עצם הופעתו של ינון מגל ב"פגישה" היא הודאה של כאן בכישלון. לא רק שמגל הוא דמות הפוכה לחלוטין מזאת שתאגיד השידור אמור לקדם; להקדיש את הפריים־טיים דווקא לטאלנט שמכה בך מדי יום ובאותה שעה ממש, באמצעות קרקס שבו כל דאלים גבר וכל המרבה בפייקים הרי זה סבבה לגמרי, פירושו להרים ידיים ולהודות שזאת הסחורה שצריך למכור כדי לעורר עניין ולהיות רלוונטי. ובכלל, ערב המורכב מראיון עם סלב ואחריו תוכנית שבה הסלבס הופכים למראיינים היא לא מיצוי מלהיב של רעיון השידור הציבורי.
לזכותו של רוני קובן ייאמר, שהפעם הוא לפחות טרח לא רק לעלות למגרש אלא גם להשתתף במשחק. אמנם טרם הגענו ליום שבו אדם שמראיין למחייתו מצליח להטיח טענה במרואיין ללא כרטיסיות החמצן שלו, אולם מגל לא נמשח כמיטב המסורת בכמויות פליליות של דבש. לא ברור אם זה מתוך סלידה או מחרדת העליהום בטוויטר, אבל זה גם לא משנה: קובן לחץ ככל שדמותו הנימוחה מאפשרת ברוב הסוגיות (למרות שתמוה שמגל לא נשאל על הפרסומים שנישואיו הסתיימו ואף הוצג כאדם נשוי), לא התבטל יחסית בפני תשובות דמגוגיות ונעזר ביתרונות הפורמט מול פיגורה מיומנת.
אם כבר, הבעיה בראיון היא שקובן לא מסוגל להתעמת פוליטית עם אנשי ימין כמו מגל אלא מתוך טענות שחוקות ("שופר") וצפויות ("מתי הבעת ביקורת על נתניהו?"). לא רק שמגל מטאטא ביקורות כאלה עם רגל אחת קשורה ויד אחת מצייצת (או הופך אותן לשואו), הן גם מוכיחות מרכיב דומיננטי בעמדותיו: ההסתכלות עליו כתופעה חסרת תקדים נובעת מעיוורון היסטורי כלפי הימין ואנשי תקשורת שמזדהים עם הימין.
למעשה, האזנה מעט יותר מעמיקה למגל תגלה שראש הממשלה פחות חשוב לו ממה שנדמה. בפועל הוא רוכב על נתניהו לא פחות ממה שנתניהו רוכב עליו במאבקים נגד "תקשורת השמאל", המחנה הליברלי וכל מי שמבחינתו אחראי להתרסקות אחרי הטענות שהטריד מינית. לא במקרה באותה תקופה החלה ההזדהות האבסולוטית שלו עם נתניהו: שניהם מסתכלים במראה ותמיד רואים שם קורבן.
לכן, אגב, מגל מרבה לדבר על "הסרת מסכות" ו"בלי העמדות פנים". התמיכה בנתניהו, כמו גם הרטוריקה האגרסיבית והנבזית, לא באמת נועדו לסכל מדינה פלסטינית או לזרז הקמת בית מקדש. למגל דחוף הרבה יותר להציג את הצד השני בקלונו ובצביעותו, לצעוק שבעצם הוא "אותנטי" ואחרים הם הזיוף המושחת, ובכך ליצור מצב שבו הכאוס המוסרי הופך לנורמה. ינון מגל הוא לא "שופר": הוא הג'וקר שמסתובב על המסך וברשתות עם צלקת עמוקה ומצית זיפו ושואל "למה כל כך רציני?"
בקטנה
שר התרבות והספורט התראיין למהדורה המוקדמת של חדשות קשת, כדי להסביר למה התכוון כשאמר שפעולה ברפיח תסכן חטופים וחטופות ומדוע הוציא הבהרה שהוא תומך בפעולה על מנת לשחרר אותם. אלא שהעמדה של מיקי זוהר, שככל הידוע לא שונה מזו של השר בני גנץ, נראתה למראיין גדעון אוקו כמו קוביה הונגרית בלתי פתירה: שוב ושוב הוא סנט בזוהר, בזחיחות כמעט משועשעת, כאילו אמר דבר והיפוכו (הוא לא) או נהג בחוסר רגישות (כלומר אמר את דעתו כמו אדם בוגר), במקום לברר את הסוגיה באופן ענייני ונוקב. כפי שנכתב כאן בעבר: פופוליזם היא לא רק בעיה פוליטית.
