זה שבועות מתקיימים דיונים בבית הלבן על התוכנית האמריקאית־סעודית לשלום במזרח התיכון. העקרונות סוכמו מזמן. הדיון מתמקד במה שה"וושינגטון פוסט" קרא אתמול "הפיל שבחדר": איך לשווק את התוכנית לישראלים. פרסומים על פרטי התוכנית היו בשפע, גם בארצות־הברית, גם בישראל. קוראי העמודים האלה נחשפו אליהם פעמים אחדות. הקוראים נחשפו גם להתחבטויות בוושינגטון בכל מה שנוגע לשיווק לישראל.
המלחמה רשמה על המפה הרבה נקודות: כל אחת מהן עולם מלא. הקושי היה למתוח את הקווים ביניהן. מה הקשר בין שחרור החטופים לשאלה מה יהיה חלקה של הרשות הפלסטינית בשלטון עתידי בעזה; מה הקשר בין העליות והמורדות במלחמה בעזה לסיכוי להחזיר את התושבים ליישובים בצפון; מה הקשר בין מבצע צבאי אפשרי ברפיח להמשך השלום עם מצרים ולקשיים של ביידן בהצבעה הדמוקרטית בבחירות במדינת מישיגן.
לאן אנחנו נושאים את פנינו – לקהיר, לוושינגטון, לרמאללה או לרפיח; איך משליך הסיפור המורכב הזה על כוחו הפוליטי של נתניהו ועל מצבו הנפשי; איך הוא משליך על היחסים שלו עם בן גביר, סמוטריץ', גנץ, איזנקוט, ראשי הצבא והאמריקאים.
הכל קשור. ההכרעות הגדולות לפנינו: גם אי־הכרעה היא הכרעה. התהליך יותר איטי משחשבתי, אבל הכיוון ברור. נתניהו מבין את גודל השעה: כמוהו כבדואי שפחד משריקת הרכבת. כשהוא שומע קומקום שורק, הוא חובט בו בכל הכוח. צריך, הוא אומר, להרוג אותם כשהם קטנים.
הצוות שתפקידו לשאת ולתת על עסקה לשחרור החטופים יצא השבוע לקהיר בהרכב חלקי: אלוף (מיל') ניצן אלון בחר להישאר מאחור. זאת הייתה המחאה השקטה של אלון על כך שנתניהו חיסל את המנדט של הצוות: מותר להם לשמוע מה מציעים להם; אסור להם להגיב. אלון יכול להרשות לעצמו: הוא עומד בראש הגוף שמטפל בעניין החטופים בהתנדבות, במסגרת שירות מילואים. שני העמיתים שלו, ראש השב"כ רונן בר וראש המוסד דדי ברנע, חברים בצוות בתוקף תפקידיהם. הם כפופים לראש הממשלה.
שאלת המנדט מעניינת. לכאורה, זכותו של ראש ממשלה לקצר את החבל שהוא נותן לנושאים ונותנים מטעמו. ייתכן שהוא מקווה לרכך בדרך הזאת את עמדות הצד השני. אבל יד על הלב, על מי הייתם, אתה, הקורא, את הקוראת, סומכים שיביא תוצאות במשא ומתן, על מי הייתם סומכים שיביא לכאן חטופים וידאג גם לביטחון – על ברנע, בר ואלון או על נתניהו.
נתניהו לא דיווח לגנץ על צמצום המנדט של המשלחת. לאחר מכן, כך הודלף, הוא אמר לו שהייתה תקלה. המשלחת הייתה אמורה לחזור לקהיר אתמול, יום חמישי. נתניהו החליט להשאיר אותה בבית, ושוב לא דיווח לגנץ. הפעם גם לא נאמר שהייתה תקלה.
בסביבות גנץ ואיזנקוט מפרשים את ההשפלות האלה על רקע נפשי ופוליטי. בתחילת המלחמה, כאשר הצטרפו לממשלה, הם פגשו ראש ממשלה בדפרסיה: הלום אסון, חיוור, מבוהל. עברו 130 יום, ונתניהו שוב על הסוס: הקריאה שלו לניצחון מוחלט, חלולה כפי שהיא, נקלטת בשכבות מסוימות בציבור. מישהו טרח אפילו לייצר כובעי בייסבול עם הסיסמה, ממש כמו טראמפ והסיסמה החלולה שלו Make America Great Again. הוא לא זקוק יותר לשני הרמטכ"לים לשעבר. הם יכולים להישאר; הם יכולים ללכת. גם לגלנט הוא לא זקוק: הוא מודיע שהוא, לא גלנט, מנחה את הצבא. מנחם בגין סבל כל חייו מתנודות חריפות בין מאניה לדפרסיה. נתניהו שורד בעזרתן. ב־7 באוקטובר הוא היה קורבן; עכשיו הוא גיבור.
