"הגעתם בשעה הכי יפה", אומר יובל קטנר כשאנחנו חונים ליד חדר האוכל של קיבוץ סמר ויוצאים מהמכונית להתמתח אחרי הנסיעה הארוכה דרומה. זו שעת אחר צהריים מוקדמת בערבה. רוח נעימה נושבת והשמש, שעושה את צעדיה הראשונים לקראת שקיעה, מלטפת בקרניים רכות את הרי אֱדום, שמסמיקים למגעה כמו בכל הימים שהיו ושיהיו. סופת חול קטנה מרקדת למרגלותיהם. ציפור עפה משם לשם. צמרות הדקלים נעות. ענן עומד בשמיים כמו זקן שפיספס אוטובוס. במרחק ממריא או נוחת מטוס. נדמה שאפילו הדממה משתדלת לשמור על שקט. אני יודע שהשמש אדישה, שהמדבר לא שם לב, שלרוח לא אכפת ושההרים לא רוצים דבר, ועדיין לא תצליחו לשכנע אותי שהעולם לא נהנה כשאנחנו מתפעלים מיופיו.
קטנר, 63, איש גדול וחייכן, נכנס לקלאב־קאר שלו שצבוע בכחול ועליו מתנוססת הכתובת POLICIA LOCAL. אני מתיישב לידו ואנחנו נוסעים בשבילי הקיבוץ. לפני 30 שנה הגיעו נירית ויובל קטנר מביתם שבצפון לחופשה קצרה וביקור משפחתי בסמר, ונשארו. "אני מאושר שנקלעתי לכאן", אומר קטנר. "רגעי האושר פה תכופים מאוד".
אין הרבה אנשים בשבילים והכל נראה רגוע ושלֵו, אבל מתחת לפסטורליה המדברית רוחשת דרמה של ממש. אולי הגענו בשעה הכי יפה של היום, אבל זו ככל הנראה לא שעתו הכי יפה של קיבוץ סמר, שנמצא בתהליך של שינוי עמוק ומהותי. אנשים שטחיים אולי יקראו לתהליך הזה "הפרטה", אבל פה קוראים לו "בחינת אורחות חיים".
סמר הוקם ב־1976 על ידי גרעין של צעירים שרצו לעשות את הדברים אחרת והחליטו לבצע ניסוי בבני אדם על עצמם. להבדיל מהקיבוצים הקלאסיים ששמו את הקבוצה וצרכיה מעל אלה של הפרט ונשאו את דגל השוויון, בסמר תמיד העדיפו את היחיד על פני היחד, בזו לשוויון ורוממו את החופש. אם לחבר יהיה טוב, גרסו — גם לחבורה יהיה טוב. וכך, במקום ועדות, ישיבות, סידורי עבודה ושאר עניינים משעממים שכאלה שהיו בקיבוצים הרגילים, בסמר העדיפו לעשות את זה בדרכם: במקום מרות קבוצתית, אחריות אישית. במקום החלטות מחייבות, המלצות מעורפלות (במקרה הטוב). במקום סנקציות, הפניית מבט הצידה. במקום ועדות, עצמאות טוטאלית. במקום תקציב אישי, קופה פתוחה — הושיטו היד וקחו, אפילו לא צריך לרשום מי לקח וכמה. בתחילת הדרך זו הייתה קופסה עם שטרות ואחר כך כרטיס אשראי לכל חבר וחברה. במקום סידור עבודה, כל אחד בוחר מה בא לו לעשות, או לא לעשות. אין מכסות. אם בקיבוצים אחרים כל הבתים דומים זה לזה, בסמר כל בית שונה מחברו. אם בכל הקיבוצים יש אחראי נוי שמטפח את המדשאות לדוגמה, בסמר לא היה אחראי על כלום. מי שרוצה לעשות משהו, שפשוט יעשה (התוצאה: אין כמעט מדשאות מטופחות והשבילים לא הכי מתוחזקים, אבל כל בית נראה כמו פינת יצירה, כך גם הטרקטורים: כל אחד מהם צבוע בצבעים עליזים, כנראה למישהו התחשק יותר לצבוע מלעבוד). כשבכל הקיבוצים החליטו מה ילמדו כל חבר וחברה, לתועלת הקיבוץ כמובן, בסמר פשוט עשו מה שבא להם. כשבכל הקיבוצים הביאו פועלים בשכר, בסמר הסתמכו על עבודה עצמית ועל מתנדבים (ומתנדבות).
