בטלוויזיה הישראלית המציאות מתחלקת לשתי משמרות: מעלות השחר ועד תשע וחצי בלילה יש מלחמה וכל מה שנלווה אליה: העצב, האבל, הקושי, המחנק. ואז, מתשע וחצי, יש עולם שלא רק שהוא נטול מלחמה – גם לא היה בו 7 באוקטובר, ובקושי התקופה המטורללת לפניו. אחר כך, ולא לפני מקבץ של פרסומות שאט־אט מתפשטות מהשק ומהאפר שאפיינו אותן במשך ארבעה חודשים ("נפלתם על הדור הלא־נכון", שואג סטטיק כדי למכור משהו של פרטנר), חוזרים למלחמה ואיתה גם הולכים לישון. ואז השמש זורחת ורוב החטופים והחטופות עדיין בשבי ולוחמים נופלים ופליטים בארצם מתחרפנים אבל כרגיל, "פרק הדחה" יש רק בריאליטי.
שם, בביצה הרוחשת תמיד של הכלום, הגל הקטנטן מתגבש לכדי צונאמי: מה שהתחיל עם 'הכוכב הבא' ('מהדורה מיוחדת') ואז 'אוטו אוכל' כבר התגלגל ל'פקין אקספרס' ול'מטבח המנצח', משם תכף יפציע הטראש של 'הפליליסטיות' ואפילו הפרומו של 'האח הגדול' כבר מרגיש בנוח לשאול הצופים והצופות, "לא הגיע הזמן שנקבל אותך?" עם כל הטררם שזה מביא, זכר לעולם שהיה ומסרב להיכחד למרות כל הדיבורים על "מה שהיה לא יהיה".
אבל יהיה, בטח שיהיה. ולא רק שיהיה, אנשי הליהוק אף יודעים מצוין איזו סחורה מצופה מהם: פליט או פליטת מלחמה (גיבור, פצוע, מפונה וכמובן חטוף משוחרר) שיסכימו להיכנס ל"בית" ("תראי, זה אמנם בידוד מהעולם החיצון אבל לא המנהרה של סינוואר"). אם חלילה לא ישוחררו כל החטופות והחטופים עד תחילת העונה, עוד ניתן יהיה למכור להם את "העלאת המודעות" ו"להעביר את המסר לכל עם ישראל". בהמשך תגיע גם עונת הפוסט־מלחמה הבלתי נמנעת של 'חתונה ממבט ראשון' בחסות קלינקס וקלונקס, המוצרים החשובים ביותר לצליחת אתגר הקיטש האולימפי. והנה, זה כבר לא "אסקפיזם", מה פתאום: זאת "תמונת מצב אותנטית של החברה הישראלית בראי האסון הגדול בתולדות המדינה".
וזה בסדר, לגיטימי, אולי אפילו מתבקש. האדם יצור סתגלן והישראלי הממוצע הוא סתגלן מעל לממוצע. אבל אם ארבעה חודשים בלבד אחרי טלטלה כה דרמטית, קיומית, ניתן להזמין את הציבור להתקבל ל'האח הגדול' תמורת חופן פלאשים ושטיח אדום, אי־אפשר שלא לשאול: איך קרה ואיך קורה שהג'יפה צומחת שוב.
