בשישי שבעבר, בתחילת משחק הכדורסל בין הפועל ירושלים למכבי תל־אביב (הפסדנו), נערך טקס לזכרם של 17 אוהדי הקבוצה שנפלו בקרבות. תראו איזה מספר. 17.
17 לוחמים שהיו אמורים להגיע למשחק הזה, כי אהבו את הקבוצה, אבל לא שבו מהמערכה להגנה על המולדת. תמונותיהם הוקרנו באולם והקהל מחא כפיים לכבודם. רונן נהרי, אבא של סרן רועי נהרי ז"ל שהיה אוהד הקבוצה, דיבר על כך שצריך להיות ביחד. גם הקהל של הפועל ירושלים וגם זה של מכבי תל־אביב הריע למסר החשוב הזה. המשחק שעמד להתחיל לא הצליח לפגוע באחדות הקדושה שהייתה באותו רגע. באופן אישי, הטקס הזה שינה לי את הפרספקטיבה של המשחק. הוא נראה לי לפתע חשוב פחות. נהניתי כי אני אוהב כדורסל, אבל לא הצלחתי להטעין את עצמי בתחושת הדריכות שיש לי תמיד במשחקים נגד מכבי.
אבל היו כאלה שחזרו לעצמם די מהר, ותהיתי מה נטרק איתם. איך רבע שעה אחרי טקס שמציין נפילת 17 בנים, אפשר לקלל שופט?
זה נשמע כמו נושא צד, אבל אני מרגיש ש־7 באוקטובר צריך לשנות אצלנו עוד דברים. לא רק את התפיסה הביטחונית או את הצורך בפוליטיקה אחרת. השינוי צריך להיות כולל. הוא צריך להיות בגישה שלנו לחיים, ובין היתר, אירוע כזה גדול אמור לשים מאחור באופן מוחלט את כל חוסר הפרופורציה שיש בספורט. היריבות הספורטיבית מגניבה וכיפית כל עוד היא מגניבה וכיפית, כל עוד היא לא מידרדרת לשנאה, לעצבים או חלילה לאלימות. זו לא מחלה חדשה, אבל ישראל של אחרי 7 באוקטובר היא מדינה חדשה, וזה הזמן להירפא גם מהמחלה הזו.
אוקיי. אם כבר כדורסל, בואו נקדיש את המשך הטור לאסקפיזם. נתחיל מהדבר היחיד שמנחם אותי באמת, אולי לא כמו פעם כי עדיין מלחמה וחטופים, אבל בכל זאת יש בו נחמה: מפלס הכנרת. חבריי האומללים יודעים ושומעים ממני ללא הרף כי יש לי טיעונים מסודרים למה הכנרת היא האגם המושלם בעולם (אלה שיפים מהכנרת קפואים מדי לרחצה וכו'), אבל זה בעיקר עניין אישי. גדלתי בגולן והכנרת תמיד סימלה עבורנו את כל מה שטוב, את כל מה שמרגיע. הייתה לי פסיכולוגית שהסבירה לי שהכנרת עבורי זה כמו להיות שוב עובר ברחם אמו. אני עוקב אחרי העלייה של המפלס בהתרגשות. בגלל שגדלתי במושב חקלאי, ירידת הגשמים היא אירוע חשוב בתודעה שלי, לא סתם חדשות. באתי ממקום שבו הגשמים היו באמת נדרשים, בשנים ללא גשם ראיתי את המבוגרים דואגים ליבול בשדות. בשנים הגשומות ראיתי שמחה. אז השנה אין שמחה, לא נגזים, אבל יש קצת נחמה בכנרת הפוקעת ממים, בנחלים הזורמים, ומי יודע, אולי גם החיטה תצמח פה שוב.
הלאה. עוד משהו שאיננו המלחמה: לפני כמה ימים אפרת הייתה בנסיעה לחו"ל, וכל פעם שהיא התקשרה אליי בשיחת וידיאו עניתי לה מהמיטה. פעם ראשונה זה נראה לאלה שהיו איתה בנסיעה הגיוני, פעם שנייה גם, פעם שלישית סבבה. אבל מהפעם הרביעית הן התחילו להתעניין איך זה ייתכן שאני תמיד שוכב. אז הן ביקשו מאפרת לצלצל אליי בכל מיני שעות, כדי לראות שמא יזכו שאני אענה לה פעם בעמידה. ובכן, המקסימום שהן הצליחו להגיע אליו זה שלא שכבתי במיטה בחדר, אלא על הספה בסלון.
במשך שנים ריחמתי על הסוסים כי אמרו לי שהם ישנים בעמידה. יש להם דרך לנעול את המרפקים ולהירדם. הרחמים עברו אחרי שראיתי סוס ישן בשכיבה ומישהו הסביר לי שבעמידה זה רק הנמנומים שלהם, אבל כשהם באמת עייפים הם נשכבים וחורפים את חייהם. אגב, סוסי פוני הם בעיניכם גמדים, או פשוט חיה קצת אחרת? כלומר, צריך לרחם עליהם, או שכמו שכלב לא גמד אלא פשוט כלב, ככה גם סוסי הפוני הם פשוט חיה אחרת?
אנשים מחברים את זה לדיכאון: אם אדם לא יוצא מהמיטה - אז הוא בטח עצוב. אבל זו טעות בתפיסה. דיכאון זה כשאתה לא יוצא מהמיטה כי אין לך כוח לעשות כלום. אני בעד לעשות וליצור, פשוט אני בעד לעשות וליצור מהמיטה. אני לא מבין למה במשרדי הייטק, למשל, מסדרים לכל אחד שולחן וכיסא, במקום לפזר מיטות ולתת לאנשים לשכב עליהן עם לפטופים ולעבוד. בעניין הזה אני מקנא בהומלסים. שמתי לב שהם שוכבים הרבה. אגב, ראיתי פעם הומלס בקריית עקרון ושאלתי אותו, אם הוא כבר הומלס, למה שלא יעשה את זה בעיר נורמלית? כאילו, אתה ממילא חסר בית, למה שלא תהיה חסר בית בתל־אביב?
אז קוראים לי חנוך דאום ואני מאמין בשכיבה כדרך חיים. גם כשיש לי זום אני עושה אותו בשכיבה ובאופן כללי אני המון שעות במאוזן, וחשוב לומר שזה לא בגלל עצלות. זו אמונה שלי. אני מאמין שלעמוד זה משהו שעושים רק כשאין ברירה. אני בבית שלי, מדוע לעמוד? מה קרה, שרים את ההמנון? הנשיא נכנס? למה לטרוח?
אם יש צורך לצאת מהבית לפגישה כמובן שאקום ואלך, אבל סתם ככה לעמוד, בלי מטרה? גם לשבת אני לא אוהב, אגב. למה לשבת, מה אני בכיתה ד'? אני בספרייה? מה יש בישיבה שאי־אפשר לעשות בשכיבה? מבחינתי גם הייתי אוכל במיטה, רק שאפרת לא מרשה. אבל חוץ מאוכל, למה אני זקוק לכיסא? אם לעמוד זה כורח ולשכב זה כיף, אז ישיבה זו סתם פשרה בדרך.
אני בן 48, הייתי במקומות יפים בעולם, ראיתי הרבה מחזות וסרטים ופגשתי אנשים יוצאי דופן, ואני אומר לכם שלא מצאתי דבר מדויק יותר מלשכב מתחת לשמיכה.
שבת שלום.
