באופן ברור, כפי שנכתב ב־ESPN, אדם סילבר היה מתוסכל אחרי משחק האולסטאר אתמול לפנות בוקר. ההכרזה שלו הייתה יבשה: "כוכבי המזרח, קלעתם יותר נקודות. ובכן, ברכות".
הקומישנר של ה־NBA רצה מאוד שהמשחק יחזור להיות החגיגה של פעם, ולבסוף קיבל מופע מביש שבו אחת הקבוצות חצתה לראשונה את רף 200 הנקודות – 186:211 למזרח. זו חציית קו אדום ספורטיבי. כבר המון זמן שהאולסטאר לא מצדיק את שעות השינה האבודות, רק שהפעם כבר נוצרה הרגשה שעושים מהקהל צחוק.
זה לא רק חוסר המאמץ המופגן של השחקנים. זו גם תחרות ההטבעות שאיבדה עניין ומושכת שחקנים אלמונים, או ההמצאה המאולצת של דו־קרב שלשות בין סטף קרי לכוכבת ה־WNBA סברינה יונסקו. גם לשחקנים עצמם נמאס: אנתוני דייויס אמר שהרגע הכי מעניין היה בכלל מופע להטוטני הכדורסל על הטרמפולינות בהפסקה בין הרבעים.
חוסר האכפתיות הוא לא איזה עוול גדול לאנושות, אבל הוא עדיין פוגעני כלפי מיליוני אוהדים, לקהל בעיר המארחת שחולם על חוויה של פעם בחיים. והכל נובע מכך שהכדורסל כבר שולי עבור רוב הכוכבים האלה. הם גדלו עם המון שאיפות ונכנסו לליגה בטירוף, אבל עכשיו הספורט הוא רק כלי לחוזי פרסום ומשיכת לייקים עבורם. בפלייאוף הם מתעוררים קצת, אבל זו בעיקר הזדמנות להציג את התלבושות המופרכות בכניסה לאולם שיהפכו אותם לוויראליים.
מה שחסר באולסטאר זו ההתלהבות של השחקנים, שאמורה להיות אוטומטית מתוך כבוד למקצוע ולקהל, ואת זה אי־אפשר לאלץ. ואם היא לא קיימת, אז אפשר לבטל בשקט את כל האירוע. המטרה שלו, בסופו של יום, הוא שואו ותצוגת תכלית של הטובים בעולם, אבל מה שהקהל מקבל מקביל לכך שאסף גרניט יגיע לבשל לכם בבית ויכין מים חמים עם נענע.
