כל כך הרבה זמן לא יצאנו לטיול משפחתי בשבת בבוקר. הילדות שלנו כבר ממש גדולות, הן כבר לא מעירות אותנו מהשינה באמצעות קפיצות טרמפולינה על המיטה הזוגית ותובעות לדעת מה עושים היום ואם זה יכלול מתנפחים. זו תחושה קצת עצובה, להיות פנסיונרית של אטרקציות. בכל פעם שרן ואני נוסעים בכבישי הארץ, יש לי עדיין את האינסטינקט הזה של לחפש בצד הדרך שלטים כמו "קיר הטיפוס במושב ענתות" או "חוות היחמורים של פיני". ומצד שני, כבר התרגלתי לזה שסוף השבוע חזר להיות שלנו. רק רן ואני, שוכבים על ספת ה־ר' האפורה והבנאלית שלנו, בוהים בגשם על הזגוגית של המרפסת. לפעמים אני מרגישה בשבתות כמו ציפור, נגיד כמו שחף, פשוט דואה לי מעל השעות שעוברות ולא מרגישה שום דבר מוגדר.
ופתאום, הנה אנחנו שוב. בחניה התת־קרקעית של הבית, ליד האוטו האדום של רן. הבניין כולו שקט בדממה הקדושה הזו של הוויקאנד, ואני מעמיסה למושב האחורי את המעילים והתיקים של כולם. כבר היינו פה כל כך הרבה פעמים בעבר, בדיוק בשעה הזו, 11 בבוקר של יום חורף. רק שהפעם אני לא מתיישבת ליד רן במושבים הקדמיים אלא מאחור, במושב שבו היו יושבות פעם הילדות שלנו. כמו ילדה מזדקנת ומוזרה, עם שקית שבתוכה שלוש עוגיות טחינה שלקחתי לדרך ומגפי גומי שהבאתי למקרה שיסכימו לעצור לי ביער ואני אוכל ללקט פטריות.
מי שמתיישבת מקדימה, יותר נכון במושב הנהג, זו בחורה אחת גבוהה שהשיער שלה זהוב וארוך ואסוף בפקעת כאילו מרושלת. היא שולפת מהתיק שלה ליפגלוס, פותחת את המראה של המכונית, מושחת אותו במקצועיות שמעולם לא הייתה לי. הבחורה שעומדת לנהוג אותנו היא הבת שלי, מאיה. לפני חודש עשתה את הבלתי אפשרי ופשוט הצליחה לעבור במכה אחת טסט ראשון. "מאיפה היא הביאה את הכישרון הזה?" אמרתי לרן אחרי שסיימתי להתפוצץ מגאווה. "מאבא שלה", רן אמר, "או שאולי זה איכשהו עבר אליה מאח שלך, אורי". אורי אחי הוא באמת נהג מדהים, זה כזה כיף לנסוע איתו לחיפה בסובארו הענקית שלו, לראות איך הוא מתענג על כל דקה של נהיגה. ועדיין, זה היה לי קצת עצוב שאף אחד לא חשב שלהישג הזה של מאיה לא היה שום קשר אליי ולגנים שלי. אני נפל מוחלט בתחום התחבורתי, אין ולא היה לי רישיון נהיגה מעולם.
אולי בגלל זה, אני בניכור מוחלט לכל הסיטואציה. שלוש פעמים רן כבר לקח את מאיה לנהוג באוטו שלו, ובכל שלוש הפעמים האלו מצאתי תירוץ להישאר בבית. זה פשוט נראה לי משעמם לשבת מאחור ולראות אותה נוהגת. ועכשיו אני חושבת שזה בדיוק סוג השעמום שבגללו הפסקתי את שיעורי הנהיגה שלי בבת אחת. יום אחד פשוט הפסקתי להופיע, בלי להודיע למורה שלי, יצחק, יהודי מלנכולי כבן 60 עם פני אבן קפוצות שלא היו משנות הבעה אפילו כשהייתי דופקת ברקס פתאומי וכמעט דורסת את הזקנה שקפצה מולי. ולא רק ליצחק לא הודעתי, גם להורים שלי שמימנו את כל ההרפתקה הזו לא טרחתי להגיד שאני לוקחת הפסקה מזה. יום אחד פשוט הפסקתי קולד טרקי, ובמקום להתייצב לשיעור של יום רביעי פשוט קניתי לי ולחברה הכי טובה שלי שני כרטיסים לאוטובוס לאילת. שם ביליתי את השבועות הבאים של הקיץ, על החוף.