כל אלה זיכו את סמר בכינויים כמו "הקיבוץ האנרכיסטי", "הקיבוץ האינדיבידואליסטי" וכיוצא באלה עלבונות לכאורה. בכירי התנועה הקיבוצית אמנם הסתייגו מדרך סמר, אבל זו משכה אליה — כמו שהפרח מושך את הפרפר — שלל טיפוסי חופש ססגוניים ששמעו את הסיפורים והשמועות, שהפכו כבר למיתוסים, על אורגיות ועישונים ורחצה בעירום וסתלבט מסביב לשעון, ורצו גם.
המודל הפרוע והמקסים הנ"ל עבד בכלל לא רע למשך כשלושה עשורים, בזכות מספר גורמים: האחריות האישית והמסירות של החברים, מספר חברים קטן יחסית ומטע תמרים משגשג שפירנס בכלל־בכלל לא רע את הקיבוץ. החברים עבדו, הכסף זרם ולא היו שום בעיות.
המודל עבד, ועבד, ועבד — עד שהפסיק לעבוד. וכשהמודל הפסיק לעבוד, הכל התחיל להשתבש. חברי סמר שרכבו על גב המג'הול כנראה חשבו שהוא יפרנס אותם לנצח והתעצלו לפתח אפיקי הכנסה אחרים. כשענף התמרים קרס לפני כמה שנים — המחירים ירדו, התשומות עלו — הם מצאו את עצמם בבעיה. וכמו שקורה לא פעם, כשהכלכלה מתחילה לדשדש וכבר אי־אפשר לשפוך כסף, מתגלות הבעיות החברתיות. בעוד הקופה מידלדלת, התברר שגם חלק לא קטן מהחברים הפסיקו לנהוג באחריות ובמסירות והתייחסו לקופה הפתוחה כאל באר ללא תחתית, עד כדי ניצול. החברים החלו להסתכל זה על זה בעין עקומה, לספור זה לזה הוצאות והכנסות. האווירה בקיבוץ הלכה ונעכרה. היומיום נהיה קטנוני. מעיק.
לפני כשבע שנים הקופה הפתוחה נסגרה והפכה להמלצה על תקרת הוצאה, שלא ממש כובדה, והפכה בסופו של דבר לתקציב אישי כמו בכל קיבוץ. לפני כחצי שנה כבר נפתח לכל חבר חשבון בנק אישי. ההחלטה על עבודה עצמית קרסה גם היא; ברפת של הקיבוץ כבר עובדים תאילנדים, ובקרוב גם במטע. אבל גם זה לא הספיק. אפרופו הרפת, אנשי סמר משבחים ומהללים אותה כרפת הטובה בערבה. בארכיונים אני מוצא שלפני כמה עשורים אפילו הייתה להם פרה שיאנית: הפרה רוית. אפילו עשו עליה בול.
כמו כן הקיבוץ לא השכיל לקלוט מספיק חברים חדשים וצעירים, מה שיצר חור דמוגרפי — הגיל הממוצע בסמר הוא 57, וכמעט אין פה צעירים. אלה שכן נקלטו אהבו מאוד את הקטע של החופש, אבל הרבה פחות את הקטע של האחריות, וכמובן, אף אחד לא העיר להם. הקיבוץ הגיע לרמה של 20% אבטלה — רק כי לאנשים לא התחשק לעבוד. האינדיבידואליזם הקיצוני של סמר קרס אל תוך עצמו: החופש לא הוליד הנהגה. אף אחד לא רצה להנהיג, וכמובן, אף אחד לא הסכים שינהיגו אותו. "נוצרה פה ברית של בינוניים", אומרת לי חברת קיבוץ.
אפרופו הגיל, החלטה טובה אחת לקחו בסמר והיא פתיחת קרן פנסיה לכל חבר. זה השתלם, והיום מקבל כל גמלאי בסמר קצבה של כ־6,000 שקל.
עוד דוגמה למלכודת הדבש של האינדיבידואליזם: הקיבוץ לא השכיל לפתח מקורות הכנסה אחרים כמו תיירות ותעשייה. למה? התיירות נפסלה כי החברים לא רצו לשרת אנשים, התעשייה נפסלה כי החברים לא רצו לעמוד על פס ייצור, הרי הם אינדיבידואליסטים מדי, זה יפגע להם בשמחת החיים.
כשאי־אפשר היה יותר להדחיק את המצב, הגיע זמן ההחלטות הקשות — והזמן הזה הוא עכשיו. חברי הקיבוץ מבינים את זה, והם כבר כמה חודשים בתוך התהליך. 95% מהחברים מבינים שצריך לעשות שינוי. רק 5% חשבו שהכל צריך להישאר אותו הדבר.
