיאום עם ישראל, צעדים מעשיים להקמת מדינה פלסטינית. אם הייתה ישראל יוצאת ביוזמה, הפלסטינים היו אומרים לא. אבל ממשלת האיוולת תימרנה עצמה למצב שבו ישראל אומרת לא, ומבקיעה גול עצמי אסטרטגי. ואכן, במהלך השהייה בארה"ב בשבועיים האחרונים שמעתי יותר מפעם שסגנית הנשיא האריס לוחצת לשנות כיוון. גם בלינקן באותו כיוון. אלה כבר לא הספסלים האחוריים בקונגרס. זה כבר מגיע ללב מנגנון קבלת ההחלטות בוושינגטון. לא ברור היכן הלובי הפרו־ישראלי. רק ברור שהלובי הפרו־חמאסי מציג בשבועות האחרונים נוכחות מרשימה. כך בהפגנות ללא הפסקה ברחבי הערים המרכזיות, כך בהפרעות ובקריאות "ג'נוסייד" בכל אירוע עם בכירי ממשל, וכך בלחץ בלתי פוסק על הממשל מצד גופים איסלאמיים. השבוע ביטלה נציגות בכירה של המוסלמים בארה"ב פגישה עם האריס. הם יודעים שצעדים כאלה רק יגדילו את מפלס הפייסנות כלפיהם. הבחירות שם מתקרבות. הלחצים כבר משפיעים. ואנחנו עיוורים.
הפסקת אש ל־48 שעות
היה אפשר למנוע את זה. ישראל הייתה יכולה להכריז על הפסקות אש, תוך כדי העלאת הדרישה לשחרור החטופים ולפירוז הרצועה. כן, זו אולי הפעם העשירית מתחילת המלחמה שאני כותב על כך. יש בין שלושה לארבעה משתתפים בישיבות הקבינט שחושבים שזו הדרך. הם השמיעו את עמדתם אבל נתקלו בחומה בצורה של אטימות. במקום שכמעט מדי יום תהיה כותרת: "ישראל מסרבת להפסקת אש", הייתה יכולה להיות מדי יום כותרת הפוכה: "חמאס מסרב להפסקת אש". זה לא היה מונע את כל הביקורת. שונאי ישראל מצדיקים את חמאס בכל מקרה. אבל יש רבים אחרים. ויש תקשורת בינלאומית. ויש דרגים פוליטיים בכירים. הם היו מושפעים מיוזמות חוזרות ונשנות של ישראל להפסקת אש. הם היו יכולים להיות הרבה יותר נחושים כאשר הם מביעים תמיכה בישראל.
אבל לא רק שלא עשינו דבר, אלא שנתניהו הודיע שהוא לא שולח את המשלחת הישראלית לשיחות בנוגע לעסקת החטופים. זה לא מה שיעזור לקידום העסקה. זה יעזור לקמפיין שמצייר את ישראל כסרבנית. התמכרנו ל"אסטרטגיית הפטיש", להפצצות ללא הפסקה, כדי להראות לחמאס מי שולט פה. זו הקונספציה. היה אפשר לקוות שגנץ ואיזנקוט ילחצו בכיוון הזה בישיבות הקבינט. אבל גם הם חלק מהקונספציה. אין שום הבדל בינם לבין נתניהו וגלנט. אז מה, לעזאזל, הם עושים בממשלה אם ההשפעה של בן גביר הרבה יותר גדולה?
רוצים להמשיך לרפיח? נניח שחייבים. אבל מדוע לא להתחיל עם ריכוך מדיני? איזה נזק בדיוק ייגרם לישראל אם היא תכריז על הפסקת אש חד־צדדית, ל־48 שעות, שבהן חמאס יצטרך להגיב על הצעה להסגרת הנשק? או כל הצעה אחרת שתעביר את האחריות לחמאס? מדוע, לעזאזל, להמשיך באותה קונספציה, שמקרבת אותנו לקו האדום לא רק בהאג אלא גם בוושינגטון? וכי הם לא מודעים לסימנים? זה היה צריך לקרות כבר לאחר 7 באוקטובר. ולקרות שוב ושוב, כדי שחמאס יגיד לא ולא. אבל הקונספציה, אוי, הקונספציה. היא הכשילה אותנו לפני התקפת הטרור הרצחנית ביותר בתולדות ישראל. והיא מכשילה אותנו גם אחריה.
