כבר שבועיים שכל האנשים סביבי מתעסקים רק בדבר אחד: לשאול האחד את השני "איפה אתם באפוקליפסה?" לא במילים אלה, כי לרוב השיחה מתחילה עם השאלה שהשיקה אלף התקפי חרדה: "קראת את הכתבה ב'כלכליסט'?"
"הכתבה ב'כלכליסט'" היא איזה תרחיש בלהות של יום הדין – להלן אולי, אפילו, כבר יום רביעי הקרוב – שבה פורטו בדרך מאוד, הייתי אומר, מפורטת, כל האירועים שישראל תחווה ביום שבו תפרוץ מלחמה בהיקף מלא עם חיזבאללה בצפון.
אני לא רוצה להפחיד אתכם – וגם לא צריך, כי בטח קראתם את הכתבה ב”כלכליסט” – אבל בגדול, ייפלו איזה מיליון טילים מדויקים על הראש הספציפי שלכם, לא חשוב איפה תשימו אותו. הסוף.
אז כשמישהו אומר לי "קראת את הכתבה ב'כלכליסט'?" כבר ברור לי שהבן אדם רוצה שאני אשתף אותו בתוכניות יום הדין שלי, כדי שהוא ישתף אותי בשלו, ויחד נוכל לסכם ב"הלך עלינו" ולהעביר את הצ'יפס. השיחה הזאת היא, פחות או יותר, רוב מה שמעסיק את החברים שלי כרגע, ולכן תנו לי לסכם לכם בזריז את כל הפתרונות שהעלינו עד כה למקרה שנסראללה יחליט ללחוץ על הכפתור וחרבו דרבו על הראש היפה של כולנו:
1. כל אחד סוחב איתו תיק קטן: בתיק – שהכינונו מראש – יש כל מה שצריך כדי למות בכבוד או לחיות בחוסר כבוד כפליטים: פנס, שימורים, בגדים לילדים, נייר טואלט, אלכוג'ל, מים, תרופות, מזומן, דרכונים, טרנזיסטור, כלי רחצה, אולר, מטען לטלפון, שמיכת חירום, שקיות זבל, אזיקונים וצעצוע מין לבחירתכם. אתם יכולים להכין את התיק הזה מראש או לזרוק הכל בהיסטריה פנימה בדקה וחצי שבין האזעקה למותכם המשוער.
2. כרטיסי טיסה: טוב שיהיה כרטיס, לא חשוב לאן. העניין הוא שקשה מאוד לחזות מתי בדיוק צריך לברוח מהארץ שנייה לפני שמסלול ההמראה בנתב"ג הופך למסלול נחיתה לטילים. זה קצת כמו להיות במעלית מתרסקת ולדעת מתי לקפוץ באוויר רגע לפני הפגיעה בקרקע; אין דרך.
3. לסגור עם החברים העשירים שלכם שיש להם מקלט אטומי או מרתף מבוטן, שבמקרה של יום הדין אתם נופלים עליהם לבראנץ' של שישה חודשים.
4. לקנות גנרטור קטן: כי כשלא יהיה חשמל תוכלו לטעון ממנו את הטלפון הנייד כדי להבין שאין גם אינטרנט.
5. לשכור דירה בבקעה: כי כולנו גרים ליד יעדים אסטרטגיים בטירוף מלבד תושבי גלגל, שגרים ליד תושבי פצאל, שגרים ליד תושבי נערן, שגרים ליד שומקום מיוחד שמעניין מישהו, מלבד כרגע, כשכולנו מתים למקום בשומקום כדי לא למות. אבל תנו לי לחסוך לכם: כל הדירות, החללים והחצרות שם כבר הושכרו.
6. וויסקי ומשככי תודעה אחרים בכמות שתספיק להפיכת סוס בוגר לחמור מת: אין מה להרחיב בקשר לזה, מלבד את התודעה שלכם. כשהיא תתרחב לממדים קוסמיים, כל מתקפת טילים של נסראללה תיראה לכם כמו גרגיר זעיר וחסר חשיבות במארג הקוסמי.
7. להתפלל לבורא עולם: שר האוצר הנוכחי מבסס על זה את רוב היעדים הפיסקאליים שלנו – אבל שעות המשרד של אלוהים מאוד לא ברורות בכמה מאות השנים האחרונות.
עכשיו תראו; הדבר המדהים באמת הוא לא שלאף אחד אין פתרון אמיתי למצב שבו נסראללה מתעורר מחר בבוקר על צד שמאל ומחליט ליירט את ישראל בכ־3,000 שיגורים ליום במשך שלושה שבועות רצוף – ולכן אנחנו מנהלים בינינו את השיחות האלה ברצינות גמורה.