כאשר איזנקוט תמך בכניסה של המחנה הממלכתי לממשלה, מילת המפתח שלו הייתה השפעה: אנחנו נכנסים כדי להשפיע. הוא מאמין שכניסתם מנעה את אישור התוכנית של גלנט לפעולה מרחיקת לכת בלבנון ולפעולות נוספות. בקבינט המורחב פיטפטו, גנבו כותרות והדליפו; בקבינט המצומצם עבדו.
האם גנץ והוא משפיעים עכשיו? ספק גדול. הבעיה איננה העלבונות שהם סופגים מפעם לפעם. הבעיה היא שנתניהו יכול להרשות לעצמו.
בעיניי, התוכנית האמריקאית־סעודית היא המפתח. אבן הראשה שלה היא הקמת מדינה פלסטינית. חזון שתי המדינות מאפשר לביידן להכניס תחת מטרייה אחת את כל המדיניות הסוניות, את האגף הפרוגרסיבי במפלגה שלו ואת הבוחרים הצעירים שמואסים בשני המועמדים לנשיאות. עם החזון הזה הוא ישיג רוב בקונגרס לברית הגנה עם סעודיה ותמיכה של הבוחרים בהחרפת הצעדים נגד איראן. בלי משאלת הלב הזאת, הסיכוי הזה, הכל מתמוטט.
ההזדמנות של ביידן היא גם ההזדמנות של נתניהו. המאבק נגד מדינה פלסטינית מאפשר לו להחזיר אליו חלק מהבוחרים. אתם לא רוצים 7 באוקטובר בכפר־סבא, יאמר להם נתניהו. רק אני אעצור את הסחף.
כשחברי צוות המשא ומתן טענו בשובם מקהיר שהתנאים קשים אבל יש על מה לדבר, נתניהו סתם להם את הפה: הם נוקבים במחיר הקמעונאי; הוא מסתכל על החשבון הסיטוני. אם יסכים לשאת ולתת על מדינה פלסטינית, משהו שהוא הטיף לו בעבר, אין לו ממשלה, אין לו מורשת, אין לו חזון. ההיסטוריה הטילה עליו את המשימה לסכל את התוכנית. לא רק גורל החטופים מתגמד מול התפקיד שהטילה עליו ההיסטוריה – גם עתידם של הישראלים בצפון, גם הסיכוי לפרק את שלטון חמאס בעזה, גם המאבק ארוך השנים בגרעין האיראני. נתניהו איש למאנשה.
בבית הלבן מבינים את התפקיד שלקח על עצמו נתניהו. יש שם מי שמאמין, בצדק או לא, שנתניהו איננו הקובע היחיד בישראל. עובדה: ביידן, בעיקר הוא, מנע ממנו להרחיב את המלחמה בלבנון; כפה עליו, בניגוד להצהרות שלו, להושיט סיוע הומניטרי לאוכלוסייה בעזה, לפתוח מעברים, להעביר מזון, להשתתף בשיחות בקהיר. בונים שם על צמרת הצבא וזרועות הביטחון, על גנץ, איזנקוט, על דרעי, על חיילי המילואים, על תנועת המחאה. המאבק רק מתחיל.
כה זקוקים לנחמה
זה היה אחד הרגעים המביכים בסיקור מלחמת עזה. במשך יום שלם פימפמו לישראלים סיפור על סרטון שחושף את יחיא סינוואר במנהרה שהתחבא בה אי שם ברצועה. אנחנו בגבורתנו; סינוואר בהשפלתו: כמעט תמונת ניצחון. הפחדן לא רק בורח כאחוז אמוק מפני שרשראות הטנקים שחורשים את הקרקע מעליו – הוא גם שולח את אשתו ואת ילדיו לפניו, שימותו הם. הוא מקיים נוהל שכן בתוך המשפחה שלו.
בסוף הציג דובר צה"ל סרטון בן כמה שניות, פרי הילולים של מצלמת אבטחה שהתקין חמאס באחת המנהרות שלו. רואים בו משפחה שהולכת ברוגע, בלי פאניקה, בתוך מנהרה. במאסף הולך גבר נעול בכפכפים ונושא תיק – אולי סינוואר, אולי מישהו אחר. תאריך הצילום הוא 10 באוקטובר, 17 יום לפני תחילת המהלך הקרקעי. סינוואר לא ברח משום מקום: לא הייתה לו סיבה.
