לאחר מכן // אדית וורטון } תרגום: דוד ישראל ארונשטם } קתרזיס } 94 עמ'
הסופרת האמריקאית אדית וורטון (1862־ 1937) כתבה יותר מ־40 ספרי פרוזה. לעברית תורגמו עד כה ארבעה ספרים שלה: הנובלות 'איטן פרום' ו'קיץ'; ורומני הגינונים (Novel of Manners) 'בית השמחה' ו'עידן התמימות', שמתחו ביקורת על העידן המוזהב של העושר הניו־יורקי, ושתרמו רבות לביסוס מעמדה הקאנוני של וורטון בספרות האמריקאית. למצאי העברי מצטרף כעת תרגום סיפור הרפאים, 'לאחר מכן'.
במרכז הסיפור ניצב זוג אמריקאי מבוגר המממש חלום ישן ומשתכן בבית כפרי עתיק באנגליה, מרוחק מתחנת רכבת וללא חיבורי חשמל. אף שבמסגרת הרכישה "הובטחה" לבני הזוג גם רוח רפאים — אותו דבר שבלעדיו, לדידם, העתיקוּת של הבית אינה שלמה — נאמר להם גם שיבחינו בה רק "זמן רב מאוד לאחר מכן". הדבר אינו מונע מהם, ובמיוחד מהאישה מרי שמנקודת מבטה מסופר הסיפור, לצפות בדריכות להופעתה של הרוח. יום אחד, בעוד מרי נמצאת בגינת הבית, מופיע זר שמבקש לראות את בעלה, נד. כמעט בהיסח הדעת היא שולחת את הזר אל חדר עבודתו של נד, ומאז נד נעלם. מרי מחפשת לשווא אחר עקבותיו, ותוך כדי כך מתוודעת לפרשה אפלה שנד הסתבך בה באמריקה, וכן מבינה שבמהלך החיפוש היא כבר פגשה את רוח הרפאים.
מהי, או מיהי, רוח הרפאים? הטקסט אינו מספק תשובה חד־משמעית לשאלה הזאת, אלא מניח אותה לפתחה של הקוראת: האם זה הזר? האם זה מופע מסוים של נד עצמו? האם זה הסוד שמעיב על מערכת היחסים בין בני הזוג? האם זו רוח הרפאים של הקפיטליזם שמוצצת מהאדם את היכולת לחוש חמלה, שבלעדיה נפגמת האנושיות? והשאלות המקדימות: האם רוח הרפאים שוכנת בבית מלכתחילה, כפי שקיוו מרי ונד כשהתיישבו בו, ורק דרוש זמן כדי לגלותה? או אולי, שומו שמיים, הם אלה שהביאו איתם לביתם את רוח הרפאים?
במסת הפתיחה המאלפת לקובץ 'סיפורי הרפאים' שלה באנגלית, שבו מופיע גם 'לאחר מכן', מצטטת וורטון את האמרה הידועה בזמנה: "אני לא מאמינה ברוחות רפאים, אבל אני מפחדת מהן". בדיונה היא מסבירה שקיומה של רוח רפאים אינו נזקק למבחן המציאות, אינו נזקק לעדויות ראייה, ולמעשה מעמידה מראש את רוח הרפאים כיצירה של הדמיון: אין רוח רפאים ללא סיפור רפאים. כמו כן, הסיפור עצמו הוא לגמרי סובייקטיבי, והצלחתו נמדדת ביכולתו לעורר בקוראת אותה צמרמורת שחוותה הסופרת בתהליך הכתיבה. בהערה אוטוביוגרפית שמופיעה גם היא בקובץ הסיפורים במקור וורטון מעידה שעד גיל 27־28 היא לא יכלה לישון בחדר שעל מדפו הונח ספר שהכיל סיפור רפאים, ושהאימה אף עוררה בה צורך לשרוף ספרים כאלה.
האם 'לאחר מכן' עומד ב"מבחן הצמרמורת" של וורטון עצמה, והאם העובדה שרוח הרפאים היא "דמות" מרכזית בעלילה הופכת כשלעצמה את 'לאחר מכן' לסיפור רפאים? כן ולא. הסיפור הוא גם סיפור רפאים, וגם מטא־סיפור־רפאים (דן בשאלה מהו סיפור רפאים) שלובש צורה של פרודיה על סיפור רפאים. זה סיפור שמאזן היטב בין האלמנטים מעוררי החרדה, העשויים לעורר צמרמורת, לבין ההיבט המשעשע שמוסיפה לו הפרודיוּת. פרודיוּת, שהופכת את הטקסט ליותר מסיפור רפאים במובן הצר. כמו ברומני הגינונים של וורטון (שעל אף תהילתם, פחות עומדים בעיניי במבחן הזמן) ובנובלות המצוינות שהזכרתי לעיל, גם בסיפורי הרפאים שלה יש ביקורת חברתית. אבל מה שהופך את 'לאחר מכן' לסיפור מושלם, ומה שהופך את סיפורי הרפאים האחרים שלה למושכים מאוד, הם המטא־סיפור והפרודיה על הז'אנר. הניסיון "לחזור לטבע", להתנתק מחיי הנוחות המודרניים, להיפרד מתרבות הספקולציה האמריקאית, והניסיון לחזור אל אחד המקורות הגותיים של סיפור הרפאים — אנגליה הכפרית — עומדים בלב־ליבה של הפרודיה הזאת. אי־אפשר לחזור לחיות ב"טבע" שלפני המהפכה התעשייתית, אומרת וורטון בסיפור, אך רוח הרפאים תחיה ותבעט כל זמן שיש מספרי סיפורים.
הדבר היחיד שחסר לי בספר הוא יותר במישור האוצרוּתי. לוורטון יש סיפור נוסף, אולי קצת פחות מושלם מ'לאחר מכן' אבל מרתק, שנקרא '[ערב] יום כל הנשמות', שהוא מין תמונת תשליל של רעיון החזרה לטבע. הסיפור אינו מתרחש בכפר אנגלי, אלא בבית קולוניאלי בניו־אינגלנד שעל אף פרבריוּתוֹ הוא מצויד בכל מנעמי המודרניזציה בת הזמן, כולל הסקה מרכזית, רדיו וטלפון. בעקבות מפגש עם "רוח רפאים", הגיבורה עוברת מסע שבו היא מוצאת את עצמה לבדה, פצועה, בבית הגדול, כשכל מכשירי החשמל מנותקים ואין היא יכולה לקרוא לעזרה. הסיפור מראה שגם המודרניזציה לא "הצילה" את האדם מרוח הרפאים, אולי כפי שלא "הצילה" אותו מאלוהים. נראה לי שתרגום סיפור זה והכללתו בספר, אולי בתוספת תרגום מסת הפתיחה שבמקור, היו מספקים תמונה מלאה יותר לקורא העברי שנפגש עם כתיבתה ה"רפאית" של וורטון לראשונה. אבל בינתיים - רוצו לקרוא את 'לאחר מכן'! •
זה סיפור שמאזן היטב בין האלמנטים מעוררי החרדה, העשויים לעורר צמרמורת, לבין ההיבט המשעשע שמוסיפה לו הפרודיוּת