"נמאס לנו אחד מהשני"
קטנר מחנה את הקלאב־קאר ליד משרדי "קריסטל ויז'ן", חברת אגרו־טק שקמה בקיבוץ לפני כ־12 שנה ומפתחת פתרונות בקרה ואוטומציה לחקלאות, כמו רובוט לא קטן שמסתובב מעלינו ומיועד להזנת דגים בבריכות, מערכת הבודקת את צריכת המים במטעים וכד'. הרעיונות טובים אחד־אחד, אבל אף אחד מהם, בינתיים, לא התרומם מעל לשלב הדמו. זה עוד מאפיין של סמר: יצירתיות בלי סוף, אבל משמעת והתמדה? קצת פחות. "במעבר מקונספט למוצר יש בעיה", מודה קטנר, "והיא חוזרת על עצמה".
אני פוגש את ניר מנחם, 41, מנכ"ל החברה. הוא הילד הרביעי שנולד בסמר. בשנתון שלו נולדו בקיבוץ שלושה ילדים. לפני כעשור חזר לקיבוץ. אני פוגש גם את רענן שמע, מנהל פרויקטים, ואת עופר בן טובים, איש המו"פ. אנחנו עושים קפה ומתיישבים.
אז מה נשמע בסמר?
"קיבוץ סמר הקלאסי, של פעם, של הסיפורים, לא קיים יותר", אומר קטנר. "זה סיפור דרמטי. נישאר שותפות, אבל מסוג אחר".
מה קרה?
"סמר תמיד היה ניסוי", אומר מנחם. "ההורים כל הזמן אמרו: אם סמר יחזיק דור אחד, זה בסדר. השיטה של 'תעשה מה שאתה רוצה ויהיה טוב' יצרה מצב של ניצול, אנשים רבו כל הזמן. הקטליזטור הוא כלכלי, אבל הבעיה היא שבסמר לא השכילו לייצר מנגנוני שיח עמוקים, לא פתרו כאן סכסוכים, ויש עניינים חברתיים שהלכו וטפחו וצברו מסה".
"נמאס לנו אחד מהשני", מסכם קטנר.
"סמר זה כמו מדינת ישראל", אומר שמע, "הכלכלה בבעיה, החברה מתרסקת, אין הנהגה, אין אמון… אני 27 שנה בקיבוץ. המסר פה תמיד היה, תתפתח לבד. הצד השלילי של זה היה שהמודל הזה יצר סגירות, אנשים חשבו שהם יודעים הכל, לא למדו: לא יצאו מפה הרבה משכילים, היינו צריכים לפתוח ולפתח את הראשים".
"אין פה סטנדרט עבודה", מסכים בן טובים. "אבל הבעיה היא שפיספסנו דור. שנים שלא קלטנו חברים חדשים — התמכרנו לתחושת הצעירים הבאים והולכים, מתנדבים, צעירי שנת שירות, וכשחברים התבגרו והגיעו למצב שהם לא יכולים לעבוד, נוצר חור".
"הדור השני לא היה מחויב לעבודה קשה", אומר קטנר. "הסתפקנו בשפע, אבל אל תבין לא נכון, עם כל הקיטורים, אנשים לא נדחפים בשער הצהוב כדי לברוח מהקיבוץ".
מרגישים כישלון?
"כישלון זו מילה גדולה", אומר מנחם. "אני לא חושב שזה כישלון. אחת הסיבות שירדנו מהפסים היא שלא היה פה רעיון מאחד. סמר חרתה על דגלה את הפרט — ובסוף מה שנוצר זה רק אוסף של פרטים. צריך למצוא מחדש את הרעיון הזה".
"מה שיקרה לדעתי בסמר", אומר קטנר, "זה שנהפוך לקיבוץ מתחדש עם עצמאות כלכלית" (כלומר, יותר יישוב קהילתי מקיבוץ, עם ערבות הדדית מינימלית — ד"פ). זו סגירת מעגל כשחושבים על זה. הקיבוץ נולד מרעיון של חופש מוחלט, ולשם הוא יגיע מהכיוון השני. זה הגלגול הנכון".
"זה מהמקומות הטובים בעולם", מסכם שמע. "אנחנו לא מצטערים שבאנו. זה נס שהחזיק 50 שנה".
