יום שלישי השבוע. על לוח הנחיתות בשדה התעופה מהבהבת טיסה מיוחדת – מהודו לישראל, ועליה 70 פועלי הבניין ההודים הראשונים שמגיעים לארץ מאז ההחלטה לייבא עובדים מהודו דרך חברות כוח אדם. אחרי שעתיים של המתנה, הם רצים החוצה בכובעים כחולים שחילקו להם בטיסה ובמעילים שחורים שחילקה להם ממשלת הודו, מחויכים, מנופפים לשלום, עם מזוודה אחת גדולה שלא מרמזת על תקופת השהייה הצפויה שלהם בישראל — עד 5 שנים. הם עולים במדרגות לקומה השנייה של אולם הנוחתים, שם מחכים להם שולחנות של קבלני עבודה, חברות כוח אדם, נציגים של ההסתדרות הלאומית, שאמונה על הזכויות שלהם, אנשי מכירות של חברות להמרת כספים שמציעים להם לפתוח חשבונות שדרכם ישלחו כסף הביתה. הכל כדי שכבר בימים הקרובים הם ייכנסו לאתרי הבנייה ברחבי הארץ, שמאז 7 באוקטובר נשארו שוממים מעובדים, ויתחילו לסייע לענף לצאת מהמצוקה שבה הוא נמצא. 70 העובדים ההודים הם הסנונית הראשונה, טיפה בים במחסור העצום.
בין מקבלי הפנים גם אנחנו, שמלווים אותם ביומיים הראשונים שלהם בישראל — בנתב"ג ובהדרכה שהם עוברים למחרת בבוקר באתר מיוחד שהכשירה ההסתדרות הלאומית במודיעין. ההודים שעבור חלקם זו הייתה הטיסה הראשונה בחייהם — נראים נרגשים. כולם שמעו על המלחמה בעזה, אבל הפיתוי להרוויח משכורת שגבוהה פי כמה מבהודו גובר על החשש מטילים ומאזעקות. "אני רמים טרמונטי", מציג עצמו בפניי אחד הנוחתים. "אני בן 41, נשוי, יש לי ילד בן שנה וחצי בשם סיבי ובן גדול בן 14 בשם ריני. שפת האם שלי זה בוג'פורית, אבל הרוב מדברים הינדית. בהודו יש לנו עשרות שפות, וכולם מבינים את כולם", הוא מחייך.
מאיפה אתה בהודו?
"אני מכפר קטן בשם 'פוהה לו' במזרח הודו. עבדתי בשיפוצים בהודו, אני מתקן מה שאפשר, עובד יום בשבוע, ארבעה ימים בשבוע, מה שיש, לא עבודה קבועה. כל פעם מחפש משהו אחר. בגלל זה אנחנו כל כך שמחים לבוא לפה לעבוד במקום קבוע. והמשכורת פה גבוהה בשבילנו. בהודו המשכורת מאוד נמוכה, בערך 200 דולר לחודש. פה אנחנו מתחילים מ־2,000 דולר. וכאן הקבלן נותן לנו דירות למגורים וזכויות סוציאליות".
הזכויות של העובדים ההודים עומדים במרכז הדיון סביב הבאתם לארץ. עד כה מוינו בהודו כ־10 אלפים עובדים שמיועדים לענף הבנייה הישראלי והשאיפה היא למיין לפחות עוד 10 אלפים נוספים. מתוך המספר הזה נחתו עד כה רק כ־70 עובדים בלבד. הגעת ההודים מתעכבת משלל סיבות בירוקרטיות בהודו ובישראל, אם כי בענף מעריכים כי אחרי הקבוצה הראשונה, הקצב ייגבר. העובדים ההודים מגיעים דרך חברות כוח אדם פרטיות ולא במסגרת הסכם מסודר בין שתי המדינות — עובדה שמעוררת חשש מתופעה של "סחר באנשים" ובאי יכולת לפקח על הזכויות של העובדים ההודים בישראל. על דבר אחד אין מחלוקת: ענף הבנייה הישראלי זקוק בדחיפות לעשרות אלפי ידיים עובדות שיחליפו את 100 אלף העובדים הפלסטינים שכניסתם לישראל נעצרה מאז ה־7 באוקטובר. מלבד הודו, מנסים בישראל לגייס עובדים זרים גם מסרי־לנקה ואוזבקיסטן — אך שם ההליך אפילו מסורבל עוד יותר.
