בסביבות השעה 13:30 ביום ראשון, צילצל הטלפון המאובטח של מפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן. על הקו היה בכיר בשב"כ. פינקלמן היה באמצע פגישה, אבל את השיחה הזו הוא החליט לקחת. כששמע את הצד השני, פניו נהרו. "מצוין", הוא אמר, "תמשיכו קדימה ותעדכן אותי, אחי". לנוכחים בחדר הוא לא אמר שום דבר. זו הייתה השיחה שבה השב"כ עידכן שיש התקדמות לחילוץ החטופים. כעבור 12 שעות בערך, לואיס הר ופרננדו מרמן כבר היו על מסוק בדרך לבית החולים תל השומר.
המבצע ההרואי לשחרור שני החטופים היה רגע של אחדות דעים במלחמה. ככל שהקרב על עזה מתמשך, הרגעים האלה הופכים לנדירים יותר ויותר. שתי יממות אחרי המבצע ברפיח, לא יותר, כבר החלו פורצות המחלוקות החומצתיות בקבינט המלחמה ובכלל על המו"מ לעסקת החטופים בקהיר. ביום רביעי התברר כי נתניהו מידר את גדי איזנקוט ובני גנץ מדיונים ומהחלטה משמעותית – לא לשלוח צוותים מקצועיים למו"מ בבירת מצרים.
השבת השחורה הכתה את השבטיות והפופוליזם הישראלי בהלם ובאלם. ההפוגה מריבים בלתי נגמרים נמשכה חודשיים־שלושה. היא הסתיימה – לטובת תחושה של פוליטיזציה עמוקה, שתלטנית, אופיינית לנתניהו של 6 באוקטובר.
קחו לדוגמה את סיפור התרופות לחטופים. עם חזרתם של לואיס הר ופרננדו מרמן, התברר סופית שלפחות במקרה שלהם, התרופות שסיפקה ישראל לא הגיעו ליעדן. הם קיבלו מחמאס תרופות – אבל כנראה אחרות. סיום הולם לפארסה עצובה. היא החלה בנאום חגיגי של ראש הממשלה נתניהו, שבו לקח קרדיט על עסקת הכנסת התרופות עם קטאר. המשיכה בכעס של צרפת על לקיחת הקרדיט של ביבי, והגיעה לשיא כשהתברר כי משלוח התרופות שנכנס לעזה לא אמור לעבור בידוק ביטחוני. ולאחר מכן ‑ זריקת האחריות של נתניהו על מערכת הביטחון.
מתברר שהייתה עסקה אחרת להכנסת תרופות. מי שעבד עליה בשקט הוא הצלב האדום, מול הגורמים הרלוונטיים בישראל ובחמאס. נתניהו סיפר בגאווה בדצמבר איך הביא ארגז תרופות לנשיאת הצלב האדום. מחוות יחסי ציבור. בארגונים בינלאומיים לא עובדים ככה; הם לא פוליטיקאים. אם הם מתחייבים להעביר תרופות, הם אמורים לעשות את זה. עד החטופים. לא "ארגז" ולא מיצג.
הערה הכרחית: פומבית, הצלב האדום התנהל בחוסר אמפתיה כלפי משפחות החטופים; הוא היה יכול לדבר יותר על חובת חמאס לאפשר ביקור אצל הישראלים שמוחזקים בכלובים, במנהרות, במרתפים, שמעונים ומותקפים מינית. בעבר, הוא תיקשר יותר את עניינם של שבויים וחטופים ישראלים – ובתקיפות ניכרת. אחרי 7 באוקטובר ומאחורי הקלעים, הארגון הציע סיוע לישראל – מזיהוי וטיפול בגופות הנרצחים ועד לייעוץ לטראומה. אך הוא לא טרח לדבר על כך ציבורית, מסיבותיו.
בדבר אחד אין ספק. הצלב האדום הוא גוף הומניטרי קריטי, שמתמחה בטיפול רפואי באזור לחימה. שיניים אין לו; הוא תלוי ברצונם הטוב של הצדדים הלוחמים. מתברר שניסה לעשות את עבודתו – ולהביא תרופות לחטופים. עד אליהם, ובאחריותו. התרופות אמורות היו להיות מסופקות בידי הארגון עצמו. בניגוד לקטארים, לצרפתים וכמובן לישראל, לצלב האדום יש רשת עובדים ברצועת עזה ויכולת לדבר עם משטר חמאס. הוכנה תוכנית מורכבת, כי חמאס – מן הסתם – חשש שהתרופות ישמשו לצורך איתור חטופים. כל זה נעשה מול הגורמים המקצועיים בישראל. בלי תקשורת, בלי מטה המשפחות.