את האמירה הזו, שעצם זה שהגענו עד היום זה נס, שמעתי לא מעט ב־24 השעות שביליתי בקיבוץ עם החברות והחברים. הם לא רואים בשינוי כישלון, אלא התפתחות, וזה יפה בעיניי: הקיבוץ כולו הוא מעין ישות עצמאית השונה מסכום חבריה, וגם לה יש תקופות וגם היא עוברת שינויים. מה שמתאים בגיל 20 לא מתאים בגיל 50.
סרט ועוד סרט
החופש והייחודיות של סמר נשמעים כמו משהו ששווה לעשות עליו סרט, לא ככה? ובכן, לא סרט אחד, אלא שני סרטים תיעודיים נעשו על הקיבוץ הקטן (גם היום יש סה"כ כ־120 חברים בסמר, מתוך 270 תושבים שרובם מתנדבים וצעירי שנת שירות). הסרט הראשון, "סמר פעם ראשונה", נעשה בסוף שנות ה־70 ובוים על ידי יגאל פארי ז"ל. הסרט זמין בחינם ברשת, והוא מעין הגיג ניסיוני, חסר כל נרטיב, אבל משקף בצורה מקסימה את ימי התום.
השני, "כולם צ'יף — סיפור על מקום שאין דומה לו בכל העולם", יצא לאחרונה והוא מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ. כדאי. ביים אותו פרופ' אמיר הר־גיל, מרצה לתקשורת וקולנוע באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית נתניה, שהיה חלק מהגרעין המייסד של הקיבוץ, ועזב כשלא מצא את מקומו. עשורים אחר כך הגיע בנו לשנת שירות בקיבוץ, והר־גיל מצא את עצמו שוב בקיבוץ, שבדיוק נקלע למשבר — המשבר הקודם, לא הנוכחי. הר־גיל צילם בקיבוץ במשך שבע שנים עד שהשלים את הסרט. הפיק אותו איתי קן־תור, שבחברתו נסעתי לסמר. סרט מעניין לאללה על ניסוי חברתי מרתק.
הבמאי פרופ' הר־גיל, חבר קיבוץ יקום, נמצא בשנת שבתון בברלין, "אני באמת מאמין שלחיות בקהילה זה בריא יותר לנפש האדם", הוא אומר לנו בשיחת וידיאו. "אמנם כלכלית זה לא משתלם, אבל לנפש זה הדבר הכי נכון. לא סתם בני האדם תמיד חיו בקהילות קטנות. אני גאה להיות קיבוצניק וגאה לחיות בקיבוץ יקום. אליי האידיאלים האלה של אנושיות, צדק וסולידריות מאוד מדברים. רציתי להראות ששותפות כזו אפשרית. זה גם מה שהכי הפתיע אותי כשבאתי לבקר את הבן שלי בסמר 40 שנה אחרי שעזבתי. כמו כולם למדתי שהקפיטליזם, למרות כל כשליו, זו השיטה ואין בלתה. והנה, במדבר בישראל יש משהו אחר לגמרי שעובד כבר 40 שנה. זה לא ייאמן. הייתי בכל מיני קומונות בעולם, וכולן קרסו די מהר. אמרתי לעצמי שאני חייב לצעוק את זה לעולם: יש אלטרנטיבה!"
הר־גיל אומר שקיבל תגובות חמות על הסרט גם אחרי הקרנות שעשה באירופה.
בכל זאת, אחרי כ־40 שנה התחילו הסדקים.
"זה נכון. הקיבוץ גדל והמציאות השתנתה. השיטה של סמר עובדת על אמון מוחלט ועל רצון לתרום לקהילה. בקבוצה קטנה זה עובד. פרופ' משה בנאי, שחקר מקומות שיתופיים, כולל את סמר, טוען שקהילות שיתופיות כאלה עובדות טוב עד שמגיעים למאה אנשים. אחר כך אתה כבר פחות מכיר את האנשים בשמם והאמפתיה נשחקת. כשאני חייתי בסמר היינו 60 איש. היום יש יותר מ־250 איש. ואז פחות מכירים ואנשים מתייחסים לאחר במספרים, מודדים את התרומה הכלכלית שלהם, לא אותם. אני חושב שזה מאוד בוגר מצד אנשי סמר להסתכל למציאות בעיניים ולהבין את השינוי, לא להיאחז בעבר. אני מאוד מעריך אותם על זה ובטוח שייצא מזה משהו טוב".
אז בעיניך לא מדובר בכישלון.