"הסרטון לא חשוב", סיכם דובר צה"ל דניאל הגרי, איש מצוין, את האירוע. הוא צדק (חבל שלא הסביר באותה הזדמנות מדוע חולל את כל הרעש מלכתחילה).
פדיחות הן דבר טוב: אפשר ללמוד מהן. השיעור שלמדתי מפדיחת הסרטון הוא שהישראלים כל כך צמאים עכשיו לבשורה טובה, שהם מוכנים לאמץ גם בשורה מופרכת. "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה", כתבה רחל שפירא ושרה אילנית. מעולם לא היו המילים האלה קולעות יותר.
המלחמה שמנהל צה"ל בעזה מוצדקת. היא מוצדקת גם במבט לאחור, אל אירועי 7 באוקטובר, וגם במבט לעתיד, אל מקומנו במזרח התיכון. יש בה מאפיינים קשים: ילדים, נשים, אזרחים, נהרגים, נפצעים ונעקרים מבתיהם; ערים וכפרים הופכים לעיי חורבות; אוכלוסייה גדולה חשופה לתת־תזונה, למגפות, לחרדות. עם כל הצער על סבלם של בלתי מעורבים, למהלכים הברוטליים האלה יש גם צד חיובי: הם ממחישים לאויב עד לאן אנחנו מוכנים ללכת כדי להבטיח את הביטחון שלנו. זה טיבה של הרתעה: יראו וייראו.
כך, עד גבול מסוים. בתחילת המלחמה תפס אותי לשיחה קצין בכיר, חובש כיפה, מפקד כוחות שלחמו ברצועה. אני חושש, אמר, שהנזק הגדול ביותר מאירועי 7 באוקטובר הוא הפגיעה בערכים של החברה הישראלית, בנורמות שלה. חמאס ישחית אותנו. המלחמה הזאת תוליד ישראל אחרת, מופקרת, שוחרת נקם, אלימה, קנאית, אמר. בכניסות שלי לתוך הרצועה פגשתי לוחמים נחושים, גאים, מיומנים, מצוידים במורל גבוה ובנכונות ללכת עד הסוף. התקשיתי לחבר בין החששות שלו למציאות בשטח.
יום אחד סיפר לי קצין שנתקל ביציאה מהרצועה ברכב שעליו היו ארבעה מסכי טלוויזיה גדולים. מה אתה חושב שאתה עושה, שאל את החייל. מה כואב לך, החזיר לו החייל. בין כה וכה הלכו להרוס את הבית, אז הצלתי אותם.
ביזה יש בכל מלחמה. בחלקה היא מוצדקת לגמרי: חייל מושך כיסא לשבת עליו, שמיכה להתכסות בה בלילה, סיר להרתיח בו קפה. בדרך כלל כאן זה נעצר. אבל היצר מבקש עוד: אבות אבותינו היו מלקטים, אוגרים, צוברים. ביום השמיני של מלחמת ששת הימים העלה אותנו המ"פ שלנו, חיים ציפורי המנוח, אל תל יריחו. הוא קרא באוזנינו את פרק ז' בספר יהושע, הפרק על עכן בן כרמי, הבוזז העברי הראשון: "חטא ישראל... וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כיחשו וגם שמו בכליהם... לא אוסיף להיות עימכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם".
אחר כך הורה לנו המ"פ לשלוף את הביזה מתוך כלי הרכב. לא ייאמן מה יצא משם, מה הצליחו אנשים לחלץ מתוך הבקתות הדלות של כפרי הגולן: אופניים ישנים, מכונת תפירה, מחצלות קש, רדיו מנורות עשוי עץ, תיקים, כיסאות, כלי עבודה, מזכרות. הכל נאסף לערימה אחת ענקית. המ"פ לקח ג'ריקן דלק, שפך את תכולתו על הערימה והדליק. "כשכלתה האש", כתבתי אז, "נסענו משם במהירות, כאנשים שבורחים מפני חטאיהם, כאנשים שמשוועים לכפרה". הטקס ביריחו היה לנקודת ציון בחיינו.
הרמטכ"ל מתעקש
למרחב לחימה יש כללים משלו. יש פקודות שיורדות מהמטה הכללי ויש מציאות בשטח. שני העולמות האלה נעים זה מול זה כמו שני מגנטים, לפעמים מתאחדים, לפעמים נפרדים. כל מח"ט, כל מג"ד, כל מ"פ, מרגיש שהוא אדון לשטח שנמסר לאחריותו. זה נכון במיוחד בעזה, במרחב צפוף, מועד להפתעות, מועד לטעויות, כשאסון 7 באוקטובר מרחף כענן שחור מעל כולם, מגביר אמוציות, מחריף חרדות.
