הטרנד הביקורתי החם ביותר סביב ה־NBA העונה הוא שהליגה הפכה למשחק אולסטאר אחד גדול: יש רק התקפות, אין הגנות, כולם קולעים שלשות חופשיות ועושים אלי־הופים. זו ביקורת שטחית ולא ממש עובדתית, שמתעלמת מהתפתחות המשחק לאורך השנים וריכוז הכישרון חסר התקדים שיש היום. אבל מה שהיא כן יכולה להסביר, לפחות חלקית, זה את הירידה החדה ביוקרה ובעניין סביב משחק האולסטאר עצמו. הוגן או לא, אם אנשים מרגישים שמשחק עונה רגילה הוא כמו משחק אולסטאר, אז בשביל מה לראות עוד אחד כזה?
יש עוד סיבות שבגללן המשחק שמביא לשיאו ולסיומו את סוף השבוע החגיגי של ה־NBA איבד את רוב הקסם שלו: אין מספיק יריבויות אישיות אמיתיות בליגה שגורמות לרצות לראות אותן במשחק אולסטאר. אין מספיק סיפורים מייצרי לחלוחית. אין יותר שחקנים חסרי הומור במובן של כל משחק עבורם הוא גמר פלייאוף.
בדיעבד, דווקא חיבתו של אדם סילבר לחדש ולרענן כל דבר גם כשלא צריך, היא שהביאה את האולסטאר לדשדוש הנוכחי. ביטול פורמט המזרח נגד המערב לקח מהמשחק את מעט האדג' התחרותי שלו, עד שאפילו סילבר נאלץ להודות בטעות ולהחזיר אותו השנה. כדי למלא שלושה ימים, נוספו עוד ועוד תחרויות ומשחקים לא מאוד מעניינים, ותחרות ההטבעות שייצרה בעבר רגעים איקוניים ממש, איבדה את כל היוקרה שלה.
לא ברור אם אפשר להחזיר לאולסטאר את הילת העבר. יש דברים שהולכים לבלי שוב. עבור סילבר, שביום שישי הציג יחד עם ויקטור וומבניאמה את כניסת ה־NBA לעולם הבינה המלאכותית, הדבר היחיד החשוב הוא לשמור על "המותג", ולשיטתו חידושים נון־סטופ הם הדרך. זה נכון במקרים מסוימים - הפליי־אין זו הברקה שמצילה את העונה הרגילה מדעיכה מייסרת - ולא נכון במקרים אחרים, כמו סוף השבוע עמוס הגימיקים ורוב הזמן חסר הריגושים של האולסטאר. אולי בסוף הפתרון יהיה הפיכת האולסטאר למשחק בין אמריקאים לשחקני שאר העולם, ואם גם זה לא יעבוד, אז אפשר פשוט לתת לבינה מלאכותית לשחק. ממילא כרגע באמת שאין הבדל גדול.
