מרחב זמן של פחות ממצמוץ, 24 מאיות השנייה, הפריד בין אנסטסיה גורבנקו לתואר אלופת העולם בשחייה, 400 מטר מעורב אישי. זה משחה קשה מאוד, מורכב, מתיש פיזית. גורבנקו נגעה בזהב, אבל עשתה היסטוריה גם כשלקחה את הכסף.
במעמד כזה, כשהלחץ מאיים להכריע, גם החיבוק מהקהל חשוב. אלא שגורבנקו, רק בת 20, נאלצה להתמודד עם העוינות המוכרת בקטאר, בסופו של דבר מדינה שעליה נשען חמאס. היא ניערה את השנאה הפרו־פלסטינית, האנטישמית, בקלילות מרשימה, אלגנטית, כמעט בלעג מול המתריסים. ואז יצאה נרגשת לחגוג הישג ענק, בחוויה שתיקח לכל החיים.
בנקודה הזו גורבנקו כבר התגלתה כאלופה אמיתית. בקור רוח מאלף, מול שריקות בוז מכוערות, היא המשיכה לענות למראיין בנונשלנטיות, ולרגע הוא זה שנראה נבוך מול הקהל המביש. לא הייתה שום סיבה שלא להעריך את השחיינית הצעירה שנתנה הרגע פייט אדיר. זו אליפות עולם בשחייה, לא ארה״ב מול איראן במונדיאל, לא מכבי תל־אביב נגד צסק״א ב־1977.
ספורטאי לא אמור להרגיש עוינות כזו במעמדים של אליפות עולם בספורט מהסוג הזה, אבל ההתאחדויות המושחתות ברחבי היקום ממשיכות לתת מתנות לאחת המדינות החשוכות ביותר בעידן הנוכחי, שגרועה מאוד בספורט - אבל מצוינת באמלול נשים, זרים ולהט״ב. אתמול היה תורה של גורבנקו לחוות את השנאה, והיא ענתה בדרך שלה. מהירה יותר, חזקה יותר, אצילית יותר.
גורבנקו לא ניצחה רק את השעון, היא הביסה את בעלי הבית, שנשארו עמוק ברדודים. כמו בסרט אמריקאי מתוסרט היטב, מול שריקות הבוז העלובות, הדגישה נסטיה שלנו (כך בוודאי היה מכנה אותה ניסים קיוויתי ז״ל) עד כמה היא גאה לייצג את דגל ישראל. זה לא בדיוק קשה מאז 7 באוקטובר, אבל הפעם הגיחו דמעות של שמחה. על רקע הבוז הקטארי, על רקע התקופה, וגם כי פשוט מגיע לה, ספורטאית־על ששוברת תקרות זכוכית בזו אחר זו, שלא נשענת על הכישרון הגדול ולא מפסיקה להשתפר ולהתקדם בעקשנות. אנסטסיה שלנו, לא הגיע לך לקבל את הכסף מול מטחי בוז כאלה. יותר על שטיח אדום מפונפן. בפריז, באולימפיאדה הקרובה, כשתעמדי על הפודיום, את כבר תשמעי רק את הישראלים שיהיו שם בקהל כדי לחבק, לתמוך ולהעניק אהבה. וביחד, את כבר יודעת, אנחנו ננצח.