ביום רביעי, כ־24 שעות אחרי הנחיתה מגיעים הפועלים ההודים ליום הכשרה שנערך במודיעין, במשרדי ההסתדרות הלאומית, שמתפקדת למעשה כאיגוד העובדים שלהם בישראל, תמורת דמי חבר של כאחוז מהברוטו שהם משלמים לה. במודיעין הכינו להם מתחם מיוחד שכולל כיתות לימוד וחצר עם פיגומים ועמדות מקצועיות שבהן יעברו הדרכה בנושאי בנייה ובטיחות בעבודה. בסיום היום יקבלו תעודה שמאשרת שעברו את הדרכת הבטיחות בהצלחה.
הם יושבים בכיתות לימוד ומקבלים הסבר על הזכויות שמגיעות להן – מפנסיה וימי חופשה ועד שירותי רפואה ציבורית. על רקע החשש מניצול — ההרצאה הזו חשובה. השאלה אם על הקבלנים בשטח ועל חברות כוח האדם יוטל פיקוח מספיק הדוק כדי לוודא שהעובדים אכן מקבלים את כל זכויותיהם. בכיתה דממת אלחוט, כולם מקשיבים בריכוז. הלוואי שהדברים היו נראים כך גם בבתי הספר היסודיים שלנו. המרצים של ההסתדרות הלאומית היו צריכים לגייס תוך זמן קצר מערך של מתורגמנים להודית. עד כה היו להם עובדים זרים שדיברו ערבית, סינית, רוסית, אבל לא הודית. היום מתרגם להם מנשה נגאוקר, דובר הודית, פנסיונר של השב"ס, שמאז שיצא לפנסיה עובד בתיירות, ועכשיו גם כמתורגמן. "ידעתי שיש נאגלה של הודים שמגיעים לארץ והתרגשתי מאוד", הוא אומר לי. "ההודים הם שאנטי, עובדים מעולים, עבדו בבנייה במדינות אחרות שבהן היו להם תנאים פחות טובים".
הם מתאימים לעבוד בבניין? הם נראים רגועים מדי.
"הם עובדים מעולים, לא מתווכחים, לא מבקשים הרבה. הם מכל מיני אזורים בהודו וזה מאוד מרגש לראות אותם פה".
נגאוקר מוביל את העובדים למיני אתר בנייה שנועד לתרגול בטיחות בעבודה. שם מחכה להם חזי, עובד ההסתדרות הלאומית, מומחה בבנייה, שאותו כבר פגשו בכיתות, שם הסביר להם את כל החלק העיוני של מה שצריך לדעת על אתר הבנייה. עכשיו לחלק המעשי. הוא מלמד אותם לשים רתמות, ואז עולה איתם למבנה מתכת לתרגול כללי בטיחות בענף הבנייה, שגובה את כמות ההרוגים הגדולה ביותר בתאונות עבודה במשק.
3 צפייה בגלריה
באולם הנוחתים בנתב"ג. "כשראש הממשלה שלנו מודי הסביר שנפתחות עבודות בישראל, ישר אמרנו כן" | צילום: יובל חן
"הייתי חייב 3 עבודות"
על הפיגומים אנחנו מבררים עם העובדים איך הם לא פוחדים להגיע לארץ בתקופת מלחמה, אחרי שכל העובדים הזרים דווקא ברחו. "אני באתי מפראן בהודו", אומר אימר ארגן אוהן, ונגאוקר מתרגם. "יש לי בן בגיל 17 ובת בגיל 15, וזו האישה שלי", הוא מראה לי תמונה של אשתו על צג הנייד. "בהודו עבדתי בשלוש עבודות כדי להרוויח קצת כסף. במפעלים, בתעשיות. הייתי חייב שלוש עבודות כדי להחזיק את המשפחה. כשהציעו לי לבוא לפה אמרתי מיד כן. מודי (נרנדרה מודי), ראש הממשלה שלנו, הסביר שנפתחות עבודות בישראל וישר אמרנו כן".
