עד לפני שנים אחדות העניין ברזי חייו של אב"א אחימאיר (1897־1962) היה בעיקר נחלת המעטים המתעניינים בתולדות התנועה הרוויזיוניסטית. עבור הציבור הרחב אחימאיר ידוע כמייסד מחתרת "ברית הבריונים", המחתרת העברית הראשונה שפעלה נגד הבריטים בראשית שנות ה־30; כמי שביטא אהדה לפשיזם וביקש לייסד לו גרסה עברית; והוא בעיקר זכור כאחת הדמויות המרכזיות בפרשת רצח ארלוזורוב.
הפרשה הזו, שהסעירה את היישוב ב־1933, הביאה לשיא את העימות בין השמאל לימין. אנשי תנועת הפועלים טענו כי חיים ארלוזורוב, שהיה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, מעין שר החוץ של היישוב, נרצח בכוונה על ידי רוויזיוניסטים בשעה שטייל על שפת הים בתל־אביב, בשל תמיכתו בהסכם "העברה" עם המשטר הנאצי. זה היה הסכם מורכב שבעיקרו נועד לאפשר ליהודים לצאת עם כספם מגרמניה תמורת רכישת סחורות גרמניות, והוא עורר זעם בקרב הרוויזיוניסטים.
1 צפייה בגלריה
(אב"א אחימאיר עומד ליד קיר ועליו גרפיטי: "אל תִפּקדוּ", כנגד מפקד האוכלוסין הבריטי, 1931)
אחימאיר, שהיה אז אחד מעורכי העיתון 'חזית העם', אכן תיאר את ארלוזורוב כמעין בוגד. אבל הוא לא היה מעורב בארגון רציחתו, וספק אם היה בכלל מסוגל לירות במישהו, אף שהטיף במאמריו להקזת דם עבור האומה. בתום משפטו זוכּה אחימאיר מאשמת רצח, אך הורשע בהנהגת "ברית הבריונים" ונשלח ל־21 חודשי מאסר. כשהיה במעצר נודע לו שמנהיג תנועתו, זאב ז'בוטינסקי, ניסח עם בן־גוריון מעין הסכם פיוס שנחתם בלונדון בשנת 1934 במטרה להרגיע את הרוחות בארץ. ההסכם לא מומש, אך גרם לאחימאיר אכזבה כפולה: לא די בכך שהוא כלוא בשל "עלילת דם", מנהיג הימין, ז'בוטינסקי, ניסה להתפשר עם מחנה השמאל, שממנו אחימאיר סלד.
מחוויית המאסר, שקדם לו גם מעצר ממושך, אחימאיר מעולם לא התאושש. הארגון המחתרתי שהקים חדל להתקיים והוא לא שב להנהגת אחת המחתרות, לח"י ואצ"ל. גם לאחר הקמת המדינה לא מצא את מקומו בתנועת החרות שהקים בגין. הוא נדחק לכתיבה פובליציסטית וספרותית. לימים התחוור כי הסכם ה"העברה" הציל יהודים רבים וחיזק את היישוב, בזכות העלייה ארצה. מצד שני, האמת ההיסטורית היא שהרוויזיוניסטים לא רצחו את ארלוזורוב, אף שהרוצח מעולם לא נמצא, ואחימאיר — אינטלקטואל בעל מעוף — המשיך את חייו אפוף בתחושה של אפליה וקיפוח, אישי ואידיאולוגי, עד למותו בגיל צעיר יחסית, מהתקף לב.
• • •
מה שמחזיר את העניין באחימאיר בימינו קשור בשני דברים, לטעמי: האחד הוא שהאירועים סביב פרשת רצח ארלוזורוב הם מצע טוב גם לבחינת המתח הנוכחי בין השמאל לימין. בעיני הימין האשמת הרוויזיוניסטים ברצח התבססה על מה שמכונה היום "פייק ניוז", ואז כונה "עלילת דם", שנועדה לטענתם לפגוע בסיכוי של תנועת ז'בוטינסקי לנצֵח, לראשונה בתולדות היישוב, בבחירות לקונגרס הציוני, והם אכן היו בעמדה טובה לכך. בבחירות שלפני הרצח קיבלו הרוויזיוניסטים 21 אחוז מהקולות והפכו לסיעה השלישית בגודלה. מאידך, בעיני השמאל, העמדות שהביע אחימאיר בעד פשיזם ונגד דמוקרטיה וליברליזם, כמו גם סלידתו מתנועת הפועלים, סימנו אז, כמו היום, את הימין הרדיקלי כסכנה למפעל הציוני כולו.