"ממש לא. הייתי ילד בן 18 כשהקמנו את הקיבוץ. הרעיון היה קוסם מאוד – שאף אחד לא יגיד לך מה לעשות, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ואז כולם יהיו מרוצים. האידיאולוגיה צמחה משם. אבל כשאתה צעיר החלומות שלך קטנים, ודי זולים סה"כ, מה גם שחיינו חיים מאוד חסכוניים. אחר כך מתבגרים והדברים קצת מסתבכים".
הר־גיל חי בסמר ארבע שנים ואז עזב ללימודים, הכיר את מי שהיום אשתו, וכבר לא חזר. "החיים, אתה יודע", הוא אומר. מעשרת החברים שבאו איתו מקן השומר הצעיר בתל־אביב להקים את סמר, רק אחד נשאר בקיבוץ. "לא לכל אחד מתאים לחיות שם", הוא אומר.
אני חייב לדעת את האמת על המיתוסים של סמר – הרחצה בעירום, הסמים, האורגיות. היה או לא היה?
"יש גרעין של אמת במיתוסים האלה. לגבי הרחצה בעירום: תחשוב שאתה עובד בשדה מחמש וחצי בבוקר ובתשע בבוקר חוזר לקיבוץ לארוחת בוקר, אתה רואה את הבריכה והיא קורצת לך. היינו כולם צעירים, לא התביישנו בגוף שלנו, אז כן, שחינו בעירום – ואז התלבשנו והלכנו לחדר האוכל. הרחצה בעירום נמשכה הרבה שנים ונגמרה כשנולדו לחברים ילדים, ואלה התביישו בהוריהם. לגבי סמים, כן, היו כמה חבר'ה – לא אני – שבקצה השדה שתלו כמה שתילים לשימוש עצמי, אתה יודע, ואז זה התפוצץ כשאחת החברות כתבה על זה במכתב, הצנזורה עלתה על זה והיה הרבה רעש".
והאורגיות?
"אנשים רואים צעירים שמתרחצים עירומים בבריכה ומשלימים את התמונה אצלם בדמיון. היו זוגות בקיבוץ, זה ברור, והיו קשרים מכל מיני סוגים, אבל אני יכול לומר לך שהיינו ממש קתולים. לא היו שום אורגיות. אולי הפסדנו משהו…"
את השם "כולם צ'יף" נתן לסרט של הר־גיל בני לוי, כוכב הסרט, בן 71, שהגיע לקיבוץ בשנת 1980 מסיני. היפי אמיתי. ללוי יש משפט עם המשך: כולם צ'יף, אבל אין אינדיאנים. אני פוגש את לוי על אחת המרפסות בקיבוץ. "סמר זה אוקסימורון", הוא אומר, "כמו עדר של חתולים. הרי חתולים בחיים לא יהיו עדר". העובדה שבסמר כולם צ'יפים, צופה לוי, תהפוך את השינוי למורכב פי כמה.
"כשהגעתי לקיבוץ היו פה 40 איש. הייתה הצלחה: כשהיו מעט אנשים ההצלחה איפשרה את הרעיונות היפים. הבעיה שההצלחה גרמה לעצלות מחשבתית ולא רצו לטפל בבעיות בתוך הקהילה. רוח סמר תמיד הייתה: 'יהיה בסדר'".
מתי הכל התחיל להתקלקל?
"אני ראיתי את זה בא כבר לפני 22 שנה, כשגיליתי את הפערים ברמת הבזבוזים. הייתי מהראשונים שראו שיש בעיה, והפכתי קצת למקל בגלגלים. תמיד הייתה בטלה בקצוות, אבל רצו לשמר פה אנרכיה. לא הבינו שאנרכיה מבוססת על הטוב הכללי".
לוי הוא איש תמרים, כבר עשורים שהוא עובד במטע, והתמרים ממלאים את עולמו. לסמר יש 800 דונם של תמרים, או כ־11 אלף עצים, ונדמה שלוי מכיר כל עץ בשמו. הוא יכול לדבר שעות על תמרים — ואכן, הוא דיבר איתי על זה שעות — אבל בכזה חשק וכזאת אהבה, שאני נשבה. למדתי המון, אבל המון, על תמרים — איך מגדלים, משקים, מדללים, גודדים, מה לא. עברתי תיאוריה במג'הול. לוי אף פיתח מכונת גדיד המבוססת על ניעור העץ. המכונה כל כך מורכבת שאף קיבוץ בארץ לא אימץ אותה (מלבד יטבתה השכן).
