התשובה הכי רדיקלית ל־7 באוקטובר ולמוות שהקיף אותנו מאז הייתה החיים שפעמו בתוכי. עובר שהתפתח בקצב שלו, מוגן עמוק בתוך גוף מפוחד, שהזכיר לי יום־יום: התשובה חייבת להיות חיים.
ארבעה חודשים של מלחמה היו גם השליש האחרון בהיריון של בני הרביעי. כל יום נמשך כמו נצח. ככל שהתמונה התבהרה, הרגשנו שהחשיכה מקיפה אותנו. בוודאי כשבשדה הקרב נמצא בן זוגי ואבי ילדיי. הבית היה חסר, אבל גם בתוך החוסר דברים ממשיכים לקרות: ילדים קמים בבוקר וצריכים חיבוק, כריך ומישהי שתגיד להם שהיום חייבים מעיל. ילדים חוזרים מהגן ומבית הספר וצריכים הקפצה לחוג, מקלחת, מישהי שתשב איתם על שיעורי הבית, שתסכים להפריד את העגבניות מהסלט ושתקריא לפחות שני סיפורים לפני השינה. מישהי שקצת תשקר כשהם יפחדו בלילה וישאלו המון שאלות על החדשות, מישהי שתגיד את האמת כשהם יבררו למה כל השכונה עוזרת לנו כשאבא לא בבית.
1 צפייה בגלריה
אמהות מטפלות בתינוקות במבצר אנטיפטרוס. מעמידות את ההיסטוריה בפרופורציה
(צילום: יגאל פליקס)
לתוך השגרה הזו נארגה גם שגרת המלחמה - ההותר לפרסום, ההספדים, ההלוויות. בארבעה חודשים הייתי ביותר שבעות והלוויות מאשר בכל חיי. ניסיון נואש להקיף את החיים שאבדו, להתעכב על הפנים והשמות והסיפורים. לא לתת ל"הותר לפרסום" להיות עוד רגע ביום.
ובינתיים, מול הקושי האישי האדיר והמצוקה הלאומית, התקיימה גם שגרה סמויה מהעין. תא הצטרף לתא, איברים קטנטנים התפתחו, ההליכה הפכה לכבדה, והבטן גדלה והסתירה את כפות הרגליים. ההיריון, שניסיתי כל כך להדחיק בתחילת המלחמה, התפתח כאילו בחוץ אין תותחים רועמים, הלוויות צבאיות, שבויים שנקרעו מהוריהם וילדיהם. הציפייה ללידה התערבבה עם הציפייה לאיש, שישוב מהמלחמה, והתערבבה עם סך כל התפילות - לשובם של חברים אהובים בשלום, לשחרורם של השבויות והשבויים, תפילה נואשת למציאות אחרת. לאפשרות שנראית כמעט תמימה, ילדית - תפילה לשלום.
הם קראו לנו "לביאות". לנשים בעורף. לאמהות, לרעיות. זו הייתה הדרך החברתית, התרבותית, לתת לנו תחושה שאנחנו לא שקופות. שסופרים אותנו. אבל זה היה שקר. המושג הזה שחוק וקלישאתי, הוא כסות שמאפשרת מציאות שבה גברים מקבלים את כל ההחלטות הדרמטיות על חיינו ונשים נדרשות להחזיק את המסגרת שתאפשר להחלטות האלו להתקיים. לפרגון הריק לנשים בעורף יש סאבטקסט ברור: אנחנו צריכים אתכן חזקות, מתפקדות, לא מתלוננות, לא מטילות ספק. למה? בשביל שאנחנו נוכל לנהל את המערכה כראות עינינו. המערכה הצבאית, המדינית והאזרחית. "אנחנו" זה תמיד גברים - גברים בקבינט, גברים בממשלה, גברים במינהלת תקומה שאמורה לשקם את העוטף, גברים במשרד האוצר שיחלק את התקציבים, גברים במינהלת החטופים שאמורה להשיב הביתה למעלה מ־100 גברים, נשים וטף בשלום מיד צוררים.
