ילדות / נולדתי בבאקו, אזרבייג'ן, וכשהייתי בן שש עברנו למוסקבה, שם ההורים שלי הצטרפו לאחד התיאטראות הבולטים. אני מרגיש מאוד מנותק רגשית מהילדות שלי שם, אבל זוכר אותה קצת ויזואלית. חמש שנים אחר כך עלינו לארץ ונחתנו בתל־אביב. לא הייתי ילד מקובל. הרגשתי זר. גם נראיתי ונשמעתי שונה. כשההורים שלי התגרשו עברתי לגור אצל אבא שלי ברמלה, ועדיין נסעתי ללמוד בתל־אביב. זה היה סיוט. תקופה שבה הרגשתי בדידות וגם חטפתי מכות. אף פעם לא הצלחתי לתת אגרוף למישהו, תמיד פחדתי שאני אשבור לו משהו או אגרום לו כאב בל־יתואר, אז בעיקר חטפתי. הרבה דברים אז היו מבוססים על דעות קדומות. עבור הילדים הייתי 'רוסי מסריח', 'רוסי בן זונה', אמרו לי שאמא שלי עובדת ברחוב ושאבא שלי אלכוהוליסט. בבאקו אנשים היו לוקחים אבן ושוברים לך את הראש בגלל אמירות כאלו. אני ישראלי ומרגיש כזה, אבל הזרות שאני מרגיש היא קיומית, לא משנה איפה אני נמצא.
כילד הייתי גם ברווזון מכוער. היו לי גשר בשיניים, משקפיים לא אופנתיים, הייתי מלא מדי והיו לי לחיים גדולות עם הרבה נמשים, שנעלמו עם השנים. לאורך גיל העשרה לא הייתי פיקס. בערך בגיל 21 המראה הפך להיות סבבה.
מתת / לפני שלוש שנים עברנו למתת, יישוב קהילתי שנמצא קילומטר וחצי מהגבול עם לבנון. כשהקורונה התחילה הרגשתי שהעיר היא לא מקום כיפי להיות בו כשאתה נמצא בסגר. קלטתי שהמגפה יכולה להימשך עוד הרבה זמן, להשפיע על הילדים וגם על הבריאות הנפשית שלי. נסעתי לטיול בצפון עם סשה קריינדלין, החבר הכי טוב שלי והבן של לנה קריינדלין (מנכ"לית גשר), והתאהבתי בגליל ובמקום. השתוקקתי לחופש הזה, לטבע הפרוע. הכבישים שם כל כך ריקים שגם אין לך על מי להתעצבן. אף אחד לא חותך על הכביש. מתת נמצאת ליד הכפר הדרוזי חורפיש. יש לי יחסי אחווה נהדרים עם התושבים שם, אני מתייחס אליהם כמו אל משפחה. בשלוש השנים האלה כמעט שלא שיחקתי בגשר. היו לי כמה צילומים בחו"ל ופרויקטים בארץ שאיכשהו הצליחו להחזיק אותי כלכלית. שטפתי גם כלים במסעדה של חברים בחודשי הקיץ, בשביל להשלים הכנסה.
מלחמת 7 באוקטובר / ברגע שקיבלנו הוראת פינוי, ילדיי ואשתי נסעו להורים שלה בעפולה ואני נשארתי לבד במתת עם הכלב, הארנב והחתולים. נשארתי במתת עוד שבועיים עד שזה נהיה פשוט מסוכן. גם אין לנו ממ"ד בבית או איזה חדר שאתה יכול לנעול את עצמך בתוכו. חוץ מהכלב שלי לא יכולתי לסמוך על אף אחד. כשביקשו מכל התושבים להתפנות ולא להקשות על כיתת הכוננות, החלטתי לעזוב. ארזתי מה שצריך ונסעתי לאמא שלי, לחולון, כי אצל ההורים של אשתי כבר לא היה מקום. אני לא מרגיש צורך לצאת מהבית כשאני לא משחק בתיאטרון, בעיקר יושב ורואה סרטים וסדרות. קשה לי לא לראות את הילדים שלי כל הזמן, אבל אני מקבל את זה שעכשיו קשה לכולם. אנחנו מתראים בעיקר בסופי שבוע כשאני נוסע אליהם או שהם באים אליי. נשמח לחזור למתת, אבל מי יודע מה יהיה עם המלחמה הזאת ואיתנו ומתי זה יקרה, אם בכלל.