מאיה מתניעה את האוטו, רן יושב לידה ונראה כמו טסטר, עם משקפי הקריאה השחורים שלו והיד בהיכון על ההילוכים. "קדימה", הוא אומר, והיא מניעה את האוטו. אני מצפה לזה שהאוטו יקרטע, בעצם מצפה לשידור חוזר של עצמי. כשאני הייתי נוהגת בשיעורים, הייתי בכזה פחד שהייתי נוסעת כמה מטרים - ונעצרת. האוטו שלי נסע בשיהוקים. אבל מאיה לא מהססת לרגע. היא שמה רגל מפוצצת בביטחון על הגז, ולא מפסיקה לדהור קדימה. "מה זה?" אני אומרת, "הילדה נהגת מצוינת". "אמרתי לך שאת חייבת לראות איך היא נוהגת", רן זורח כולו, "היא נפלאה. כישרון אמיתי".
מאז 7 באוקטובר מאוד קשה לי להרגיש אושר. אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על הבת שלי נוהגת במיומנות של נהגת מרוצים איטלקייה ולרגע לא מפגינה שבריר של פחד, אני חושבת שזה סוף־סוף קורה. זו לא רק תחושת החופש של הנוף המתחלף בחלון, כבר יצאנו מהעיר והכל מסביבנו זה שדות ירוקים מסנוורים; זו הדרך שבה הבת שלי מתעלה עליי בכל דרך. כולה בת 17 וקצת, וכבר היא כל כך הרבה יותר מהירה, נועזת, אמיצה ממני. תראו אותה, איך היא נוהגת על הכביש המהיר הזה, מדברת וצוחקת עם רן ואין לה שום בעיה גם לאותת בו־זמנית. אני פעם פרצתי בבכי מטורלל ואפל באמצע שיעור, זה היה כשיצחק עשה את הטעות ולקח אותי לנהוג בכביש הראשי, ופתאום עשרות של מכוניות התחילו לטוס מאחוריי כמו נחיל זועם של צרעות. לבת שלי יש הפרעת קשב בדיוק כמו שלי יש, אבל היא לא נותנת לזה להפריע לה. היא הגרסה המשודרגת, הסופר־וומנית, הטובה פי מיליון שלי. יש מעט מאוד רגעים שמחים בהורות כמו הרגע הזה שבו את מבינה שהילדה שלך הוא סינרגיה שכולה פלא. שאיכשהו השילוב של הגנים שלך ושל אבא שלה הצליח לייצר משהו יותר גדול וטוב ממה שכל אחד מכם אי פעם היה.
ובעוד הבת שלי נוהגת, אני נזכרת בפוסט שקראתי השבוע. כתבה אותו בחורה אל־הורית שאני עוקבת אחריה מזמן. כבר שנים שהיא כותבת על חוסר הרצון שלה להביא ילדים לעולם, ואני חייבת להגיד שיש לה כמה נימוקים לא רעים. לפני כמה חודשים היא התאהבה בבחור מקסים ועכשיו, פתאום, בפעם הראשונה בחייה, היא חשה את החשק הזה שמעולם לא היה לה. "אבל אני מפחדת שזה יהרוס לנו את האהבה", היא כתבה, "זה כל כך מושלם בינינו כרגע, הבקרים של ימי שבת, ללכת להשתכר על איזה בר מתי שבא לנו, למה להרוס את מה שיש?" כשקראתי את זה, האינסטינקט הראשוני שלי היה להפציר בה לעשות איתו תינוק בכל זאת, פשוט להאמין באהבה הגדולה שלהם שתשרוד את זה. כל כך רציתי שהבחורה המקסימה הזו תזכה לחוות את הרגע שעד היום אני מחשיבה בתור הרגע הכי שמח וטהור בכל החיים שלי, השנייה הזאת אחרי שהניחו לי את התינוקת על הבטן, אבל ידעתי שאני לא יכולה להבטיח לה דבר כזה, בעיקר כי השנים הראשונות והקשות של גידול הילדה די החריבו לי את הנישואים. רק עכשיו, בעודי צופה בבת שלי שוברת את הקללה שהגבילה אותי כל כך הרבה שנים, אני פתאום מבינה מה שבאמת רציתי לומר לאל־הורית מהפוסטים. שאולי זה יהרוס לה את האהבה, ואולי לא. אבל ילדים לא עושים כדי לשמור על הקיים. ילדים הם השינוי בכבודו ובעצמו, הם רעידת האדמה הזו שמזיזה לוחות טקטוניים בנפש. הם לא עושים את זה בבת אחת, יותר באיטיות שכמעט לא שמים לב אליה, עד שיום אחד את קמה ומבינה, את אדם שונה וכנראה שגם טוב יותר בזכותם.
