קבוצת כדורגל, כמו כל הדברים בצה"ל, מחולקת לשלושה חלקים - הנהלה, צוות מקצועי (מאמנים ושחקנים) ואוהדים - ולכל אחד מהם יש חלק בהצלחה שלה וגם בכישלונות. אם ההנהלה מצליחה לארגן תקציב גבוה היא יכולה להחתים מאמנים ושחקנים איכותיים יותר, שמן הסתם יגיעו להישגים רבים יותר. ואם ההנהלה מפשלת מבחינה כלכלית, האגודה תיקלע לקשיים ובמקרים קיצוניים תלך לפירוק, כשהמשמעות היא הפחתת נקודות ואפילו הורדת ליגה. על תפקידם של אנשי המקצוע מיותר לדבר, היכולת שלהם על המגרש תקבע את הישגיות הקבוצה. ויש גם אוהדים. מצד אחד, הם יכולים לעזור בעידוד, עובדה שרוב הקבוצות מצליחות יותר בבית. מצד שני, כשהם מתנהגים באלימות לסוגיה - פיזית, מילולית ופירוטכנית - הקבוצה נענשת.
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה שהעסיקה בשבוע שעבר את הכדורגל הישראלי - מהו העונש הראוי להתנהגות לא ראויה של קהל האוהדים. עד העונה היה מדובר בקנסות, משחקי רדיוס וסגירת יציעים, אבל אז הקבוצות התנגדו בטענה שהעונשים האלה פוגעים בהן כלכלית (הערת ביניים: זו המטרה של עונשים, להעניש. או בהגדרה המילונית, גמול על מעשה רע, אסור או לא חוקי). ולכן, הנהלת ההתאחדות, שמורכבת ברובה מנציגי הקבוצות, החליטה על ביטול הרדיוסים למיניהם והמרתם בהפחתת נקודות. אלא שהפירוטכניקה לא עברה מהעולם, הפחתת הנקודות נכנסה לתוקף, וראשי הקבוצות הבינו שהם הכניסו את עצמם למלכוד מכיוון שגם העונש החדש, הפלא ופלא, מעניש אותם. בקיצור, הם רוצים עונש כבקשתם. כזה שלא יעניש יותר מדי.
אז מה עושים בכל זאת? הפתרון הוא ללקט את אותם אוהדים עבריינים בפינצטה, להשליך אותם לכלא במקרים הקיצוניים או להרחיק אותם מהיציעים לתקופה ארוכה. הבעיה היא גודל הפינצטה, כי כאשר מישהו מדליק אבוקה הוא לא לבד. יש מי שסייע לו להכניס אותה ליציע, מי שעמד לידו ולא ניסה למנוע ממנו את ההשלכה ואת האלפים מסביב שמריעים לו על כך. ובכל זאת, צריך לתפוס את אותם מפגעים והאמצעים קיימים - מצלמות לזיהוי פנים, אלא שאי־אפשר להשתמש בהן מסיבות משפטיות של הגנת הפרטיות. חוק שמגן על הפרט שעובר על החוק, אבל לא על האלפים מסביב שניזוקים מכך. אפשר לחשוב אילו סודות יתגלו במצלמות, מישהו שמחטט באף בדיסקרטיות? ועד שיהיה אפשרי לשלוף את האוהדים המתפרעים, ניאלץ להישאר עם האחריות השילוחית של הקבוצות וההתלבטות איזה עונש לתת - אם אפשר לא כזה שבאמת מעניש.
