אני מודה שכשאני במשבר, אני מנסה לכתוב על דברים אחרים. אבל האם ניתן בכלל לכתוב או לחשוב על משהו אחר? עליתי השבוע עם הצגה, קומדיה, ואני אפילו לא יכולה להתרגש מזה. אני חושבת שאולי לא אתרגש יותר מכלום, הטעם נעלם. כמו בקורונה, אבל עכשיו זה אמיתי. כלום לא מרגש, כלום לא טעים, כלום לא נעים. אני בהצגה, אומרת את הטקסט ומצליחה להתנתק לשעה ולחשוב רק על ההצגה. זה הקסם שבעבודה שלי.
אז לשעה אחת מאז 7.10 לא חשבתי עליהם. לא חשבתי על עדן ירושלמי, ועל עומר שם טוב, ועל רומי גונן, ועל דרור אור, ועל ירדן ושירי וכפיר ואריאל ביבס, ועל אגם ברגר. ואחר כך בכיתי וכעסתי על עצמי ששעה שלמה לא חשבתי עליהם. רק בהצגה הורדתי את שרשרת החטופים. בדרך כלל אני נותנת לה לחנוק אותי, להסתבך לי בבגדים, להעיק עליי כשהיא נתפסת באיזה משהו. אני אוהבת שזה קורה לי, זה מאפס אותי על מה חשוב. ושעה שלמה לא הייתי איתם ואני מרגישה אדם נוראי.
יש כאלה בקרבנו שעוד מתעקשים להניח לסוגיה וכותבים דברים כמו "זה עוזר לסינוואר" וכל מיני פוסטים על "משפחות החטופים עברו את הגבול" ועוד דברים שאני לא מאמינה שבני אנוש, קל וחומר בני עם ישראל, מסוגלים להוציא מהפה שלהם. ומירי רגב בהודו ושמחה רוטמן בניו־יורק, פאן במקסימום.
עלתה סדרה שאני משחקת בה השבוע, כך שזה לכאורה שבוע מרגש שהיה אמור לגרום לי להיות בעננים. סדרה והצגה. אבל מה אני עושה בכלל? אני אמורה לשבת ברחוב כל היום, לזעוק את הזעקה הנוראית הזו. כבר סוף פברואר, ונדמה שאנשים לא מבינים מה קרה פה. נעלמה השמש ואנחנו ממשיכים כאילו זה טבעי. לא מבינים שבלי השמש אין חיים. פברואר? אצלי עדיין אוקטובר, והאנשים שאחראים על אותו אוקטובר כבר במקום אחר, התגברו.
השבוע נחשפנו לעוד התקדמות משמעותית בעולמות הבינה המלאכותית, כבר מייצרים אימג'ים שלמים של דברים שלא קרו. אני חושבת שהדבר הזה כבר הופעל עלינו. עובדה, אנחנו במציאות מדומיינת. כאילו האסון הנוראי הזה מאז השואה הוא איזה פאשלה. אמיר אוחנה יו"ר הכנסת כבר אמר שגם בתקופת ממשלת השינוי נהרגו אזרחים וחיילים.
אנחנו מפחדים מטכנולוגיה שתהנדס את התודעה שלנו, אבל גם כשהיא בחיתוליה ועוד בלעדיה, מהנדסים לנו טוב־טוב מה בעצם קרה או לא קרה כאן. אבל אני יודעת. אנחנו יודעים. האשמים עוד ישבו בכלא. הם חייבים.