רניבר ארמן, בן 37, הוא מרג'סטאן שבהודו. הוא עבד בדובאי ובסעודיה ומשם הגיע לכאן, "ואני ממש מבסוט", הוא אומר. "גם שם עבדתי בבניינים. יש לי שני ילדים והיה מאוד עצוב ששוב התפצלנו, בכינו המון, אבל הם יודעים שככה החיים שלנו. גם מודי (נרנדרה, כמובן) הוא רג'סטאני, משלנו, והוא אמר שאנחנו יכולים לסמוך על ישראל. ישראל והודו חברות טובות. מאות הודים הגישו בקשה, ולא היה אכפת לנו המצב פה, ידענו שזה מקום טוב לעבוד בו".
כשאני שואלת את רמים אם לא היה קשה לעזוב את המשפחה, הוא אומר: "אנחנו רגילים. אני עבדתי בדובאי, בקטאר, בסעודיה. שלוש שנים פה, שנתיים פה. המצב הכלכלי שלנו בהודו הוא ממש גרוע, ואנחנו חייבים לצאת לעבוד, אז אנחנו רגילים לא לראות את המשפחה. ברור שאנחנו מתגעגעים מאוד, אבל נדבר איתם כל הזמן בשיחות וידיאו. במדינות ערב שבהן עבדנו לא הייתה הרגשה של חופש. לא אהבתי אף אחת מהן, בעיקר לא את סעודיה, שם אין לך בכלל זכויות. פה חברים שלנו שכבר עובדים אומרים שיש הרגשה של חופש, שמתייחסים יפה, שאתה בן אדם חופשי, לא כופים עליך דברים כמו דת, שבמדינות ערב כופים. מכבדים אותנו. יש פה מכל הדתות, וכל דת מכבדת את האחרת".
אימר: "אישתי מאוד בכתה כשנפרדנו, אבל היא שמחה שאני בא. חייבים לפרנס את המשפחה. והאנשים אצלנו אוהבים את ישראל ואת הישראלים, שבאים הרבה לבקר בהודו. הבטחתי לה שאביא משכורת גבוהה, ושאבוא לחופשות. אנחנו מתכננים להיות פה, לפי החוזה, חמש שנים".
ומה עם המלחמה בעזה?
רמים: "נו פרובלם. אנחנו סומכים על החיילים הגיבורים של ישראל. מודי הסביר שאין לנו מה לדאוג ויש פה ביטחון. ועבדנו במדינות הרבה יותר מסוכנות מפה מבחינת היחס של המעבידים".
אימר: "אני אגיד לך את האמת? אם צבא ישראל קורא לנו להילחם איתו, אנחנו נילחם איתו. שמענו מה קרה פה וכאב לנו מאוד, ומקבלים אותנו פה יפה. יש לנו עוד הרבה חברים שרוצם לבוא ומחכים לאישורים".
מהם 70 עובדים לעומת מחסור של עשרות רבות של אלפים בענף הבנייה? בתאגידי כוח האדם אומרים שבקרוב יגיעו עוד אלפים, אבל בזמן שייקח כדי למיין ולהדריך אותם, הענף יתקרב עוד יותר לקריסה. "יש הרבה פרויקטים שצריכים להתחיל ביצוע אבל מתעכבים כי אין ידיים עובדות, ויש להם הוצאות וריביות שמשולמות על הקרקעות והעסקאות. כל חודש עיכוב שווה הפסד של מאות אלפי ומיליוני שקלים", אומר דור אוחנה, יזם ושותף בקרן הנדל"ן מרתון. "פתרון שיכשיר עובדים כחלופה אמיתית לפועלים החסרים יכול לקחת חצי שנה ואפילו שנה. עד שהם יגיעו, יוכשרו, יסתגלו, יימצאו להם מקומות לגור – ייקח זמן. מלבד זאת, להבנתי הם לא דוברי אנגלית, ובטח שלא עברית, לכן התקשורת איתם מוגבלת מאוד ותלויה במתורגמנים שיצטרכו להיות מצוותים לכל אתר. היוזמה של הבאת עובדים זרים מהודו מצוינת, אבל צריך להיכנס לזה בכל הכוח ולקצר טווחים – להפחית משמעותית את הבירוקרטיה ולגרום לדברים לקרות כמה שיותר מהר. העיכוב במסירת פרויקטים חדשים יכול לגרום לביקוש כבוש לדירות, שיכול להתפוצץ ולהעלות שוב את מחירי הנדל"ן כמו אחרי הקורונה".