ואז, בשבוע השני של ינואר, הפוליטיקאים נכנסו לתמונה. באליזה ובלשכת ראש הממשלה בירושלים השתלטו על היוזמה. מה שאמור היה להיות הומניטרי ושקט, הפך למהלך מדיני רועש. קטאר – שרוצה להוכיח בכל הזדמנות שהיא השער היחיד לחמאס – הודיעה שהיא זו שתוודא שהתרופות יגיעו. במקום תרופות של הצלב האדום, סופקו תרופות צרפתיות; גם הנשיא מקרון רצה לגזור קופון. הצלב האדום נבעט מהאירוע. ישראל הלכה עם קטאר, ולא עם הארגון הבינלאומי שמתמחה בעניינים כאלה.
מהצלב האדום נמסר: "החל מ־7 באוקטובר, הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) קרא לשחרורם המיידי וללא תנאים של בני הערובה, והדבר היה בראש סדר העדיפויות, תוך שהוא לוחץ גם לקבלת גישה אליהם ולאפשרות לספק להם טיפול רפואי. ה־ICRC קיים קשר עם הצדדים כדי להגיע להסכמה לגבי מנגנון להעברת תרופות לבני הערובה. ה־ICRC אינו מהווה צד ליישום המנגנון שעליו הוסכם לבסוף, אבל מברך על ההחלטה להעביר תרופות לבני הערובה ולמתקנים רפואיים עבור תושבי עזה, ורואה זאת כצעד הומניטרי חיובי".
המדברים והעושים /שוחחתי עם כמה גורמים, ישראליים ובינלאומיים, על הפרשה כולה. היא חשובה בגלל הדיון המקומי, השטחי למדי, בפרשת אונר"א. "גם אם זה היה דרך הצלב האדום", אמר לי גורם אחד, "איך בכלל יכולים לוודא שתרופות מגיעות לחולים, אתה יודע?" אולי באמצעות תמונות, סרטונים, אמרתי. "שטויות. אפשר לזייף כל קופסה וכל טבלית. וכולם יודעים שחמאס לא ייתן הוכחות ויזואליות שהחטופים חיים. כל מי שסיפר שתהיה הוכחה שזה יגיע לחטופים שיקר. הדרך היחידה הייתה לעבוד בצורה מסודרת עם ארגון בינלאומי, האו"ם או אחר, שיש לו תקשורת קבועה עם המשטר העזתי. ולקוות לטוב. אין ערובות". גורם רפואי ישראלי, ששוחח איתי שלא לייחוס, אמר: "זו אחריות חמאס לספק טיפול רפואי ותרופות. היו חטופים שקיבלו תרופות מחמאס בשבי, ובעיקר המבוגרים שבהם. אבל מה זה עוזר, לקבל תרופה נגד סוכרת, כאשר מרעיבים אותם?"
"תראה, יש אצלכם שני סוגים של אנשים", אמר לי גורם זר. "יש כאלה שמדברים ולא עושים. הכל זה יחסי ציבור. בתחילת המלחמה הממשלה שלכם רצתה להעביר רשימה שמית של חטופים והתרופות שלהם לידי חמאס. כל מי שעוסק בהשבת שבויים יודע שזה מסוכן. אולי חמאס עוד לא יודע מי יש לו? זה פשוט לא מקצועי. חמאס הוא שצריך להעביר רשימה, לא ההפך. אבל לגורמים האלה בממשלה היה הכי חשוב להוציא הודעה לתקשורת. הסוג השני של הישראלים במערכות שלכם הם בדיוק ההפך. הראשונים הם אנשים שמדברים ולא עושים. הסוג השני – אנשים שעושים ולא מדברים. כמו חלק בדרג הצבאי שלכם. כמו אלוף ניצן אלון. הם מקצוענים, מרשימים, לא מחפשים פרסום. איתם אפשר לעבוד".
מדברים כעת על רפיח וכיבושה. הנה כמה אמיתות: צה"ל מנצח בקרב בעזה. ניצחונו חיוני לביטחון ולשלום באזור. הצבא לא דישדש ולא מדשדש. אילולא הלחץ הצבאי, לא היה סיכוי לעסקה להשבת חטופים – כפי שיש כעת. הנה עוד כמה אמיתות: בעולם נחרדים מהמשבר ההומניטרי ברצועה. הכרה במשבר הזה איננה משחררת את חמאס מאחריותו המוחלטת למלחמה. התמונה הנפוצה משם היא של ילדים בוכיים, מחזיקים סירים וקערות ריקים בידיהם, בתור לחלוקת מזון ברפיח. הילדים האלה, כמו כל ילד, חפים מפשע. ההגנה על חפים מפשע איננה רק חובה מוצהרת של ישראל, אלא גם אינטרס שלה. ידידיה של ישראל שואלים: אחרי שתנצחו, ועזה תישאר בחורבנה הגמור, מה אז. עזה תישאר על גבולותיכם, לא על גבולותינו.