"הכלי הזה" אומר לוי, "הוא כמו סמר כולה: חבורה שלא רצתה ולא יכלה ללמוד מאף אחד כלום. הכל עשינו לבד". הוא אומר לי משפט אחד אדיר שגורם לי לאהוב את הדקל: "העץ לא מרחם עליך. הוא דורש ממך יותר מכל גידול: כמה פעמים אתה מטפס עליו בשנה עם כלים, סולמות, מסורים, והעבודה קשה — כל הזמן מוריד ענפים, קוצים, מדלל. תמר זה לא כמו בצל שאתה בא עם קומביין, טיק־טק מכניסים לשקית וגמרנו". אני אוהב עץ שלא מתפשר ואני אוהב אנשים כמו בני לוי, שמדבר בשקט ועובד קשה, שאוהב את הגרייטפול דד ואת המדבר, שנשאר היפי בלב ובעיניו עדיין עומדת בת צחוק. קטנר אומר עליו שהוא אחת מדמויות המופת של סמר.
איך אתה עם השינוי?
"הכשלים היו שם כל הזמן", אומר לוי, "וחוסר הכסף גילה אותם. ככל שעברו יותר שנים הצטברו מטענים וסדקים בתוך החברה וקרו דברים ברמה האישית. פעם האמנתי שניתן לשמור על השיתוף, היום כבר לא. אנשים לא רוצים. אין רצון טוב. גם לא מצידי. כדי לפרנס קהילה של אינדיבידואליסטים צריכים מחויבות. תמיד ליוותה אותנו השאלה כמה זה יחזיק, סמר. עוד בתחילת שנות ה־80 היו לנו שיחות כאלה — האם סמר זה קו או גלגל, והרבה אנשים אמרו: 'או שנגיע למאה איש או שייגמר הכסף'. ובהתחשב במה שקרה זו תחזית מאוד מדויקת".
איך מרגישים החברים?
"יש גם וגם… יש הרבה מבוכה, חשש, תקווה, וגם הקלה — לפחות עושים משהו, מתמסרים למשהו".
הגיע הזמן לארוחת הערב. התפריט בחדר האוכל קצת דל — שאריות מהצהריים, קוסקוס קר, סלט קצת עייף — ואין הרבה אנשים, אבל האווירה נעימה. חלק מהסועדים מביטים בי בחשדנות.
אני יושב עם קבוצה של סמרניקים צעירים, עוד לא חברי קיבוץ, בני 30 וקצת שהגיעו לפה לפני יותר מעשור לשנת שירות והתאהבו. אחרי עשור והתגלגלויות בארץ ובעולם, החליטו לבוא לגור בסמר. הם מוזיקאים, מטפלים, לא חקלאים.
"כשהיינו פה הייתה תחושה שאפשר לעשות הכל", מספר אחד מהם, "כשחזרנו הכל השתנה, בעיקר המצב הכלכלי, והמצב החברתי השתנה בהתאם. לתחושתי, אנשים פחות רוצים לחיות יחד בשיתוף. אנשים מתוסכלים, וזה משנה מאוד את האווירה. הכעסים בולטים, יש מרמור".
"בנוסף", אומר חברו (הם ביקשו להישאר בעילום שם), "כשחזרנו אחרי עשר שנים שלא היינו — אפשר להרגיש את ההזדקנות של המקום".
יש פער דורי, בעיקר ברמת המחויבות.
"זה נכון. יש לנו מנטליות אחרת, מוסר עבודה אחר, אנחנו לא יכולים לעבוד כמוהם. הם חיות. יש להם מנטליות ומחויבות, לנו פחות".
אבל אתם העתיד של המקום.
"אנחנו צריכים להביא משהו משלנו. עד שלא נעשה את זה, לא תהיה כזו רמת מחויבות. אנחנו צריכים להביא את התשוקה שלנו ואז יהיה טוב, גם כלכלית".
מהי? חקלאות?
הם כמעט מתחילים לצחוק. "ממש לא חקלאות. אולי משהו שקשור בתיירות, קהל, אירועים — אבל משהו שישמור על הייחודיות של המקום".
ולגבי השינוי?
"לא באנו הנה בגלל השיתופיות. סמר היה בלב שלנו. השינוי לא מפחיד אותנו. קהילה יכולה להתפתח, זה לא קשור רק לכיס. אני אופטימי. צריך רק עוד צעירים".