בשלב העצים של המלחמה, כשבעזה היו 70־80 אלף לוחמים, קצינים דיברו בדאגה על אובדן שליטה. הרס בתים, למשל. המדיניות קבעה שבית ייהרס רק אם הפלילו אותו, רק אם אותרו בו מפקדה או עמדה או מחסן נשק או דירה של מפקד בחמאס. אם, למשל, נמצא מטול אר־פי־ג'י בבית, אין הצדקה להרוס אותו: יכול להיות שאיש חמאס זרק את המטול תוך כדי מנוסה.
בשטח היה השיקול רחב יותר: אם בית הפריע לתצפית של צה"ל או לאבטחת ציר או נתפס כמאיים על בית שבו התמקמו לוחמים, הסיכוי היה שייהרס. באחד המקרים ניתנה פקודה להרוס בית אחד בתוך שכונה בצפון הרצועה. מפקד בכיר הורה להרוס את כל הבתים. לא כי צריך, כי אפשר.
במטכ"ל לא אהבו את ההחלטה לפוצץ את בניין המועצה המחוקקת של חמאס בעזה. היא ניתנה על ידי מפקד בשטח. לא הייתה לה הצדקה מבצעית. הנזק ההסברתי היה גדול.
הרמטכ"ל מקפיד בכל אחד מביקוריו בשטח להזכיר למפקדים וללוחמים מה אסור לעשות. הוא מדבר על ביזה, על התפרקות ממשמעת, על גרפיטי מיותר על הקירות. חלק מהמפקדים לא אוהבים את הדיבורים האלה. זה עלול לפגוע במורל, הם אומרים לו. חיילים עלולים לעשות דווקא. אבל הוא מתעקש.
גם על הסרטונים שמופצים ברשת הוא מעיר להם. בתחילת המלחמה כפו על החיילים להשאיר את הניידים שלהם בבסיס. ההוראה התפוגגה בהדרגה. הסרטונים הפכו לחומר תעמולה בשידורי אל־ג'זירה ובתיק התביעה בבית הדין בהאג. חוקר ביחידה 504 מצטלם כשהוא עומד מעל נחקר עירום; קצין מצטלם כשהוא קורא "שמע ישראל" ומפוצץ מסגד. הנזק אדיר: ישראל מנהלת את המלחמה שלה בחלון ראווה, מול עולם חשדן ועוין, חשופה כפי שלא הייתה מעולם.
לתמונה המורכבת הזאת נכנסת גם הדת, בשירה וריקודים, בחגיגות ניצחון על תילי חורבות, בנאומים משיחיים מפי קצינים נלהבים. טבעי שמלחמה מגבירה את כוח המשיכה של ההווי הדתי. אבל חיילים שתופרים על מדיהם את המילה "משיח" הם המצאה של המלחמה הזאת.
אלה השוליים של המלחמה, לא הליבה שלה. הרבה קוראים כועסים על העיסוק בהם: זה פוגע בלוחמים, פוגע בלחימה, הם אומרים. אבל הניסיון מלמד אחרת. מה שמתחיל בביזה של רכוש נטוש מוליך לגניבה של ציוד צבאי של האויב ואחר כך לגניבה של ציוד צבאי של כוחותינו. וכו' וכו': ההפקרות מידבקת. האזהרה ששמעתי מקצין בשטח, בתחילת המלחמה, שרירה וקיימת: מאוד חשוב מה המלחמה עושה לאויב; לא פחות חשוב מה המלחמה עושה לנו.
רוצה להיות רגב
שר החינוך יואב קיש החליט השבוע על ביטול פרסי ישראל. הפרס לא יחולק הפעם למי שהצטיינו בתחומים מרכזיים של המדע והתרבות. הוא יחולק למי שגילו "גבורה אזרחית וערבות הדדית". הכותרת יפה: מאז 7 באוקטובר מתוודעים הישראלים לגילויים מופלאים של גבורה וערבות הדדית. כדי לתת כבוד לישראלים האלה קיים טקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. בהדלקת המשואות אנחנו מצדיעים לגבורה האזרחית; בפרסי ישראל אנחנו מצדיעים לידע, לחוכמה. שני הטקסים מרגשים, כל אחד בסוגו. אין סיבה לבלבל ביניהם.
אבל נפשו של קיש חשקה להיות מירי רגב.