מי שראה את המחנות ברפיח מתאר מציאות דיסטופית, כמובן. "דמיין לעצמך קילומטרים של כביש שאי־אפשר לעבור בו, כי הולכים עליו עשרות אלפי אנשים. אתה נוסע שעתיים על שמונה קילומטרים. אין סניטציה. המבוססים מבין הפליטים ברפיח קונים צמיג ישן ועושים שירותים מאולתרים. קשה מאוד להכניס משאיות סיוע, בגלל הבידוק הקפדני של ישראל. כשהן נכנסות, לפעמים משתלטים עליהן באלימות. מאות אלפים חסרי מעש, חסרי תקווה. התושבים נכנסים לתגרות רחוב ולקרבות, אף אחד לא יודע בדיוק על מה. ולדעתי, אין לכם מה לדאוג שסינוואר יישאר בעזה. הם שונאים אותו שנאת מוות".
צה"ל לא יפעל ברפיח עם מספר כזה של פליטים שמצטופפים שם, ולכן פעולה נרחבת, יסודית (להבדיל מפשיטות מוגבלות) לא תתרחש בקרוב. השבוע פורסם שיש גורמים בישראל שמדברים על הקמת 15 מחנות פליטים של 25 אלף איש בכל מחנה, למפוני רפיח. גורם שעוסק בכך חייך חיוך מר. הוא אמר שהקשיים בסיסיים בהרבה: איך להכניס לרפיח צינורות לביוב זמני, שלא יהיו עשויים מתכת. ישראל חוששת שחמאס ישתמש באלה למטרות צבאיות.
מדברי הגורם אפשר להבין את הרקע לעמדתו המעומעמת של הממסד הישראלי, במשך שנים, כלפי אונר"א – למרות שחיתותה ומעורבות אנשיה במנגנון של חמאס. כל עוד מתחולל מבצע צבאי ברצועה, בוודאי בהיקפים כאלה, ישראל תוחזק בידי העולם אחראית לכל מגפה שתפרוץ ולכל אדם שימות מרעב. הפוליטיקאים הישראלים רוצים להכות בלשונם בארגונים הבינלאומיים, לאסוף פיברוטים בטוויטר, אבל לא מעוניינים להיות הכובש שאחראי על האוכלוסייה ברצועת עזה.
המשרד לאי־שוויון / השבוע עשתה השרה מאי גולן דבר שמותר לה: היא פיטרה את מנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, שאותו ירשה מעמיחי שיקלי. מנכ"ל משרד הוא תפקיד אמון. אין ספק שלגולן יש זכות להחליפו. אבל כרגיל אצל גולן ומפלגתה, דבר לא נעשה בלי קורטוב של השתלחות. יומיים לפני שפוטר, קיבל המנכ"ל – מאיר בינג, איש מקצוע שהגיע ממשרד האוצר ושרד מתקופת השרה מירב כהן, דרך השר שיקלי – מכתב מהשרה גולן שאוסר עליו לכנס את הוועדה לצמצום פערים בחברה הערבית. היא טענה – ללא סימוכין – שיש "חשש" שהתקציבים "יזלגו" לארגוני פשיעה. כסף, ערבים, פשיעה. אצל גולן, כמו אצל אדונה בן גביר, אלה מילים שאפשר ורצוי לחבר יחד.
שוחחתי עם בינג השבוע. הוא הקדיש לילות כימים בשנים האחרונות לשוויון חברתי, וספציפית לאוכלוסייה הערבית. על פיטוריו ועל מכתבה של גולן, אומר בינג ש"היא האשימה, עניתי לה תשובה מסודרת. אכן יש בישראל בעיה של פשיעה ושל ארגוני פשיעה שמשפיעים ברשויות מקומיות. האם בגלל זה עוצרים השקעות ממשלתיות? לא חסר מכרזים של משרד הביטחון שארגוני פשיעה פעלו בהם – אז לא נשקיע במשרד הביטחון? ויש את משטרת ישראל. שתחקור ותגיש כתבי אישום. הדרך היא לא למנוע תקציבים. מה, לא נפנה שם אשפה? לא ניתן כסף למערכת החינוך? זה רק יחמיר את הבעיה בציבור הערבי".