כבר הרבה זמן שאני לא נעלבת ממאיה כמו שהייתי נעלבת בתחילת שנות ההתבגרות שלה. משהו שקט ומלא ביטחון פתאום קם והתגבש בין שתינו. במקום לרוץ אחריה ולהפציר בה "אבל למה את מדברת אליי כל כך מגעיל", אני פשוט עונה לה "מה קרה, יפה שלי? יום קשה?" ונגמר הסיפור. כבר שנים שמאיה מנסה לשקף לי מי אני באמת. בגיל 14 היא התחילה לקרוא לי "צומי", אמרה שאני אמנם אמא טובה, אבל יש לי נטייה להיעלב מכל דבר שהיא אומרת. בהתחלה חשבתי שזה לא פיירי כלפיי, ורק לאחרונה פתאום נחתה עליי התובנה שהיא צודקת. שנות ה־40 המאוחרות בואך 50 היו לי קשות, נהייתי דיכאונית יותר, רגישה בטירוף. הכל הרגיש לי אישי מאוד ונגדי, בטח המילים שאומרת לי הבת היחידה שלי. אבל מאיה לא ויתרה לי, היא ידעה שיש בי אישה יותר מצחיקה וקשוחה מהיצור המנופאוזי הלח הזה, שכל הזמן מעלה דמעות. בשלב מסוים כל כך נמאס לי לריב איתה, שאמרתי לעצמי שאני חייבת להקליל, פשוט חייבת לנסות גישה אחרת. וככה יצא שבזכות הבת שלי, שדרשה ממני להשתנות ולהיות טיפה יותר בנות גילמור איתה, חזר לחיים שלי חוש ההומור.
בזכות מאיה אין לי שום ספק מי אני, בת כמה אני ומה התפקיד שלי ביקום כרגע. גם אין לי שום בעיה עם החסרונות שלי, לא אחרי שהתחככתי איתה בגללם כל כך הרבה פעמים. מאיה יודעת עליי הכל, היא הספוג שצמח בקרקעית האוקיינוס שלי וספח כל טיפה וטיפה, את כל האקוסיסטם. היא הייתה שם בכל פעם שהתעצלתי והתעלמתי מהשעון המעורר וגם כשעשיתי מאמץ וישנתי ארבע שעות בלילה רק כדי להכין לה משלוח מנות מרשים בפורים. במראה שהיא מציבה מולי אני רואה אישה בסך הכל טובת לב ואמא לא רעה, לא יותר ולא פחות, וזה מספיק לי. סתם מישהי לא מושלמת שיודעת לאהוב אבל גם טועה לפעמים.
ועכשיו היא נוהגת, עוברת את מגבלת ה־50 קמ"ש ובדרך חוצה בקלילות גם את המחסום שהגביל את אמא שלה כל כך הרבה שנים. כבר בגיל 17 וחצי היא הבחורה שאני לא הצלחתי להיות אף פעם. הבחורה המגניבה הזאת שהוציאה רישיון יותר מהר מכולם, זאת שצופרת לכל החברות מלמטה כי הערב יוצאים.
והנה עוד סיבה לעשות ילדים: השינוי שתמיד מקופל בתוך העלים שלהם, האפשרות שהם מביאים איתם לחוות סוג של חיים שניים. לכי תדעי מה היא תלמד, במה היא תעבוד. הילדים שלנו הם העתיד ואנחנו העבר, הם לא מפסיקים להשתנות ומזכירים לנו כמה אנחנו כבר מקובעים. אבל עכשיו אני יושבת במושב האחורי והבת שלי יושבת בכיסא הנהג ליד האיש שאני אוהבת. ולרגע אחד אני הילדה הקטנה שיושבת מאחור ומקשיבה למבוגרים מדברים ביניהם. ובאותה מידה, אני גם הזקנה שיום אחד הבת שלה תסיע אותה לקופת החולים.
