שמה של פרשת השבוע, הוא הכותרת של התקופה האחרונה - פרשת "תרומה". אנחנו בתקופת שיא של נתינה, התנדבות ורוח, ולפעמים אנחנו שוכחים זאת: טקסי סיום מרגשים נערכו השבוע במלונות, שם המפונים הודו על חודשים של תמיכה ותרומה. טקסי פתיחה מרגשים נערכו בהמשך השבוע בעוטף, שם מוסדות החינוך נפתחים מחדש בהדרגה, בהוקרה עצומה למורים על התקופה המאתגרת.
1 צפייה בגלריה
צילומים: אלי דסה, הרצל יוסף, דוד רובינגר, לע''מ הסטטוס היהודי: "פרשת תרומה מוציאה אותנו מאזור ה'מגיע לי' לאזור ה'איזו זכות זו לתרום', ממצב ש
הפרשה חושפת דברים מרתקים על מנגנון ההפעלה של עם ישראל, אז והיום. הנה כמה טעימות:
• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. הפרשה מתחילה בציווי להתחיל לתרום כדי להקים משכן, מרכז רוחני, שילווה את העם במהלך המסע במדבר. העם מתחיל לתת. אבל למה אלוקים צריך שנתרום בשביל המשכן שלו? הרי הוא עשה לנו הרבה ניסים - עשר המכות במצרים, קריעת ים סוף ומתן תורה - אז למה אנחנו נדרשים לתת חלק מהרכוש שלנו? פרשנינו מסבירים: אלוקים לא צריך את הכסף שלנו, אלא את הלב, את המעורבות האישית. הרב פרופ' יונתן זקס אמר על כך: "אנחנו משתנים לא על ידי מה שאלוקים עושה למעננו, אלא על ידי מה שאנחנו עושים למענו".
• מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. נדיבות לב, תרומה, נתינה. אלה מילות המפתח בפרשה, אלה מילות המפתח בחיינו מאז מתקפת שמחת תורה.
עד עכשיו, בני ישראל התלוננו לא מעט. הם ביקשו לחזור למצרים ואמרו שהם עלולים למות במדבר, כי אין אוכל ואין מים והכל שחור. לפעמים אנחנו לוקחים את המציאות הטובה כמובנת מאליה, לא רואים את המתנות בחיינו, ומרשים לעצמנו להתמקד ברע. אבל השבוע מתחילה המהפכה: בני ישראל מתבקשים להתחיל לפעול, לעשות, לבנות את המשכן. ומרגע זה - התלונות מפסיקות. מצב הרוח משתנה. וכך לא רק בפרשה: כשיש משימה משותפת, חזון, אירוע שמלכד את תשומת הלב, יש יותר אחדות והתלהבות.
מיד אחרי טבח שמחת תורה ראיינתי יועצת שהגדירה זאת בשלוש מילים: עשייה או בהייה. האם לשבת מודאגים מול המסך או לכבות אותו ולצאת לפעול ולהשפיע על המציאות.
• וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. הפרשה מתחילה לפרט הרבה מאוד חומרי גלם, צבעים, חפצים, בדים ומתכות שמשתתפים במלאכה. זו חוויה חושית, צבעונית, פיזית. צריך להשקיע, לתפור, לבנות, לעצב. התורה מכירה בכל החלקים האלה בחיינו, וקוראת לנו לקדש את הכסף שאנחנו מרוויחים, את החפצים, את האסתטיקה. להשתמש בהם לטובה.
חכמינו מסבירים שהמשכן, שעמד במרכז המחנה וליווה את העם 40 שנה, הוא התיקון להתלהבות של העם מעגל הזהב. אפשר לתעל את היצרים שלנו, את המרץ ואת היצירתיות, לעבודה זרה, לעגל זהב, ואפשר להשתמש בהם לקדושה, למשהו חיובי ומאחד. בקבלה קוראים לזה "עליית העולמות" - כל חלקי הבריאה הפיזיים יכולים להתעלות, למלא ייעוד רוחני.
• וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ - וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. למה לא כתוב כאן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו"? למה הפסוק מתחיל במקדש, בלשון יחיד, ועובר ללשון רבים, אלינו? פרשנינו מסבירים שהפסוק המפורסם הזה מגלה סוד גדול: גם אחרי שבונים מקדש פיזי, אלוקים לא שוכן רק בתוכו, אלא בתוכנו. הקדושה נמצאת לא רק בבניין, אלא בליבם של הבונים. אלוקים שוכן בתוך כל אדם, בלב פנימה.
• כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ. יש פה הוראות הרכבה, והן הולכות להיות מפורטות. מה החשיבות בכל הפרטים הקטנים, הכמעט־קטנוניים האלה? הנה שני הסברים בני דורנו:
פרופ' דן אריאלי, יחד עם מייקל נורטון ודניאל מוצ'ון, קרא לכך "אפקט איקאה". החוקרים בדקו ומצאו שאם קנינו סתם שידה או שולחן, בנויים ומוכנים, נרגיש הרבה פחות קשורים אליהם מאשר אם קנינו אותם באיקאה והרכבנו אותם בעצמנו. העובדה שאנחנו אלה שבונים ועושים, מחברת אותנו למשכן הרבה יותר מאשר אם הוא היה יורד מן השמיים.
פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל ספרה ומצאה כי את בריאת העולם התורה מתארת ב־34 פסוקים בלבד, ואילו את בניית המשכן - ב־400 פסוקים. איך יכול להיות שכל הקוסמוס, הכוכבים, הגלקסיות, האוקיינוסים וגם בריאת האדם מתוארים בקצרה, ודווקא "בית הכנסת" של העם במדבר מתואר בהרחבה עצומה? פרופ' ליבוביץ הסבירה שהתורה לא מתעניינת בעולם אלא באדם. פחות במה שאלוקים עושה ויותר במה שהאדם אמור לעשות. האדם הוא הגיבור. הפוקוס הוא על העשייה שלו.
• וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. בין כל ההוראות על חומרי הבנייה, התורה מספרת על עצי שיטים, עצי ארז. מניין יהיו להם עצי ארז באמצע המדבר? פרשנינו מסבירים: לפני מאות שנים יעקב אבינו הביא למצרים את עצי הארזים האלה מישראל ונטע אותם, כדי שבעתיד צאצאיו יוכלו לבנות מהם את המשכן. יעקב רצה לנחם אותם לאורך שנות השעבוד הארוכות. בכל פעם שבה ראו את העצים הם נזכרו ביעקב, וגם בייעוד שלהם, ובהבטחה שיציאת מצרים עוד תגיע. אנחנו צריכים תזכורות פיזיות, מוחשיות, לחלומות ולערכים הגדולים.
השבוע חל יום השנה לשחרורו של נתן שרנסקי מהכלא הקומוניסטי. אסיר ציון המפורסם הוא סמל ל"יציאת מצרים" מודרנית. הוא סיפר מה נתן לו כוח בצינוק, בתנאים הקשים ביותר: "ספר התהלים הקטן שהיה איתי. קראתי אותו יומם ולילה. החזקתי אותו ונזכרתי בעולם שבחוץ". ספר התהלים היה "עץ הארז" של שרנסקי, שנתן לו תקווה. גם בתפקידיו כיו"ר הסוכנות וכשר בממשלה הוא המשיך להחזיק את ספר התהלים הקטן הזה בכיסו. כששאלתי אותו פעם בראיון אם הוא נושא את ספר התהלים הזה לכל מקום, הוא ענה: "זה לא שאני נושא אותו, הוא נושא אותי".
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "פרשת תרומה מוציאה אותנו מאזור ה'מגיע לי' לאזור ה'איזו זכות זו לתרום', ממצב של נוטל למצב של נותן" (חנן פורת)