תלושי שכר בסינית
"הם יהפכו לעובדים הכי נחשקים בארץ", טוען יניב מזרחי, סמנכ"ל לקוחות בקבוצת ההסתדרות הלאומית ומנהל הפעילות של קרן עמית, "כי ענף הבנייה משווע להם. ישראלים לא רצים לענף. בטח לא לעבודות הפיזיות הקשות. אין ישראלים. למרות החששות שאני שומע בתקשורת מתייחסים אליהם הכי טוב שיש. במונחים של מדינת ישראל תהליך ההבאה שלהם היה מהיר מאוד".
ארבעה חודשים זה מהיר?
"הצפי היה שיגיעו לפני חודש, אבל היה עיכוב. גם בהודו יש בירוקרטיה. הם היו צריכים אישור על היעדר רישום פלילי, ושם צריך שקצין מבחן יגיע לביקור אצלם כדי לאשר את זה. זה לוקח חודש. הם עברו את זה, היו בדרך למטוס, ואז גילו שצריך חותמת של נוטריון על מסמכי היציאה. היום בבוקר קיבלנו את פניהם. הם מאוד שמחים לבוא, זה מראה על חוסר חשש.
"עובד הודי מקבל כ־2,000 דולר בחודש, זכויות סוציאליות ומגורים. אלה המשתכרים הנמוכים. יש כאלה שמרוויחים אפילו 12,000 שקל נטו, שכר מכובד. אין קרן פנסיה שיכולה לבטח אותם, אבל בחוק יש חובת הפקדה לפנסיה, אז אנחנו מפקידים להם לקופה מיוחדת והם מושכים את הכסף כשהם עוזבים את הארץ".
לדברי איתמר שרוני, מנכ"ל ההנהלה הפעילה של ההסתדרות הלאומית, הארגון נכנס לתחום הייצוג של עובדים זרים לפני כעשור. "התחלנו עם העובדים הסינים. ראינו למשל שעובדים רבים נהרגים בתאונות ואין מי שיחזיר את הגופה שלהם לסין. גם ראינו שהתאגידים נותנים להם תלושי משכורת בעברית, שהם לא מבינים. דאגנו שיהיו תלושים בשפות שהם מבינים. שמנו לב שיש בעלי אינטרס במשק שהולכים אל מקבלי ההחלטות ומנסים להנמיך את רף האיכות של ההדרכות לעובדים שמגיעים. במקום להחמיר, מנסים להנמיך. קבענו רף הדרכות מחמיר ביותר, והתמודדנו מול קבלנים פרטיים שמבצעים הדרכות. לאט לאט המעסיקים הבינו שאם הם רוצים לישון טוב בלילה, חשוב שהעובדים יודרכו היטב, והצלחנו לחדור לתחום. אנחנו עושים ביקורות במגורים של העובדים כדי לוודא שהם בתנאים נאותים, נותנים מתנה פעם בשנה, בראש השנה הסיני או קרוב לכריסמס, חילקנו לפועלים הסינים 15 אלף מעילי פוך".
איך מתבצעים הגיוס וההבאה שלהם מהודו?
אביטל: "הם עוברים מיונים בחו"ל על ידי הקבלנים הישראלים כדי לוודא שהם מיומנים מספיק, ואחר כך הם מגויסים באמצעות תאגידי כוח אדם ישראליים. אנחנו פוגשים אותם יום אחרי שהם מגיעים לארץ, בקבלת פנים, מציעים להם משהו חם לשתות, ארוחה, ואז הם מקבלים הדרכה עיונית ומעשית בשפה שלהם. אנחנו דואגים שהם יודעים את החוקים של בטיחות בגובה בישראל, ומסבירים להם שהם יכולים לפנות אלינו בכל בעיה. אנחנו מקבלים פנויות מאנשים שאין להם מזרן לישון בלילה, נעליים במידה הנכונה, ועד משכורות שלא קיבלו בזמן מהמעביד".
אתי אנגל, מנהלת חטיבת הבנייה בהסתדרות הלאומית: "אנחנו נותנים מעטפת שלמה, מלדאוג לאוכל ובגדים למי שמגיע בלי כלום, מתורגמן שיעזור בבדיקות רפואיות, ועד לוודא שהם עובדים ומועסקים בצורה הכי בטוחה שיש".
