התקופה טובה לביצועים, עת הקאברים. להמציא חדש מאפס קשה כי הכל רוטט פנימית. גם ליהנות מדברים חדשים, זרים מדי, קשה עכשיו. מוזיקה חדשה, טלוויזיה חדשה, קולנוע חדש. הגוף דוחה את השתל. זה מוגזם וקשה לעכל כשהרגשות מבעבעים, בין מוות לחיים, הכל בהקפאה פנימית עד שיגיע האחרי. אחרי שהחטופים יחזרו, אחרי שהמלחמה תיגמר, אחרי שהצפון יידלק ויכבה. חדר המתנה של חודשים שבהם צריך גם לקיים חיים, להתפרנס, לגדל ילדים, וגם רוצים להזין את עצמנו באמנות.
אז המוזיקה הישראלית, שמחפשת את הפלסטרים לפצעים, עושה מה שאפשר: אחרי השלת אגו קולקטיבית והתגייסות לשיר איפה שצריך - בהלוויות, בשבעות, למפונים ולפצועים, הגיע זמן השירים. שירי מלחמה ייעודיים, בלדות ישנות שהגיע זמנן ('יום כיפור' של יסמין מועלם) וערימה הולכת ותופחת של קאברים ('התמונות שבאלבום' הנפלא של שרית חדד, 'לנגב לך את הדמעות' בביצוע אלון עדר, במסגרת פרויקט 'שיר תקווה' של בית אבי חי). הטפטוף המתמיד של ביצועי 'זהו זה!' של כאן 11 עם אמנים מתחלפים. 'אל תפחד' הנצחי של אהוד בנאי, שכבר קיבל גרסת מלחמה יפהפייה של אביתר בנאי באלבום הקאברים שלו, וגם התגלגל לביצוע רגיש של שי צברי. נראה שאנחנו צריכים לשמוע הרבה שאם קילקלנו אנחנו יכולים גם לתקן.
הנפש מתכרבלת במוכר, אנחנו בתקופה לאומית של 'עבודה עברית', וזה ממש בסדר. האמנות הגדולה של 7 באוקטובר עוד תשטוף אותנו.
