המצולמים: (מימין) אביאל (44) וניקולה (53) ממנזר נזירי בית־לחם שבמתחם מנזר בית ג'ימאל. אביאל במקור מצרפת וניקולה משווייץ.
המקום: שמורת מצוק הצינים בנגב, קרוב לעין עקב.
כמו משה וישו: "המדבר הוא מקום מיוחד לנזירים”, מתחיל אביאל. “הבדידות, השקט והמרחבים העצומים מפגישים אותנו עם אלוהים. אנחנו אוהבים לישון ולהתפלל במערות המדבר, כמו הנזירים הקדמונים במדבר יהודה. בתקופת התענית, לפני הפסחא, הם היו יוצאים מהמנזרים והולכים 40 יום בוואדיות הפראיים, כמו משה וישו".
ניקולה: "במנזר יש לנו מים וחשמל, במדבר אנחנו מרגישים שאנחנו חוזרים למשהו יותר אותנטי. בימי ראשון אנחנו לא עובדים, ואז אנחנו מטיילים, בדרך כלל באזורים קרובים למנזר, אבל לפעמים עושים טיול ארוך של יום או יומיים במקומות רחוקים. כרגע אנחנו בטיול של יומיים. במסדר שלנו יום שני נקרא 'יום מדבר', יום של התבודדות, במקום להתפלל יחד, אנחנו מתפללים לבד – בחדרים שלנו או במקומות מבודדים בזמן טיול. אתמול היינו במכתש רמון והבוקר נסענו לשדה בוקר. חנינו למעלה (ליד הכניסה לקבר בן־גוריון – י"ב). התכוונו לרדת לעין עקב, אבל ראינו שם הרבה אנשים, אז נחפש מעיין שקט יותר".
ארץ הקודש: "גדלתי על יד הים התיכון, קרוב למרסיי בדרום צרפת, אז אני מרגיש בבית באקלים בארץ”, מספר אביאל. “הייתי בחור צעיר שחגג את החיים. למדתי אדריכלות, אהבתי חברים, מוזיקה ומסיבות, והייתה לי תשוקה גדולה לגלישה. אבל הדרך של תענוגות חומרניים הובילה אותי למקום של ריקנות וייאוש. בנקודה החשוכה הזאת ישו האיר אור לתוך ליבי, זאת חוויה שאי־אפשר לתאר במילים, עברתי טרנספורמציה. אחרי דרך רוחנית ארוכה, מלאה באושר ובוויתורים, הרגשתי קריאה להקדיש את חיי לאלוהים. ב־2004 באתי לארץ הקודש, מלא בתשוקה, ועם תנ"ך ביד הלכתי בעקבות ישו והעם העברי. בכל גבעה ואבן באזור הזה יש סיפור. בתקופה הזאת התגבש לי הרצון להצטרף למנזר".
אבטחת האפיפיור: "אמא שלי הייתה אישה מאמינה. היינו הולכים למיסה בכל החגים ומגיל 13, לאט־לאט, הרגשתי רצון להתפלל יותר”, אורמ ניקולה. “אחרי התיכון שירתי שנתיים במשמר השווייצרי בוותיקן, זה המשמר המסורתי של האפיפיור. היינו לובשים מדים בסגנון הרנסנס, התפקיד לא היה רק טקסי - עברנו אימון צבאי והיינו אחראים על הביטחון של האפיפיור והכמרים הבכירים שעובדים בכס הקדוש. אחר כך התחלתי ללמוד רפואה באוניברסיטת ז'נבה, והייתה לי גם חברה שם. כל הזמן הייתי בהרגשה שאני צריך לתת יותר לאלוהים, להיות איש דת. אצלנו בכנסייה הלטינית לאיש דת אסור להתחתן. סיימתי את לימודי הרפואה והתחלתי התמחות בכירורגיה בבית חולים בסייר, עיר קטנה קרובה לבית שלי בסיון, בדרום־מערב שווייץ. אחרי כל כך הרבה שנות לימודים, העבודה הייתה נפלאה.