אהבה ראשונה / האהבה הראשונה שלי הייתה בגיל חמש. סקס ראשון בגיל 18. כל עוד אבא שלי היה חי לא היה לי שום דבר רציני עם בחורות. רק כשהוא מת, בתאונת דרכים, כשהייתי בכיתה י"ב, הרגשתי שמותר לי. שיחקתי בתפקיד ראשי באחת ההפקות והתאהבתי באחת השחקניות. שנים אחרי זה היא התקשרה אליי ואמרה לי כמה שהייתי חרא בן אדם, שבגללי היא הייתה אצל פסיכולוג כל השנים. תמיד, במקום לטפח יחסים עם נשים, הרסתי אותם. נתתי הרבה חום, אבל זה כנראה לא היה מספיק. ככל שמערכת היחסים הייתה מתארכת ומעמיקה זה נהיה יותר טראומטי. אני בטוח שלא כולן היו אומללות כל הזמן, אבל היו כאלה שאימללתי ואני אפילו לא רוצה להיזכר בזה. הייתי מאוד אגואיסט, מאוד מרוכז בעצמי והפכתי כל אחת מהן לרכוש שלי. כשדברים לא הסתדרו כן נשבר לי משהו בתוך החזה, אבל אני לא יודע אם זה היה הלב.
פעם שילמתי על בחורות. היינו מזמינים בטלפון, מוצאים אותן במכונים. עשיתי את זה כי התקשורת עם נשים הייתה קשה לי. אף פעם לא ידעתי איך להתחיל איתן. בסוף לא ממש נהניתי. תמיד אמרתי, זה לא תענוג מיני, זאת רק הוצאה כלכלית. רק בעשר השנים האחרונות, הרבה בזכות אשתי, למדתי מה זאת אהבה אמיתית וגדולה. גם קודם אהבתי אותה וידעתי שהקשר בינינו מיוחד, אבל עכשיו אני מרגיש את זה יותר מתמיד.
גאיה טראוב / הכרנו בסדרה "מרחק נגיעה", שהייתה הפריצה הגדולה שלי. שני שחקנים ביחד זה גם הרבה ענייני אגו וקנאה. קינאתי לה כששיחקה עם רן דנקר ב"דני הוליווד". ממי למדתי להתייחס ככה לנשים? ההורים שלי (השחקנים ליליאן רות חיילובסקי ורולנד חיילובסקי - י.ב) התגרשו כשהייתי ילד, והייתי עד ליחסים מתפרקים שבהם גם קצת אוהבים אחד את השני וגם מכאיבים אחד לשני. אני אדם מלא סתירות. אולי זה גנטי. גם אבא שלי היה כזה.
רעיה / היא האמא של חמשת הילדים שלי - מיכאל בן 14, דריה בת 12, בנימין בן עשר, שושנה בת חמש ורובי, שעוד מעט יהיה בן שלוש. נפגשנו בלימודי קבלה. היא לא עובדת, יש לה מספיק עבודה בבית. תמיד רציתי לעשות לה הרבה ילדים, והבנתי שאם היא תעבוד זה קצת יפריע לתוכניות שלי. הפרעתי לה לעשות קריירה כי כל רגע הכנסתי אותה להיריון. זה לא שאמרתי, עכשיו בואי נעשה ילדים. הכל קרה מתשוקה הדדית. הילד החמישי לא היה מתוכנן. כשגילינו שהיא בהיריון עמדנו במטבח ובכינו. כנראה בכינו גם מאושר. גם ההיריון הראשון היה די במקרה. הרגשתי הרבה בדידות בילדות ורציתי הרבה ילדים. הרגשתי שרק זה מה שיכול להציל אותי, לקשור אותי רגשית לעולם הזה, לחייב אותי לאהוב באמת.
אשתי היא הבן אדם שהכי יודע להכיל אותי. לפעמים אני צורח ומקלל כשאני מתחרפן. בדרך כלל אני מתפוצץ כשאני לבד. אמא שלי מאוד לא אוהבת לשמוע את זה אם זה קורה בקרבתה, אז אני משתדל לתפוס מרחק. אשתי יכולה להכיל את זה בלי להתקרב. ברגעים כאלה אני הכי לא אוהב שתוקפים אותי, ואשתי מתבוננת מהצד.