עד היום, תרחישי ארמגדון כאלה היו בעיקר נחלתם של מג'נונים אמריקאים שתחביבם הוא להצטייד להישרדות בחורף גרעיני שיתחיל מפגיעת מטאור – אבל כישראלים, גדלנו לא לחשוב בכלל על דברים כאלה. מה, יש צה"ל, יש משרד החוץ, יש מישהו "שם למעלה" שיודע טוב יותר, ואנחנו חיים במדינה שהיא אולי מאוימת אבל גם הכי בטוחה בעולם – מה, לא ככה? תראו את אל על, אפילו כשהיא כבר לא חברת התעופה הלאומית היא עדיין הכי בטוחה!
כך שמעולם לא עלה בדעתנו להיערך ברצינות לתרחיש של בריחה מבוהלת. מעולם לא האמנו שנגיע למצב שבו נצטרך לחשוב עלינו ועל ילדינו במושגים של מילוט, פליטוּת וסיכויי הישרדות שעשויים להיות תלויים בפנס, אולר ומשהו שראינו פעם במקגייוור. זה כמעט בלתי נתפס שאנחנו אשכרה מנהלים את השיחות האלה, ועוד במקום שבו עמדה, עד לאחרונה (וגם, ככל שהספקתי לראות, הבוקר), אומת סטארט־אפ מתקדמת, מוגנת ועתירת משאבים ואפשרויות. איך מהמקום הזה הגענו לדיבורים רציניים על תרחישי סוף העולם שמאלה בצומת קסטינה ומשם תמשיכו ברגל דרומה? במילים אחרות: מתי הפכנו לפליטים בפוטנציה ואולי גם בפועל?
אז תגידו: ב־7 באוקטובר. אבל זה קרה, כנראה, כבר קודם.
זה קרה כשאיפשרנו לחיזבאללה להתקרב לקו הגבול עד למרחק שממנו אפשר להתמסר בכדורעף. זה קרה כשהעברנו כסף לחמאס, כשהרגענו את עצמנו שאנחנו "מנהלים" ו"מכילים" את הסכסוך. זה קרה בזמן שהעדפנו לא ליזום, בשום שלב, מתקפה משלנו – כי מלחמה זה גיהינום והיינו עושים את המוות לראש ממשלה שהיה גורר אותנו מיוזמתו לאחת – וזה קרה בזמן שישנו. וידענו, אפילו מתוך שינה, שאין מצב שגם אנחנו נגמור כמו התמונות ההן של פליטים אוקראינים נוהרים לגבול, או של פלסטינים שביתם נהרס בהפצצות ונגררים, עם ילדיהם, למסדרונות הומניים.
לא, לנו לא יקרה שום דבר דומה. אנחנו במדינת ישראל.
ואז התברר שמדינת ישראל עזבה את הקבוצה. ושזה בהחלט עלול לקרות.
זו חתיכת הפרת חוזה של מדינה עם תושביה. זו גם רמייה, שבה – תחת פסאדה חיצונית של מדינה עכשווית, מצוידת, מתקדמת ומיושרת קו עם המערב – נרקב פה הכל עד לרמה שבה הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר כבר אינו מובטח.
מי הפר את החוזה? כל מי שהנהיג את ישראל בעשורים האחרונים: נתניהו, בנט, ברק, נתניהו, אולמרט, נתניהו, נתניהו וממשלותיהם.
ומה עכשיו? עכשיו אנחנו מדברים עם עצמנו על מה לשים בתיק המילוט ולאן עדיף לקנות כרטיס טיסה. דיבורים שאף ישראלי לא אמור היה להגיע אליהם, אף פעם. דיבורים שמחייבים שינוי דרמטי שיחזיר את ישראל להיות מדינת מקלט לעם היהודי, ולא מדינה שבה יהודים מחפשים מקלט. עד אז, ולמעשה הפתרון היחיד שבאמת עוזר לנו כרגע, הוא זה:
8. להגיד "זה לא יקרה", ולהוסיף בידענות: "לא תהיה מלחמה בצפון". וכששואלים אתכם "למה?" לענות: "כי אף אחד לא רוצה". זה עובד – אני יודע כי אני עושה את זה כל הזמן. זו דרך טובה לסיים את השיחה וזה גם מאוד מרגיע את כולם, בעיקר כשזה בא מעיתונאי כמוני, עם קשרים ומקורות בכירים במאפיות לחם ארטיזנליות בדרום העיר. באופן אישי, אגב, לבריחה הגדולה אני מתכוון לקחת תיק ובו כמה בריושים, שני כיכרות לחם קסטן, מחמצת אחת – שתהיה לילדים חיית מחמד בדרכים – ושאלה אחת: איך, לעזאזל, זה הגיע לזה?