הסיבה השנייה לעניין המחודש באחימאיר טמונה בשינויים שחלו בליכוד, גלגולה של התנועה הרוויזיוניסטית, בשנים האחרונות. לנוכח אימוץ דפוס של פוליטיקה מקטבת ופופוליסטית על ידי נתניהו, ובעיקר על רקע הניסיון לקדם את "הרפורמה המשפטית", רבים — משמאל ומימין כאחד — מלינים על כך שהליכוד הנוכחי אינו נאמן עוד לדרכם של ז'בוטינסקי ומנחם בגין, שהשתיתו את מדיניותם על מזיגה בין לאומיות לליברליזם. בטענה הזו יש מן האמת, כמובן; הליכוד סטה ברבדים רבים מדרכם של מייסדיו. אבל אם נביא בחשבון את הפלג הרדיקלי אצל הרוויזיוניסטים, שאחימאיר היה ממנהיגיו, נוכל אולי לטעון שהליכוד של השנים האחרונות דווקא שב למקורות, שהרי אחימאיר וחסידיו קראו כבר אז תיגר על הליברליזם של ז'בוטינסקי, והביעו סלידה מהשמאל, מהרעיון הדמוקרטי ומהכרעות פוליטיות בהסכמה רחבה. יתרה מכך: אף שראש הממשלה הנוכחי אוהב להדגיש את התקופה הקצרה שאביו היה בה מזכירו של ז'בוטינסקי — למעשה, בנציון נתניהו עצמו היה חסידם המובהק של הרדיקלים ואחימאיר.
מכאן מתחזק העניין בבחינת סיפורו ועמדותיו של אחימאיר, וספר חדש שראה אור לאחרונה, 'איילה בן החומות – יומן המשפט והסוהר, 1934־1935', מסייע בכך. את היומן כתב אחימאיר בימי הכלא, והוא מעין פרק אוטוביוגרפי שכולל רשימות בנושאים שונים, חלקם אישיים, חלקם אינטימיים, חלקם פילוסופיים, חלקם לאומיים — ורובם ככולם נוגים.
השאלה המרכזית לגבי אחימאיר היא אם אכן היה פשיסט. אף שבספטמבר 1928 החל לפרסם סדרת מאמרים שקנו לו את פרסומו כפשיסט — בוודאי כשהעניק להם את הכותרת המעודנת, "מפנקסו של פשיסטן" — הקריאה ביומנו, וגם בכתביו המאוחרים, מעידה כי הוא לא היה פשיסט במובן שהתופעה מובנת לנו כיום. למעשה, הוא הלין על כך שהסוציאליסטים והליברלים באירופה הפקירו את המערכה נגד הקומוניזם, והותירוה בידי הפשיסטים, ובהקשר הארץ־ישראלי ראה צורך לשאול רעיונות פשיסטיים — כמו מנהיג דיקטטור שיוביל את הציבור — כדי להשיג עצמאות עברית. בהתאם לניטשה, שהשפיע עליו ועל רבים מבני דורו, הוא ראה בפוליטיקה הליברלית והדמוקרטית ביטוי לחולשה ודקדנטיות. לכן כתב ביומנו כי, "בעוד ז'בוטינסקי רוצה בכל העם, אני 'מסתפק' בחלק מן העם". כלומר, כדי לממש את המטרה דרושה קבוצת מהפכנים שתוביל, גם בניגוד לרצון הרוב. אבל במקום אחר ביומן הוא הסביר שדמוקרטיה היא כן רעיון חיובי, אבל כזה "שהאנושות לא ראויה לו". אחימאיר היה פסימיסט והדברים ניכרים ביומנו. אך הפשיזם שבו תמך לתקופה קצרה היה אפוא מכשיר, ולא אידיאל.