משחק / לא הייתה לי אופציה אחרת, כי שני ההורים שלי הם שחקני גשר ונשמתי בבית תיאטרון. הם לקחו אותי לעבודה הרבה פעמים. בארץ שיחקתי רק בתיאטרון גשר, זה היה ועודנו הבית שלי. שיחקתי שם בגלל יבגני אריה ז"ל, שהיה מנכ"ל התיאטרון, והיום הרבה בזכות לנה קריינדלין. הערכתי את אריה והיו לי הרבה כבוד ואהבה אליו. היחסים שלי איתו הזכירו לי את היחסים שלי עם אבא שלי. אהבתי את שיטת העבודה שלו, ויכולתי להכיל אותו וגם את הצעקות שלו. עבדתי ארבע שנים כמתרגם שלו בחזרות ותירגמתי לשחקנים גם את הצעקות שלו. הוא זה שנתן לי את התפקיד הראשון בתיאטרון. אני יכול להודות לאלוהים ולגורל שלי שפגשתי בחיים את המורים הכי טובים שיכולתי לפגוש. אחד כזה היה גם ניסן נתיב. אמנם עזבתי את הלימודים בסטודיו אחרי שנה ומשהו - כי לא היה לי כוח להיכנס לכל התרגילים, אני די עצלן לצערי - אבל עדיין ברחתי מהמורה הכי טוב.
מרחק נגיעה / הסדרה שגילתה אותי וזיכתה אותי בפרס שחקן הדרמה הטוב ביותר לשנת 2007. חוץ מערוץ 2 לא היו אז הרבה ערוצי טלוויזיה, אז היה קל לסדרה לנצח את כולם. הפכתי לכוכב. בתקופה הזו, של הפריצה, ניסיתי להתנסח לפעמים כמו אדם דוחה ומגעיל. היה לי קצת קשה לקבל את ההתלהבות המוגזמת ממני. התחלתי להרגיש התנגדות פנימית לפרסום, ושכל זה משאיר אותי ריק, ממורמר ומדוכא. אבל אני לא מתלונן. הייתי לפני כן מספיק שרוט כך ששום דבר לא הפחיד אותי. כל הכתבות שעשו איתי היו קשות לעיכול. אני אומר לעצמי, בן אדם קנה עיתון, פתח אינטרנט, מה עדיף - שיקרא משהו שישעמם אותו ושהוא ישכח אותו אחרי שתי דקות? אז אמרתי כל דבר שהוא קצת קונטרוברסלי. דיברתי על סמים, על כל מיני סוגי סקס. בגיל 20 רציתי לבדוק גם איך זה עם גברים. אמרתי, אולי אני איהנה מזה, אולי אני גיי. עשיתי את זה פעם אחת והבנתי מהר שזה לא בשבילי. זה היה חסר חיים לחלוטין. הרגשתי כמו מת. מאז אני יודע בוודאות שגברים זה לא בשבילי.
5 צפייה בגלריה
כל הכתבות שעשו איתי היו“ קשות לעיכול". על הבמה בהצגה “שלום מלחמה" | צילום: תיאטרון גשר
צבא / שירתי בתיאטרון חיל האוויר והשתחררתי אחרי שנה וקצת על אי־התאמה. התנהגתי כנראה מוזר בטירונות והם הבינו שאולי אני לא מתאים למסגרת. אחרי כל השיחות שהיו לי עם הקב"ן הוא החליט שכדאי לשחרר אותי. הרגשתי שם חנוק מאוד. אבא שלי מת שנה קודם, וממש לא ידעתי מי אני ומה קורה איתי. לא הייתי מוכן להיכנס לשום מסגרת שאומרת לי מה לעשות. ניסיתי לצאת מהמצב הזה על ידי סמים ובחורות, אבל זה לא כל כך עזר לי לצאת מהדיכאון. השתחררתי מצה"ל ונסעתי לניו־יורק כי הרגשתי שזה הדבר היחידי שאני רוצה, בעצם. אחרי שלושה חודשים חזרתי. לא הייתי מסוגל לחיות שם.