"הייתי אז כבר שש שנים עם החברה שלי ואהבתי אותה מאוד, אבל כל הזמן העסיקה אותי אותה השאלה: להתחתן ולהביא משפחה או להיות איש דת. התייעצתי עם כומר והוא אמר שכדי לקבל תשובה אני צריך להתפלל במקום שקט ומבודד, כי על יד החברה הלב לא ייתן לי להחליט. הלכתי למנזר בסן ז'ודאר בצרפת, התפללתי עשרה ימים וסוף־סוף, אחרי עשור של התלבטות, קיבלתי בליבי את התשובה, שאני צריך להיות נזיר. זאת החלטה מאוד קשה, כי אתה מוותר על הכל: להקים משפחה, מקצוע, רכוש. אתה חוזר למצבו של אדם לפני הנפילה, למצב של צייתנות תמימה לאלוהים. הרגשתי שאני מוכן לתת את כל החיים שלי לאלוהים, ואז הגיע מבחן לאמונה שלי: קיבלתי הודעה מבית החולים ז'נבה שהתפנה אצלם תקן זמני לרופא לחצי שנה. בית החולים ז'נבה הוא מקום יוקרתי, היה קשה מאוד להתקבל לתפקידים שם, וידעתי שבסוף ששת החודשים יהיה לי סיכוי טוב להתקבל שם לתפקיד קבוע. התחלתי לחשוב על לדחות את המנזר בכמה שנים, אבל הבנתי שאם אתחיל את דרכי בבית החולים, אשכח כבר מהחיים במנזר”.
טירונות לנזירים: "בגיל 30 נכנסתי למנזר הראשי של המסדר שלנו, בהרי השארטרז בצרפת, וקיבלתי את השם ‘ניקולה’, שם־הדת שלי”, מספר ניקולה. “נשלחתי להרבה מנזרים של המסדר באירופה, וב־2005 נשלחתי לישראל. המנזר היה אז מאוד חדש, והחליטו שהוא יהיה מקום לנזירים מתחילים, כמו בסיס טירונות לנזירים. הייתי כאן עם הצעירים ארבע שנים עד ששלחו אותי חזרה לצרפת. תמיד פנו אליי בהצעות לנסוע למנזרים אחרים, כי קל לי בכל מקום. לפני שש שנים המנזר בישראל נשאר עם ארבעה נזירים בלבד, כי רוב הצעירים חזרו לצרפת. זה מעט מדי אנשים, אז ביקשו שאחזור לישראל, יחד עם אביאל, כדי לחזק את המקום. בגלל שאנחנו מעט אנשים בשטח די גדול, אנחנו לא מצליחים לגנן הכל, והיו כמה שריפות מכל העשבים היבשים. בסוף הבאנו כבשים והן אוכלות את העשב. לפני שפרצה המלחמה היינו כל הקהילה בכנס בצרפת. ראש הקהילה ועוד שני אחים החליטו לא לחזור, אז עכשיו אנחנו שוב רק ארבעה, ואני כרגע ראש הקהילה בפועל.
"היום שלנו במנזר מתחיל ב־6:00 עם תפילה משותפת בכנסייה, ואחר כך אנחנו לומדים שעתיים. בצהריים אנחנו עובדים בין ארבע לשש שעות. אני עובד באמנות, מייצר נרות וקטורת לשימוש בטקסים, חלק לשימוש אצלנו וחלק למכירה בחנויות במנזרים הגדולים יותר. זו ההכנסה שלנו. אנשים חושבים שאנחנו מקבלים כסף מבחוץ, אבל הוותיקן לא נותן שום דבר, אנחנו מפרנסים את עצמנו. אנחנו מגדלים ירקות, אבל צריכים לקנות את רוב האוכל מבחוץ. כשבנו את המנזר שלנו בשנת 2000, כל האזור מסביב היה ריק. היום, בכל גבעה מולנו יש שכונה חדשה של רמת בית־שמש, אנחנו באמצע עיר".
