לבד בלילה, פול, הפרופסור הפוץ והבודד שהוא כוכב הדרמה המקסימה 'נשארים לחג', מתמתח לפני השינה. "מונה, מאנה, פיקאסו", הוא מדקלם בידענות, ומפליץ. לילה טוב. ממילא אין איש מסביבו.
החנונים כבר לא נחמדים. הם עברו מהלך: מדמות דחויה עם עיגולדים וצחוק מוזר, סטיב ארקל כזה, לגיבור שמשיג את הבחורה למרות הגמגומים. לזה שבמקום להציל את העולם משתלט עליו והורס אותו - מארק צוקרברג ואילון מאסק. בקולנוע הסמל הוא וודי אלן: התחיל כלפלף מגמגם (ומאוד מצחיק), המשיך כאייקון נערץ (ומצחיק), והפך למקונסל וקריפ (כבר לא מצחיק).
פול ג'יאמטי לא נכנס למשבצת חקייני אלן, אבל אין ספק שהיה יכול להיות מושלם. ג'יאמטי עשה קריירה מגילום גברים מעוכים, עם הקרחת, הקרזול בצדדים והכרס הקטנה שגרמה לו כבר בניינטיז להיראות בן 56.
בהיותו שחקן משנה ואופי בנשמה, את רוב זמן המסך הוא בילה בתור החבר/האמרגן/הפקיד - הטיפוס הלא־סקסי שעומד ליד הגיבור ולא יתנשק עם מישהי בסוף הסרט. את ההצצה לאיך נראה ג'יאמטי ככוכב קיבלנו לפני 20 שנה, בשת"פ הקודם שלו עם במאי 'נשארים לחג' אלכסנדר פיין, בקומדיה החמוצה־מרירה 'דרכים צדדיות', וזה לא היה יפה. כלומר, זה היה כל כך אנושי ונהדר. בתור הסופר החופר שהתגרש ויוצא למסע טעימות יין שנועד להסוות שהוא סתם אלכוהוליסט, ג'יאמטי נגע בעצב ההזדהות של צופים שחולמים להיות בראד פיט, אבל יודעים שכולנו יותר פול. והנה עוד משהו שמפריד אותו מכל האלנים והצוקרברגים: פול ג'יאמטי מעולם לא התאמץ להיות חנון נחמד. הוא עוקצני, הוא מריר, הוא יכול לצאת בסוף מענטש עם לב זהב אבל הוא לא יעמיד פנים שהוא נהנה מזה.
אותו דבר ב'נשארים לחג' המופלא, שאמן ייתן לג'יאמטי בעוד פחות מחודש אוסקר ראשון. נכון, לא כולנו מורים חסרי משפחה וחיי חברה, אבל כולנו מכירים את התחושה של הבדידות הזו, של להפליץ לבד כשאין אף אחד. את הזכייה שלו בגלובוס הזהב לפני חודש חגג פול ג'יאמטי בגפו, בארוחת המבורגר ב"אין אנד אאוט" באל־איי, מלכלך את הטוקסידו בקטשופ, ברגע שצולם והפך ויראלי. כשיזכה באוסקר אנחנו מאחלים לו להשתדרג לפיצה, ומבטיחים שנהיה איתך פול, לפחות בלב.