אפשר לדבר על שוויון. זו שיחה חשובה. אבל זו לא הנקודה שלי. השאלה שמעסיקה אותי היא מה אנחנו, כולנו, מפסידים מבחינה תרבותית במציאות שבה כל ההחלטות שמתקבלות נטולות נקודת מבט נשית. הגוף שלנו מסוגל להביא חיים. הרחם שלנו מתכווץ בכל חודש מחדש ומאותת: אפשר לברוא עולם בתוך הגוף הזה.
לאורך ההיסטוריה הכוח הזה תורגם לחולשה שנוצלה בשביל להשאיר נשים במרחב הביתי בלבד. לאחר מכן נשים נדרשו להתכחש לאותו כוח בשביל להשיג שוויון. כל הסטנדרטים שהן נאלצו לעמוד בהם היו כאלו שנקבעו על ידי גברים והותאמו לגברים. דווקא עכשיו, בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת על הבית, צריך לתת לתדר התרבותי הזה יותר מקום. לשאול בכנות מה אנחנו מפסידים כשהקול הזה מושתק, נדחק אל העורף, אל אחורי הגוף הלוחם. מה אנחנו מפסידות כשמבקשים מאיתנו רק לגבות את השחקנים על המגרש, אבל לא להיות חלק מהמנגנון שקובע את החוקים?
התמונה בעמוד היא של הצלם יגאל פליקס, מתוך פרויקט שנקרא "מראות ציוריים מארץ הקודש". במרכז התמונה מבצר אנטיפטרוס, סמוך למקורות הירקון. בחפירות הארכיאולוגיות גילו שבמקום התנהלו חיים עוד מימי תקופת הברונזה. מאז, לאורך אלפי שנים, התחלפו ממלכות ומלכים, התרחשו קרבות וכיבושים - והמבצר הדומם מחזיק את סך כל ההיסטוריה בין שכבותיו הרבות. לצילו של המבצר יושבות שתי נשים ומטפלות בתינוקות רכים. כמו העשבים הירוקים שמתעקשים להציץ מבעד לחרכים, כך שתי האמהות הללו, בנוכחותן, מעמידות את שר ההיסטוריה הגדול בפרופורציה אחרת.
את התמונה שלחה לי לרגל הלידה חברה שעכשיו נמצאת בארץ אחרת, שידעה מלחמות אחרות וכאבים אחרים. חברה שהיא מהגרת נצחית, ובמבטה המפוכח היא כבר יודעת: המלחמות דומות כל כך. לחיים גוון ססגוני משלהם. עכשיו זה רגע שבו אנחנו, הנשים, נמצאות שוב בצל הגדול של ההיסטוריה שמתרחשת לצידנו. היסטוריה שכולנו משלמות ומשלמים את מחיריה הכבדים.
המונח "קדושת החיים" טומן בחובו משמעויות רבות. המרכזית שבהן היא היכולת לקבל החלטות קודם כל למען החיים, לשגשוגם ורווחתם. בין מטרות המלחמה, הנאומים מלאי הפאתוס וההבטחה הריקה לניצחון מוחלט, ישנן יותר מ־100 משפחות של שבויות ושבויים שממתינות לבשורה, ישנם מאות אלפי מפונים מביתם בתנאים לא פשוטים שמבקשים בית בטוח. מגיעה להם ולנו הנהגה אחרת.
בן זוגי שב מהמילואים, לבינתיים. עם שובו, נולד בננו - רפאל שלום. שמו מייצג את מלוא התפילות שלנו בארבעת החודשים הללו. בתקופה הקרובה אטפל במסירות בעולל רך שתלוי בי לחלוטין. אני יודעת שהשבועות הללו הם חלק מעצב ממי שאני ומאיך שאני רואה את העולם. אני יודעת שנקודת המבט היקרה הזו חסרה לנו כל כך. הטור יוצא לחופשה, וישוב בע"ה בחודש מאי.