"אחרי השינוי", אומר חברו, "תרד התלות ההדדית ותרד הקנאה. הניסוי של סמר לא נכשל — הוא עשה את שלו. היה ניסוי אמיץ וגם האקט הזה שלהם עכשיו אמיץ — לא מושכים עוד יותר, אלא פונים לתהליך של למידה ושינוי, זה בלתי נמנע".
זמן הסילאן
אני יוצא מחדר האוכל, מחפש את האקשן, אבל לא מוצא. מה שאני מוצא זה שקט, אוויר שטעים לנשום ושמיים זרועי כוכבים, עד כדי כך שנתפס לי הצוואר. אני נכנס לחדר שהקצו לי וישן כמו עובר ברחם — אני לא זוכר מתי הייתי במקום כל כך שקט. אני קם מוקדם בבוקר ועושה סיבוב בקיבוץ הישן עדיין. כשקטנר מתעורר אנחנו נוסעים למטע התמרים.
במטע מתארגנת ארוחת בוקר טעימה. חביתה, סלט, טחינה. אחרי הקפה אני פוגש את שלי צוֶרן, מרכזת המטע. לפני 12 שנה הגיעה מקיבוץ חולית. אבל עכשיו היא מאוד דואגת לכלבה שלה, הסובלת ממשהו באוזן. שלי צורן היא מסוג האנשים שאחרי כמה דקות אתה כבר מוכן לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
"תמיד הייתי נגד הפרטה", היא אומרת, "בגלל זה עזבתי את חולית, אבל עכשיו אני בעד הפרטה. נמאס לי. באמת נמאס לי. אני עובדת קשה ומקבלת בדיוק כמו מי שלא עובד שנים בכלל. זה לא הגיוני. זה מתיש. בא לי להוריד את השותפות הכלכלית מהשולחן. כשלא תהיה בינינו תלות כלכלית הכל יהיה הרבה יותר פשוט. כשהיו מעט בטלנים זה לא הפריע, עצמו עיניים, אבל זהו, כבר אי־אפשר להתעלם. המילה השנואה עליי היא 'הכלה'. ההכלה הפכה להזנחה. כדי לחיות פה בלי חוקים, בלי סנקציות, רק עם אחריות אישית, צריך מצפן פנימי חזק. יש משבר, ונצא ממנו. האנשים מצפים לשינוי. בסוף הדברים הטובים גוברים. גם הבטלנים מרגישים שהשינוי לטובה".
פעם תפס מטע התמרים מקום גדול הרבה יותר בחיי הקיבוץ. כולם היו באים, עוזרים, משתתפים בגדיד — עד שהפסיקו לבוא. עכשיו, מלבד קומץ מתנדבים, אין איש במטע וב"בית הלבן", שבו אכלנו את ארוחת הבוקר. אגב, הבית הלבן — ירוק.
אני נוסע לסיבוב במטע. חקלאות זה יפה וחשוב, חבל רק שהיא לא מכניסה כסף ושצעירים לא אוהבים את זה. גם למטע יתחילו להכניס בקרוב עובדים זרים. קטנר מגיע למטע. אנחנו מדברים עוד על הפער הדורי. "הצעירים פה חוגגים, מסיבות, הופעות", הוא אומר, "ויש מתח בין זה לבין האחריות הנדרשת. הייתה פה בשורה לעולם, מסר שונה מהחיים תחת הקפיטליזם האכזרי. לצניעות היה מעמד חברתי. הצנועים היו גיבורי תרבות".
אני חוזר לקיבוץ. בכניסה אני שם לב לשני דברים שאותם לא ראיתי אתמול. הראשון הוא מסעדה ביתית בשם "קסרוטי אירוח ביתי איטלקי בטוויסט מדברי", השייכת לנטליה קסרוטי, חברת הקיבוץ ואמו של קשת קסרוטי, הילד היפה כמלאך שנרצח במסיבת הנובה. המסעדה סגורה. השני הוא גן בוטני קטן, מעין גן מקלט לצמחים נכחדים.
אחד מאפיקי ההכנסה החדשים שהקיבוץ מנסה להמר עליהם הוא לנצל עוד את התמרים ולעשות, לדוגמה (שגם עליה לקח להם 40 שנה לחשוב), סילאן. באמת יפה שעלו על זה. ליד הגן הבוטני בכניסה לקיבוץ נמצאת הסילאנייה, חנות תמרים ומרכז מבקרים שבהמשך יהפכו למפעל קטן. הכל כבר מוכן. אני פוגש שם את איילת קריספין. 42 שנה היא פה. פילוסופית של החיים והתמרים. "הכל חלק מטלטלה קוסמית", היא אומרת, "זה שינוי שעובר על העולם, זו התנועה הטבעית. הדרך להינצל היא לא לעשות יותר מדי תנועות. צריך שקט פנימי, לדעת מי אני מול העולם".
