כיף שיש יום חופש, באסה שצריך להרוויח אותו בהשתרכות לכיתה ג'2 בבית הספר הממלכתי־דתי בקצה הרחוב ובאדישות כמעט מוחלטת. תוצאות הבחירות לשלטון המקומי מעניינות אותי בערך כמו תוצאות הזוכים בתוכנית הבישול המטבח המנצח VIP: אורנה ברביבאי ואלון אבוטבול, או אנה ארונוב ורון חולדאי. למי יש כוח לקושש עוד אמוציות כרגע, להיות נורא בעד או נורא נגד עוד מישהו או משהו בעולם הזה?
אני לא יודעת מה מדד השיעמום אצלכם ביישוב, אבל אצלנו בתל־אביב זה לפהק. אלופה במיל' שהלכה על הסלוגן "ישראל צריכה הנהגה חדשה, גם תל־אביב" (חבל שאף אחד לא הזכיר לה שהיא עצמה מנהיגה ישנה) וטייס במיל' שהלך על הסלוגן: "תל־אביב חייבת להישאר תל־אביב" (חבל שאף אחד לא הזכיר לו שהיא פוטוגנית כרגע כמו צפון הרצועה). האחת ממנפת את תחושת הקבס מהנהגת המדינה ומבטיחה שינוי, והשני ממנף את תחושת הקבס ומבטיח לא להפתיע. נו שוין.
בלית ברירה הכרחתי את עצמי למצוא עניין לפחות ברשימות למועצה. עברתי על פני כל ה־15. דן, דפ, זך או קל? אוקיי, קל זה לא. שמחתי אמנם לראות את ריבוי הנשים, ציינתי את הרשימות שאימצו את שיטת הריצ'רץ' (אישה, גבר, אישה, גבר), אבל למעט המפלגתיות, גם כאן לא מצאתי הבדלים רבים, הכל נשמע סבבה כזה. "הרשימה השווה"? אני בעד שוויון. "חילונים ירוקים"? אני אוהבת ירוק. "מאמינים בתל־אביב"? בטח שמאמינים. "תקווה חדשה"? וואו, כל כך. תארזו לי בבקשה שתיים.
ואם להיות הגונה, מה אני יודעת על הרשימות המפלגתיות? אולי במוניציפליות הן אחלה? אליהו מזרחי, בעל חנות חומרי הבניין שבקצה הרחוב שלי, הושיט לי בגאווה מדבקה עגולה עם הראש שלו בתוכה, שאדביק על הרכב. חוויתי התקף לב קטן כשראיתי את שם המפלגה, אבל על האיש הטוב הזה אני חותמת. אני כמובן יודעת מה חושבת המפלגה שלו על עסקת החטופים או על הנשיא ביידן, אבל מה זה אומר בעצם בתרגום למוניציפלית? שאליהו ורשימתו יאסרו את ההפגנות בכיכר החטופים? ימנעו מביידן כניסה לבריכת גורדון?
בהיעדרם של מתווכי ידע שיסבירו לי בקצרה מה רוצה כל רשימה, ואיך תבוא לידי ביטוי מידת השפעתה בעיר, מה חשיבותה של האופוזיציה במועצה או מהם האתגרים הניצבים כעת בפני תל־אביב, שהרשימות צריכות לתת להם מענה - מלבד היכולת לנוע בין החפירות מבלי להידרס על ידי קורקינט - אין לי באמת מושג מה זה אומר. זה אפילו בסיסי יותר: בניין העירייה? הבניין היפה שנראה כמו מחברת חשבון העומד בקצה כיכר רבין? רק פעם אחת בלבד ראיתי אדם שהצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני אפילו לא בטוחה שהוא היה עובד עירייה ולא עובד קבלן. רק לאחרונה נודע לי שלרון חולדאי יש שבעה סגנים. למה שבעה? מה, הוא נולד למשפחה מורמונית?
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני נזכרת שבשנות ה־80 וה־90, שנות פריחת המקומונים, ידעתי יותר. כי את תפקיד מתווכי הידע נטלו העיתונאים. הם דיווחו, ריכלו, פירשנו, הסבירו לי מה קורה בעיר. הם חשפו שחיתויות וקומבינות, ישבו על הזנב של בעלי הכוח והשררה. בערים מסוימות, המקומון היה הלוחמני והנועז שבעיתוני הפרינט. חוד החנית. רבים וטובים מכותבי ארצנו החלו את הקריירה שלהם באזור החיוג הביתי ובסיפורי מסדרונות מרתקים. אבל מאז שעברנו לצרוח זה על זה ברשתות והמקומונים הצטמצמו, אני יודעת פחות. כלומר, יודעת כלום.