ילדים / אני מאוד אוהב את הילדים שלי. אני מחנך אותם אחרת מאיך שאבא שלי חינך אותי. אני חושב שאני יותר רך ממנו. אבא שלי היה מאוד קשה ודורשני כלפיי. ככה הרגשתי לפחות. הוא היה צועק עליי וזועם וכל הזמן 'חיפש אותי'. אולי גם הייתי ילד קצת קשה. יש לי בלב גם את החום שקיבלתי ממנו, לא רק את הכעס. קורה שאני מתגעגע אליו וזה מתבטא גם ביחס שלי לילדים. אני יותר חרד לפגוע בהם וביחסים שלנו. אבא שלי היה עסוק מאוד במקצוע שלו, ואני הרגשתי הרבה פעמים שאני קצת מפריע לו. אבל לא יכולתי שלא להפריע, כי זו המהות שלי.
עם השנים הוא כן התחיל להבין אותי ולקבל אותי, אבל אז הוא נהרג. עכשיו הוא בטח היה שמח שהפכתי אותו לסבא לחמישה נכדים. לא חייתי לפני שהוא מת. הייתי בצל שלו. אולי הוא גם הרגיש שהוא חייב להעמיד אותי במקום כי אני בן אדם שדורש שיעמידו אותו במקום. מאוד ניסיתי לאזן את השיגעון שבי בעזרת אשתי, ואני חושב שהצלחתי. בכל זאת, אני עוד מעט בן 45. יש בה הרבה יותר נורמליות והיא הרבה יותר טובה ממני, לכן אני מקווה שהילדים שלי יהיו בסדר בזכותה למרות שבכל אחד מהם יש הרבה מאוד ממני.
קבלה / כשהייתי בן 22 הכרתי פסיכולוגית שהייתה מבוגרת ממני בתשע שנים. תוך כדי הטיפול היא נדלקה עליי, ראתה בי משהו שהיא רוצה לפענח. גם אני נדלקתי עליה כי היא הייתה יפה, חכמה ומלאה בהמון דברים שרציתי ללמוד. היא זו שהכירה לי את הקבלה. מתישהו הבנתי שהקשר הזה לא מתאים לי, שלא יהיו לי ממנה ילדים כי היא לא רצתה ילדים, וכל אחד מאיתנו הלך לדרכו. מצאתי בקבלה את כל התשובות לכל השאלות שהיו לי עד אז. מצאתי חוכמה שלא ידעתי עליה. אמרתי פאק, העולם הזה כל כך מטומטם, רוב האנשים בו מטומטמים, חייבת להיות חוכמה עתיקה בעולם. אנשים בטח כבר הבינו את הדבר הזה פעם. קראתי ספרים, שאלתי המון שאלות, זיינתי את המוח לכל בן אדם שהיה סביבי וחירפנתי את כולם. לא היה לי מרגוע באותה תקופה עד שגיליתי את התובנה הזאת והבנתי שזאת החוכמה שחיפשתי.
סמים / בתיכון לא ידעתי אפילו מה זה וויד שהתלמידים עישנו במחששה. התחלתי לקחת סמים כמו אל־אס־די כשהייתי בן 20 ובזמן לימודי המשחק בניסן נתיב. זה היה נפלא. אף פעם לא לקחתי יותר מדי, אבל לקחתי מספיק בשביל לדפוק לי את הראש והוצאתי על זה לא מעט כסף. קראתי אז גם כל מיני ספרים מאוד מוזרים, כמו "משנתו של דון חואן" של קרלוס קסטנדה. בניסן נתיב כל אחד הביא היסטוריה משלו, סמים משלו. סביבה של אמנים תמיד הייתה רוויה בסמים. אני לא גאה בזה, אבל המשכתי עם זה במשך עשור. אף פעם לא יותר מדי. ניסיתי אקסטזי, MDMA – איזה שיט שאני שונא. אני לא כל כך אוהב את ההשתלטות הזאת עליי. אני אוהב לעשן, לא יותר מזה. ניסיתי הרבה פעמים קוק. אמרו לי, תנסה, זה טוב, אבל לא אהבתי. אני עושה שורה ונכנס לדיכאון.