לדבריו, "אין ספק שהחברה הערבית היסטורית מופלית לרעה. שהמשאבים לא חולקו שווה בשווה. תלמיד ערבי קיבל פחות כסף מתלמיד יהודי, שאגב – מקבל פחות כסף מתלמיד יהודי דתי. הרשויות היו במצוקה תמידית, ולכן הקדישו פחות כספים לחינוך". לפני כעשור, החל טיפול ב"תקצוב דיפרנציאלי", ובמילים אחרות, סגירת פערי האפליה. "התוכניות הוכיחו את עצמן. כאשר אנשים פחות משכילים, הם סובלים מהכנסה נמוכה, יש פחות פעילות כלכלית, פחות גביית מיסוי, וצריך להעביר לרשויות יותר מענקי איזון. בעשור האחרון אנחנו רואים עלייה בהשכלה (ראו לדוגמה את מספר הסטודנטים הערבים, בטבלה לצד טור זה), יותר הכנסה, הרבה יותר נשים בשוק העבודה. העוני עדיין גבוה מאוד, אבל הוא מתחיל לרדת, ויירד עוד – משמעותית".
הוא נותן קרדיט לנתניהו על תוכנית החומש המקורית, 922. "כולנו, כישראלים, נהנים מזה. ב־2022 היו 38 רשויות ערביות שעלו בדירוג הסוציו־אקונומי. אף רשות לא ירדה". החלטה 550 התקבלה בתקופת ממשלת בנט־לפיד. "הקמנו 12 צוותים מקצועיים, למדנו את הצרכים, ובנינו מלמטה, בצוותים משותפים לרשויות, ארגונים אזרחיים והאוצר. עכשיו יש כסף לכיתות מב"ר בתיכונים. למעבדות כימיה ופיזיקה. התמקדנו בלימודי עברית. יש בעיה קשה של ידיעת עברית על בוריה בציבור הערבי הצעיר". הוא רוצה לקדם שירות אזרחי. בינג שפע מחמאות לעמיחי שיקלי – "מקצועי, ענייני", והדגיש שבשנת 2023, למרות המלחמה, ובתקופת ממשלת נתניהו החדשה, כל תקציבי התוכניות חולקו.
ואז הגיע הקיצוץ לקראת התקציב הבא. הממשלה, וספציפית האוצר שנשלט בידי סמוטריץ', חשפו אג'נדה חדשה. "בתקציב 24' עברה החלטה של קיצוץ 15% בתוכניות האלה לציבור הערבי. הקיצוץ הרוחבי הוא 5% בלבד. אז זה פי שלושה. אבל זה לא הסוף, כי החינוך הערבי חוטף פעמיים. 5% מהחינוך נחתכים לכולם בכל מקרה, ועוד 15%, שהם בין היתר בתוכניות שנועדו לצמצם את האפליה בחינוך לתלמידים ערבים. בתגובה, לפעמים אומרים שיש מגוון תוכניות שקיצצו בהן. אבל כאשר אתה סוכם אותן, מדובר ב־37 מיליארד שקל. מתוכם 33 מיליארד היו מיועדים לתיקון בחברה הערבית".
דיברתי עם אמיר בשאראת, מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל. "בהחלטה של השרה מאי גולן ליטול את הסמכויות מהרשות לפיתוח כלכלי ולדחות את כינוסי הוועדה יש פגיעה קשה בתוכנית הכלכלית. פיטורים של מנכ"ל משרד שהיה מחויב לנושא, דווקא בתקופה שצריך להיאבק על תקציבים, זו עוד מכה לחברה הערבית. ההשלכה היא קיפאון בביצוע התקציבים, תמונה לא ברורה של גורל התקציבים, ובעיקר חוסר ודאות לשרידות הרשויות המקומיות השנה. לכל זה מתווספת העובדה שמדובר בשנת שיא במעשי הרצח בציבור הערבי – ובמקביל פוגעים בתקציבי התוכנית למיגור הפשיעה".
בינג אומר שרה"מ נתן הנחיה לנסות להקטין את הקיצוץ. הוא אומר שהמלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר הייתה יכולה להוביל לפיצוץ יוצא דופן, אבל התגלתה כהזדמנות ליחסי יהודים־ערבים. ההזדמנות הזו – כפי שתורגמה בסקרי ההזדהות של אזרחים ערבים עם המדינה אחרי הטבח – הולכת ונשחקת. "צריך לשמור על היחסים האלה, לחזק אותם. זה אינטרס שלנו, של המדינה היהודית, של מדינת ישראל".