אבל מה יהיה עם הקיבוץ, אני שואל, ומה עם ההכנסה. "שמע", אומרת קריספין, "זה לא שהייתה פה איזו נבחרת הייטק רדומה. אנחנו חיים בסרט", היא מסכמת, "שני סרטים בעצם".
האיש שעוזר לסמר להגיע להחלטות ולצאת לדרך חדשה הוא אילן מאייר, יועץ ארגוני עצמאי, מומחה בהנחיה והובלת תהליכי הסכמות ושינוי בארגונים וקהילות. הוא עבד כבר עם יותר מ־50 קיבוצים. האיש פרופסור לקיבוצים ופסיכולוג המבין לעומק את נפש הקיבוצניק, כמו את נפש הקיבוץ עצמו — אין דומה קיבוץ בערבה לקיבוץ בגליל, וקיבוץ דתי לקיבוץ של השמו"צ. רק 28 קיבוצים עדיין מוגדרים שיתופיים, הוא אומר, ורבים מהם כבר עמוק בתהליכי שינוי.
מאייר כמובן לא מדבר איתי על סמר ישירות, העניין עדיין רגיש מדי. הוא רק מסכים לומר שהוא אופטימי לגבי הקיבוץ ומאמין באנשיו. איך בכל זאת מפריטים קיבוץ? "בגדול", הוא אומר, "הדבר הראשון שעושים זה אבחון. אני מראיין את החברים אחד־אחד, שואל מה היו רוצים שיקרה, ויחד בונים מודל שיתאים".
מאייר עורך לי מצגת ארוכה ומפורטת, שבסופה אני מבין שיש לקיבוץ כשישה מודלים לבחור מהם, על הספקטרום בין השיתופי המוחלט לעצמאות כלכלית מוחלטת, שזה קיבוץ בעיקר בשם אבל בפועל זה יישוב קהילתי — החל מקיבוץ שיתופי מלא (כמו סמר היום), קיבוץ שיתופי אסרטיבי (עם בונוסים ותוספות על מאמץ), שיתופי משולב מתחדש (הרכוש המשותף נשאר משותף, חלוקת תקציבים בהתאם להכנסה, שיוך דירות ושיוך נכסים, מקבלים רשת ביטחון, פנסיה טובה יחסית), שיזורי (ובו שני מעמדות — חברים ותיקים וחברים חדשים), "קיבוץ מתחדש רך סקנדינבי" (המצאה שלו בין השיתופי למתחדש, עם רשת ביטחון, מסים גבוהים), ועד לקיבוץ מתחדש עמוק עם עצמאות כלכלית.
מהמצגת אני למד שתהליכי ההפרטה בקיבוצים היו הצלחה כבירה, דמוגרפית וכלכלית. החוב שלהם ירד, השכר הממוצע בהם עלה — והיום הוא גבוה מהממוצע בישראל. הקיבוצים היחידים שנשארו שיתופיים הם הקיבוצים העשירים.
איך הכלכלה משפיעה לרעה על החברה, ראיתי בסמר. איך היא עושה טוב?
"ראיתי את זה קורה בהמון קיבוצים. לפני השינוי כל הזמן אנשים הסתכלו כמה האחר לקח, מה שיוצר קנאה וסכסוכים. ראיתי קיבוצים שבהם חברים לא יכולים להסתכל אחד לשני בעיניים מרוב קנאה ורכילות. אבל אחרי השינוי, כל אחד מסתכל על עצמו. זה שינה את כל האווירה. השינוי תורם לקהילה".
מה שאתה מספר מזכיר לי את סמר.
מאייר לא עונה.
זו לא הפעם הראשונה שחברי קיבוץ רבים ביניהם.
"וגם לא העשירית. זה לא שינוי פשוט. תחשוב שכל החיים שלך, ההרגלים, הכלכלה, העבודה — הכל על השולחן, והכל צריך להתקבל ברוב גדול של 75% מהחברים. לא פשוט".
לוקח כמה שנים, בין שנתיים לארבע, להשלים תהליך כזה, הוא אומר. "עם קיבוצים קטנים קשה הרבה יותר לעבוד, כי בהם כל קול קובע. העניין הוא לייצר הסכמות. זה מתיש, אבל כשזה קורה בסוף, זה שווה הכל".