הישרדות / לפני שלוש שנים השתתפתי בתוכנית הטלוויזיה "הישרדות". כשדיברו על השד העדתי, אמרתי שאני גזען אחו שילינג, מה שהיה נכון. זה עורר רעש גדול והרגיז אנשים. אמרתי את זה כדי להסביר למה אנחנו לא אוהבים אחד את השני, למה אנחנו מחפשים סיבות כדי לשנוא זה את זה. איך אפשר לגדל ילדים - ולי יש ברוך השם הרבה - במקום שבו אנשים לועגים אחד לשני ואין להם שום דבר משותף. אנחנו צריכים לפתח את היכולת להכיל ולהתייחס אחד לשני כמו בני משפחה, אחרת ניכחד. בשנה האחרונה הנרטיב הזה של השנאה כאן רק גדל. חייבים להתגבר על החושך הזה.
המהפכה המשפטית / שמחתי שאני במתת, רחוק כמה שיותר מהמחלוקת. לא רציתי להיות חלק מהשנאה ומהכעסים. זה הכעיס אותי. עכשיו יש לי הרבה פחות תשובות לכל דבר מאשר לפני חצי שנה, כי אין לי מושג מה יהיה כאן. אני מרגיש ששום דבר לא בשליטתנו. רוב הזמן אני בעיקר נמצא עם המחשבות שלי. מה שחמאס עשו כאן הוא נורא ואיום. צריך להחזיר את החטופים, וצריך לחשוב על הילדים ועל הנכדים שלנו. בכוח הזרוע אי־אפשר לפתור כלום ובטח לא לאורך זמן. חייבים לחפש ולמצוא את הגורם שאפשר לדבר איתו. אם לא תחפש, אין לך עם מי לדבר. אנחנו חייבים לבנות כאן עתיד, לא מלחמות.
ההצגה "שלום מלחמה" / אני אוהב את ההצגה המוזיקלית שבה אני משתתף עכשיו בתיאטרון גשר לצד אמא שלי והרבה שחקנים מוכשרים. אמיר י. וולף כתב וביים אותה. אנחנו שרים שם את השירים האהובים של הלהקות הצבאיות, אריק איינשטיין, כוורת ומרלן דיטריך. זאת מחווה חמודה לחיילים שבחזית ולמשפחות שלהם שנשארו בעורף. זאת לא הפעם הראשונה שאני משחק עם האמא המדהימה שלי. פעם זה היה מסריט אותי לגמרי, לשחק לצידה, ועכשיו זה נהיה קל יותר. ב"ספר דוד המלך" שביים יבגני אריה היא שיחקה את אשתי. אתה צריך באמת להיות מקצועי כדי לשחק עם ההורים שלך על אותה במה. בהצגה אני לא רק שר ומשחק, אני גם מנגן בס. תמיד אהבתי בס. כשהייתי ילד אבא שלי שלח אותי ללמוד גיטרה. אמרתי לו שאני רוצה ללמוד בס, והוא אמר, "אתה לא תלמד בס כי בס זה לא כלי מוביל". בסופו של דבר אני מנגן בס כי אני אוהב את זה, לא כי אני עושה מה שבא לי. אמא שלי תמיד שרה נפלא. היא הייתה שרה ומנגנת על גיטרה לאבא שלי, ואני נורא קינאתי בו.
הסדרה Constellation / דרמת מדע בדיוני של אפל TV פלוס שמשודרת עכשיו, ומככבים בה נומי ראפאס ("נערה עם קעקוע דרקון") וג'ונתן בנקס ("סמוך על סול"), על אסטרונאוטית שחוזרת לקרקע אחרי אסון בחללית, רק כדי לגלות שכל חייה שונים משהכירה. אני משחק אסטרונאוט רוסי. מישל מקלארן ("שובר שורות", "משחקי הכס", "הצמד"), אוליבר הירשביגל ויוסף סידר שלנו ביימו את שמונת הפרקים. צילמנו את הסדרה לפני שלוש שנים, במשך חצי שנה, בגרמניה. עשר פעמים טסתי לשם לתקופות קצרות ומאוד נהניתי. אני מאוד אוהב להצטלם לקולנוע ולטלוויזיה. האהבה הראשונה שלי הייתה קולנוע. כילד בן שמונה־תשע, התחלתי לראות סרטי וידיאו ופשוט התאהבתי במדיום הזה. מאז שעברתי למתת הצלחתי להצטלם לסדרות כמו שלא הצטלמתי אף פעם, והלוואי שזה יימשך ככה.
yoavib@gmail.com