את השלטון המקומי אני חווה בעיקר על דרך השלילה: כשאני מקבלת רפורט אני מקללת; מול בירוקרטיה אטומה אני מתייאשת; כשאני רואה בכאב איך השכונה הישנה שלי מתקלפת מיופייה הפשוט והמרופט ומתמלאת בפרויקטים אגרסיביים שהוצמדו להם מילים כמו "בוטיק", "נופים" או "צמרת", אני רוצה לבכות. אבל אם תשאלו אותי אם אני מבינה כיצד תשפיע הבחירה שלי על כל הדברים האלה, כמו גם על גובה הארנונה, על הזמן שאחכה לקו 34, על ניקיון החופים או על חיי הבריאות והספורט הממ... שנניח שאני מנהלת? ובכן, לא. אין לי מושג.
ייתכן שאם הייתי מתגוררת בעיר הנאבקת על צביונה הליברלי, או אם הייתי מושקעת אישית במועמד מסוים, היה לי טיפה יותר אכפת. ובאמת, הסקרים מראים שביישובים שבהם ההזדהות עם המועמדים גבוהה יותר, כמו ביישובים חרדיים שבהם המתפקדים נשמעים לפקודת רבנים, או ביישובים ערביים שם הנאמנות לחמולה משחקת תפקיד מרכזי, שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות נוסק והוא גבוה יותר מהממוצע העומד על 51 אחוז (בבחירות האחרונות לכנסת הממוצע עמד על קצת יותר מ־70 אחוז).
ועוד נתון מעניין: כשמדובר בבחירות לכנסת, אחוזי ההצבעה ביישובים מבוססים גבוה יותר מאשר ביישובים עניים, אבל כשמדובר בבחירות מקומיות - הפוך. ככל שהיישוב קטן יותר, עני ופריפריאלי יותר, כך אחוז ההצבעה עולה. למה? אולי בגלל תחושת האינטימיות והמעורבות? אולי כי התושבים במקומות הדפוקים יותר נואשו, ובצדק, מהוגנות ממשלתית?
"אם ראשי ערים היו מנהלים את העולם", שאלה טובה וגם כותרת של ספר שנכתב בשנת 2013 על ידי בנג'מין ברבר, תיאורטיקן פוליטי מהחשובים בעולם. התשובה שלו חד־משמעית: העולם היה מקום הרבה יותר טוב. לטענתו, מדינות זה פטנט רע. מדינות כשלו בדאגה לאזרחים והן עומדות חסרות אונים מול אתגרי המאה. ערים, לעומתן, הן המקומות הדינמיים המצמיחים פתרונות וחשיבה יצירתית. בעוד שחברי הכנסת נמדדים על פי פרמטרים אידאולוגיים, הוא מסביר, ראשי ערים נמדדים במעשים, בקידום הצרכים המשותפים, באיכות החיים שהם מעניקים לתושבים. זאת הסיבה שחברי כנסת עסוקים הרבה יותר בחידוד ההבדלים ביניהם ובהטלת חרא זה על ראשו של זה, בעוד שחברי הנהגת עיר נשארים מנומסים ומחויבים לשיתוף פעולה.
בנג'מין טוען שדעות ומעשים הם פשוט שני דברים שונים. אתן דוגמה. דעתי היא שאני רוצה שכל העיר שלי תהייה בתי באוהאוס משופצים ויפים, בני שלוש, ארבע קומות ושקיפודים בריאים ומאושרים יתהלכו בה על המדשאות המוריקות.
במקביל, דעתי היא שמחירי השכירות בעיר שערורייתיים ושזה בלתי נסבל שצעירים לא יכולים לגור בה. אבל איך בדיוק אמורה העיר לקושש כסף בלי אותם מגדלי משרדים שחורים וגבוהים על מנת לדאוג לביוב, למים, להתגוננות מפני משבר האקלים או - ממשיכה עם השקר הקודם, מה כואב לכן? - למתקני ספורט איכותיים שהארבע ראשי שלי זקוק להם?
אין לי תשובה, וגם לא תהיה לי עד הבחירות. אני לא טובה בטבלאות אקסל ואני פרזנטורית מצוינת לדעות נחרצות שנשענות על אפס מעשים. אבל יש לי לפחות דעה נחרצת איך עליי לגשת למשימת הבחירה: אני מתכוונת לבחור רק בבני אדם העוסקים פחות בשיווק, ויותר בהסבר משעמם, פרטני וארוך, איך בכוונתם לפרוט סיסמאות גרנדיוזיות למעשים קטנים, ושבניגוד לשלטון המרכזי שצורח "יחד ננצח" ועושה הכל כדי שנפסיד, ניכר שהם מתכוונים ליחד באמת.
