השבוע יתלכדו שני אירועים היסטוריים בתולדות אוקראינה: יצוינו שנתיים מיום הפלישה הרוסית לאוקראינה ב־24 בפברואר 2022, ויצוין גם עשור בדיוק מאז "מחאת יברומיידאן" - המחאה העממית הנרחבת שבעקבותיה הודח הנשיא הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ' שנמלט לרוסיה. האירועים הללו הביאו את פוטין לכבוש את חצי־האי קרים ב־2014, בצעד שיהפוך לשלב הראשון בעימות הרוסי־אוקראיני.
כעבור שנתיים, נראה שהאוקראינים עומדים כעת בפני חודשים מאתגרים מאוד, אולי הקשים ביותר מאז תחילת המלחמה. הסיבות לכך רבות, אך הראשונה והחשובה בהן היא העובדה שאוקראינה אינה עצמאית. לאורך המלחמה קייב פיתחה תלות קריטית בסיוע המערבי, בעיקר האמריקאי - אך לא רק.
המשך עיכוב אישור חבילת הסיוע הצבאית שוושינגטון הבטיחה לאוקראינה, בסך 61 מיליארד דולר, הוא דוגמה טובה: לעיכוב הזה יש השלכות מיידיות ומעשיות על שדה הקרב - מאגרי התחמושת הארטילרית והאנטי־אווירית של האוקראינים הולכים ומידלדלים, והיחידות בחזית מתקשות להתמודד מול העדיפות הרוסית בארטילריה.
התוצאה - בימים האחרונים הודיע הרמטכ"ל האוקראיני החדש, הגנרל סירסקי, על נסיגת הכוחות מהעיירה אבדיבקה במחוז דונייצק, לטובת היערכות הגנתית מחודשת בקווי הגנה טובים יותר.
בינתיים, לרוסים יש מאגרי ארטילריה גדולים בהרבה. זאת, גם בשל סיוע משמעותי מצפון־קוריאה, שסיפקה למוסקבה לפחות 1.2 מיליון פגזים מאז ספטמבר, וגם בשל סיוע של איראן שסיפקה לה מל"טים.
סיבה נוספת לחולשת קייב היא הכישלון של מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ הקודם, שהסתיימה בקול ענות חלושה בסוף אוקטובר שעבר. בשלב הזה במלחמה עבר המומנטום למוסקבה.
הכישלון הזה עודד את הרוסים וגרם למתיחות בין הנשיא זלנסקי לרמטכ"ל הקודם זלוז'ני - שלבסוף הודח, מוקדם יותר החודש. הנשיא פוטין מרגיש כעת שהמומנטום לצידה של רוסיה, והנסיבות משחקות לטובתו - באירופה מתגברים הקולות נגד הסיוע הצבאי (אלה עדיין קולות מיעוט), ובארה"ב מקשים הרפובליקנים על המשך הסיוע הצבאי. הבחירות בארה"ב כבר נראות באופק, ופוטין - כנראה כמו סין, איראן וצפון־קוריאה, מייחל לניצחונו של דונלד טראמפ (ביידן, מנגד, הודיע אתמול שיטיל סנקציות חדשות ומשמעותיות על רוסיה).
בנוסף, הכלכלה הרוסית מגויסת כולה כעת לטובת המלחמה, ויש לכך משמעויות דרמטיות: התעשייה הצבאית/ביטחונית הרוסית פועלת בתפוקה של 24/7 ומייצרת מסביב לשעון. לא כדאי לזלזל בתשתית תעשייתית צבאית עצומה כזו. התחושה ברוסיה היא שזו מלחמה של שנים - לא רק מול אוקראינה, אלא מול המערב בכללותו, שעשויה להסלים בעשור הקרוב לעימות צבאי ישיר בין רוסיה לכוחות נאט"ו - ולכך בעצם נערכים.
בימים האחרונים מגיעים דיווחים מלפחות שלושה מוקדים על מתקפות רוסיות מקומיות נגד קווי ההגנה האוקראיניים. אין ספק שהרוסים מנסים לנצל את המחסור בתחמושת שממנו סובל הצבא האוקראיני, ומחפשים פרצות בקווי ההגנה. המגמה הזו רק תחריף בחודשים הבאים, עם בוא האביב והקיץ.
בחודש הבא יתקיימו הבחירות לנשיאות רוסיה, ולמעשה "בחירות". פוטין ינצח בהן כמובן ברוב גדול, ובחודשי האביב אפשר להעריך שהוא יערוך גיוס מילואים נוסף, של מאות אלפי חיילים. אם כך יהיה, זה עשוי להצביע על תוכנית רוסית למתקפה משמעותית בקיץ הקרוב.
וכאן אנחנו שבים לסוגיית המשך הסיוע הצבאי. בלי הסיוע הזה, או בצמצום הסיוע, אוקראינה עלולה לאבד שטחים נוספים שייכבשו בידי הרוסים. על הקונגרס בוושינגטון ועל הפרלמנטים במדינות המערב להפנים היטב את העניין הזה, ולהבין את ההשלכות האפשריות. הרוסים כובשים כרגע יותר מ־18 אחוז משטחה הריבוני של אוקראינה. אם הסיוע הצבאי לא יגיע לקייב, הרוסים עלולים לכבוש עוד שטחים ותאבונו של פוטין עלול לגדול.
כל זה לא אומר, כמובן, שלצבא האוקראיני אין הצלחות טקטיות מרשימות. בזירה הימית, בים השחור הוא הצליח כבר להשמיד 20 אחוז מצי הים השחור הרוסי. בזירה האווירית, מצליחים כוחות הנ"מ של אוקראינה להפיל שוב ושוב מפציצים ומטוסי קרב רוסיים בחזית בדרום אוקראינה. רק בימים האחרונים הפילו יחידות הנ"מ האוקראיניות כמה מפציצים רוסים, ולפחות שני מטוסי קרב מתקדמים.
אלא שההצלחות הללו, מרשימות ככל שיהיו, לא משנות דרמטית את התמונה האסטרטגית הכללית. הנשיא זלנסקי יצטרך לקבל בחודשים הקרובים החלטות קשות, אחת החשובות שבהן – אם לערוך גיוס מילואים נרחב. לכל החלטה שיקבל יהיו השלכות משמעותיות על ההתרחשויות בקרב ועל האופן שבו תתעצב 2024.