אבל הוא כן היה רדיקלי. הוא קרא להיאבק בשלטונות המנדט באלימות, כמאבק אנטי־קולוניאליסטי, עוד בשעה שהבריטים טיפחו למעשה את היישוב העברי, והציע שיח של מרטיריות, נקמה ושפיכת דם עד לניצחון, אולי "המוחלט", כמו שאומרים היום. הוא קידש את האומה ואת האדמה ואף התריע מפני התבוללות בתרבות הבריטית והמערבית. יומנו רווי בסלידה מהשמאל: "כמה שונא אני את כל 'ההומניסטים', 'הפרוגרסיבים' שאינם אלא 'צ'קיסטים' (הכינוי הקודם לקג"ב)". את ההספדים הנרגשים שנשמעו לאחר מותו של ביאליק הוא דחה, שכן איש לא סיפר בהם לטענתו "עד כמה היה משוררנו הלאומי עבד ההסתדרות". קריאה שטחית תוכל למצוא ביומן כיוון אנטגוניסטי המזכיר את הרוחות המנשבות בערוץ 14, כמו דרישות לאימוץ דפוס פעולה של "עין תחת עין ושן תחת שן" ולעג לתפיסות ליברליות — אבל קריאה עמוקה יותר תעיד על הפער העצום בינו לבין ניסים ואטורי וכוכבים אחרים בליכוד הנוכחי. כשאחימאיר קרא לשפוך דם הוא התכוון לנכונות להקרבה עצמית, ואת עמדותיו הלאומיות ניסח מתוך קריאה בספרות העולם, לא מתוך בוז לה. ובכלל, האידיאולוגיה הרדיקלית של "ברית הבריונים" לא באמת התממשה. הפעולות של חבריה, שגם בשיאם לא מנו יותר ממאה איש, היו סמליות ברובן: הנפת דגל ותקיעה בשופר מול הכותל; קריאה לאי־ציות אזרחי; והתנגדות למפקד שערכו הבריטים ב־1931.
• • •
באופן טבעי, מה שנוטים לחפש אצל אחימאיר טמון בפוליטיקה שלו, אבל יומן הכלא שכתב מציע מקום נרחב לצדדים האחרים, האינטלקטואליים והרומנטיים שלו. למעשה, את היומן, שנכתב כשהיה לקראת גיל 40, אפשר לקרוא גם כספר של גבר במשבר. "עוד שנים אחדות ואני בן 40. מעט הספקתי בימי חיי! מה עצוב לחשוב על זאת. מה מועטות הן נקודות האושר".
באחד הקטעים הפותחים הוא מספר על אסיר ערבי, מוסטפא שמו, שהוצא להורג. "ביחס למת", הודה, "ובייחוד למי שמת בידי אדם, הרגשות הם כפולים: גם צער וגם קנאה". הרצון למות, לחדול, נוכח בקטעים רבים מהיומן, והוא מעיד על המצוקה הפוליטית והאישית שאליה נקלע. "נוכחתי שכל חיי הם פרשה אחת של חוסר הצלחה. במדע, בחיים הפרטיים, בפוליטיקה".
אחימאיר ביקש מעשים ולא דיבורים, הקרבה ואנרגיה כוחנית, והלין על "התכונה היהודית, 'הפלפול' - הפלפול הזה מעיד על היעדר רגש האוטוריטה בנוער הישראלי. אני מטבעי מתרחק מהפלפול הזה".
אבל זה לא מדויק. בפועל הוא לא חדל להתפלפל והיה הרבה יותר אינטלקטואל מיוסר מאשר לוחם מהולל. יש ביומנו כעס ושנאה, אבל ייתכן שדווקא מה שכתב בבוקר 12 ביולי 1934, על כך שהכל נובע אצלו ממסע לחיפוש אחר הרמוניה, אהבה ואושר, משקף אותו טוב יותר. "בבדידות הזו, שבה אני נמצא עכשיו, יותר טוב לחשוב. חבל לי לא רק עליי, לא רק על האנשים הקרובים לי. על כל החי חבל לי, על הניגודים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, ולא רק בשל החופש של הפרט שהחברה, המדינה, שוללת. חופש זה הוא דבר מאוד קטן שחסר לו, לאדם. מה שחסר לאדם באמת, הרי זו השמחה". •
איילה בין החומות, יומן המשפט והסוהר, 1934־1935 // אב"א אחימאיר } מכון ז'בוטינסקי } 533 עמ'
בהתאם לניטשה, שהשפיע על אחימאיר, הוא ראה בפוליטיקה הליברלית והדמוקרטית ביטוי לחולשה ודקדנטיות. לכן כתב ביומנו כי, "בעוד ז'בוטינסקי רוצה בכל העם, אני 'מסתפק' בחלק מן העם". כלומר, כדי לממש את המטרה דרושה קבוצת מהפכנים שתוביל, גם בניגוד לרצון הרוב
