שאלה: אני גרה לבד, בדירה בלי ממ"ד, בקומה השלישית, ואין לי איך להגיע בזמן למקלט. אני גם בלחץ נפשי מרעשי הפיצוצים הבלתי פוסקים. למרות זאת לא התפניתי מביתי מחשש לאבד את העבודה. האם כדאי לי בכל זאת לעזוב את העבודה ולעבור למקום בטוח יותר? אם אעשה זאת, מה הזכויות שמגיעות לי ממקום העבודה הנוכחי שלי, ובכלל?
תשובתה של עו"ד תמר ניב ישראל מפרויקט "זכות בקלות" של ארגון פתחון לב:
כהמלצה גורפת, עדיף לא להתפטר בעת מלחמה אלא לנסות להגיע להבנות עם המעסיק. מאחר שלא ציינת היכן את גרה, תשובתי מתייחסת לשני תרחישים אפשריים:
אם את מתגוררת באזור שפונה בהחלטת ממשלה, גם אם לא תתייצבי בפועל במקום עבודתך את מוגנת בפני פיטורים. עם זאת, יש אפשרות של יציאה לחל"ת ביוזמת המעסיק. עלייך לדעת כי יש שלל זכויות נוספות הנוגעות למפונים שנאלצו לעזוב את מקום מגוריהם:
1. מענק אכלוס (למי שלא הועברו למלונות).
2. מענק התארגנות.
3. מסלולי פיצוי למעסיקים ששילמו שכר לעובדים מפונים שלא יכלו להתייצב במקום העבודה.
4. זכאות לקבלת מענק עידוד חזרה לעבודה – ככל שהמעסיק מאפשר לחזור לעבוד אף באופן חלקי (מינימום 11 ימי עבודה בפועל).
התרחיש השני נוגע למצב שבו את מתגוררת באזור שלא פונה. במצב זה עלייך להתייצב במקום עבודתך, כיוון שבנסיבות שתוארו – התפטרות ממקום עבודה עקב פחד – אינך מוגנת בפני פיטורים ואף לא תוכלי לקבל פיצויי פיטורים בסיום העסקתך. מה כן אפשר לעשות? ניתן לבדוק אפשרות לממש ימי מחלה (אם יש) עקב המצב הנפשי;
ניתן לבדוק עם המעסיק אופציה לעבודה מרחוק כדי לאפשר לך גמישות במקום המגורים; בהסכמת וביוזמת המעסיק ניתן לבדוק אפשרות של יציאה לחל"ת לתקופה מוסכמת.
אני מזמינה אותך ואת כל הקוראים הזקוקים לעזרה במיצוי זכויות לפנות לפרויקט "זכות בקלות" בטלפון 5922* או למלא טופס דיגיטלי באתר הפרויקט. השירות ניתן ללא עלות, והליווי ניתן לכל אורך הדרך, עד סיום הליך מיצוי הזכויות.
שאלה: אני בת משפחה של אחד מהרוגי הטבח, אמנם לא מהמשפחה הגרעינית, אבל אני חווה את כל תסמיני האבלות בצורה מכאיבה וטוטאלית. איך מתגברים על כאב כזה – מה גם שאני מרגישה שבאיזה שהוא מקום אפילו אין לי לגיטימציה לחוש אותו, לעומת הוריו למשל. אשמח לעצה טובה לשיפור המצב והתחושות שלי. אני לא מצליחה לתפקד.
תשובתה של ורד עצמון משולם, פסיכולוגית רפואית, מומחית בטראומה, אובדן ואבל:
בימים שבהם האבל נמצא בכל כך הרבה בתים בישראל, בוודאי שגם לאבל הפרטי שלך יש מקום. נסי לא לשפוט את רגשותייך, מה גם שהם כנים ומשקפים את האהבה שאת חשה כלפי בן משפחתך שנרצח. עוצמת הכאב על האובדן של אדם יקר אינה קשורה למידת הקרבה – לא המשפחתית וגם לא אחרת. מדינה שלמה חשה אבל על חיילים ואזרחים שלא הכרנו.
במקרה שלך, קודם כל חשוב שתנסי לדבר עם עצמך בשיח מיטיב יותר, כזה שהיה לך עם חברה שלך לו היא הייתה משתפת אותך בתחושת האובדן שלה בנסיבות אלה. עוד הייתי ממליצה לך:
1. צרי קשר עם חבר או חברה שאת אוהבת, או בן משפחה שאת מרגישה קרובה אליו ובנוח איתו, ושתפי אותה או אותו במה שעובר עלייך. לתמיכה חברתית יש כוח לנחם. אפילו אם זה רק לרגע, תני למישהו להיות איתך בכאב הזה, תהיי קצת פחות לבד איתו.
2. מרגישה צורך לבכות? תבכי! אם תרגישי שעולות הדמעות, תתני להן לצאת. הדמעות הן הדרך של הגוף והנפש לפרוק כאב שלפעמים עוד לא מצאנו לו מילים. לפרוק בדמעות זה דבר שיכול לשחרר מועקה ועומס רגשי, שחשוב לא "לחנוק אותם" בתוכך.
3. נסי למצוא פרקי זמן, אפילו קצרים, לתרגול מדיטציה ואימונים של נשימה עמוקה. זה עשוי לסייע בהרגעה של הגוף והרגשות. נסי גם למצוא לעצמך מנטרות מחזקות ולשנן אותן בתוכך ברגעים שקשה לך. מנטרות מעודדות תקווה.
4. פעילות גופנית יכולה לשפר את המצב הרגשי. נסי למצוא פעילות, אפילו הליכה למכולת ברגל, או ריקוד מול המראה, או ספורט כמו יוגה, שעוזר לווסת מתחים שמצטברים בגוף ובנפש בזמן אבל.
5. פעולות שאת יכולה לעשות לטובת המשפחה שמתאבלת יחד עימך, או כל פעולה אחרת שיש בה נתינה לאחר, יכולה לחזק גם אותך. למצוא משמעות ברגעי משבר זה אתגר גדול, אבל זה גם פתח למצוא עוד עוגן מול הכאב התהומי שאת חווה. נסי להיות משמעותית, לתת לעצב ליצוק משמעות בעשייה שעושה טוב לאחרים – ובתקווה שתעשה טוב גם לך.
6. נסי למצוא קבוצה שמתמודדת עם אובדן דומה, קבוצת תמיכה מונחית, או אפילו פורומים של משפחות שכולות. רגשות מורכבים יכולים לקבל מקום מכיל ותומך אצל אחרים שחווים דברים דומים.
7. שוחחי עם מטפל שמומחה באבל, שיעזור לך להגיע לעיבוד רגשי של האובדן, מה המת ייצג בחייך, לדבר את הפרידה ממנו ואת מה שאת לוקחת ממנו לחיים שאחרי מותו.
8. קבעי לעצמך יעדים – אבל קטנים, מטרות יומיומיות שבזמנים אחרים יכולות להיות קלילות, אבל במצב הנוכחי אינן מובנות מאליהן.
זכרי, כל אדם מתמודד בצורה ייחודית עם אובדן ואבל. לאבל יש שלבים, ולא תמיד ניתן אפילו לדמיין איך נתגבר על כל העצב הזה. אל תישארי לבד עם כל הרגשות הקשים האלה, נסי למלא את הזמן בנוכחות מיטיבה של אהובייך, וחשוב מכל – תני לעצמך את המקום להתאבל. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.
