מפגש אישי אחד שווה אלף טיקטוקים – זה בטוח מה שיחשבו הצעירים היהודים האמריקאים שיפגשו במחנה הקיץ הקרוב שלהם את המדריכים שיגיעו מישראל. חבר'ה שרבים מהם נלחמו בתוך עזה, או עברו על בשרם את זוועות 7 באוקטובר, ושרדו כדי לספר.
קחו למשל את שליח הסוכנות עילי קרוואני (23). בקיץ 2023, אחרי שירות צבאי משמעותי וטיול גדול, הוא יצא להדריך במחנה של הסוכנות בצפון אמריקה, חזר לארץ בסתיו, וב־7 באוקטובר כבר רקד עם חברים בנובה.
"למסיבה הלכתי עם עוד 30 חבר'ה. כשהתחילו יריות באזור שלנו התפזרנו לרכבים, ואחרי שלא הצלחנו לעקוף את החסימה בכביש 232 נכנסנו למיגונית ושם ראינו בחורה בערך בגילנו, שסיפרה איך רוצחים אנשים ליד בארי", משחזר עילי. השלב הבא היה כריזה של המשטרה לכולם לרוץ מזרחה, מה שגרם לנהירה של מאות בני אדם לאותו כיוון ולירי במחסומים.
"אני ועוד שמונה אנשים, שלושה מהם חברים שלי, החלטנו לרוץ דווקא צפונה, לכיוון בארי", עילי ממשיך. "אנחנו רצים וממש מאחורינו יריות, ואנחנו בורחים לתוך מטע אבוקדו ומתקשרים גם למשטרה וגם לבארי ובשניהם אומרים לנו לא לבוא לבארי כי יש מחבלים. התחלנו לשלוח הודעות למשפחה שלא משנה מה יקרה, אנחנו אוהבים אותם, ואני גם הספקתי לשלוח מיקום בקבוצה של המילואים, שיבואו לחלץ אותנו, וזהו. נגמרה לי הסוללה".
אחרי חצי שעה שבה התחבאו בין עצי האבוקדו בדממה מוחלטת, הופיעו מולם שלושה מחבלים. "התפצלנו", מתאר עילי את רגעי האימה. "אני ועוד ארבעה חברים רצנו לאזור אחר במטע. שמענו יריות מאחורינו והבנו שהאחרים שהיו איתנו נרצחו. בזמן שחיכינו שעות מתחת לעץ, בלי סוללה בטלפון, חברו אלינו כמה לוחמים ממגלן שהיו במסיבה. הם דיברו עם המ"פ שלהם וניסו להשיג חילוץ. אחרי כמה זמן שמענו רכב צה"לי כבד, ואז 50 מטר מאיתנו פיצוץ וקרב יריות. כבר למדנו להבדיל בין הנשקים של המחבלים לאלה של צה"ל".
כמו כל העדויות מהשבת השחורה, גם זו של עילי נשמעת כמו סצנה מסרט ולא מסיוט שהתרחש באמת. עכשיו דמיינו אותו במחנה הקיץ שייערך החל מיוני הקרוב בצפון אמריקה, מספר את כל זה לצעירים היהודים שכבר מכירים אותו משנה שעברה ויודעים שאין מצב שהוא ישקר להם – עניין קריטי כשמדובר בצעירים שחיים בסביבה שמכחישה את הטבח, מאשימה את ישראל ברצח עם ומתודלקת על ידי הפגנות פרו־פלסטיניות בקמפוסים.
בחזרה למטע האבוקדו. כשעילי והחברים שלו שומעים את הרכב הצה"לי שבו תלו את תקוותם מתרחק, וסביבם רק צעקות בערבית ויריות של קלצ'ניקוב, הם חושבים שזה הסוף. אבל אז מגיע כוח של מגלן – זוכרים את הלוחמים שהיו בקשר עם המ"פ? – ומחלץ את כולם. "העלו אותנו על רכב ואמרו לא להסתכל מהחלונות", נזכר עילי, "אבל ברור שהסתכלנו. מיגוניות מלאות בנפגעים, רכבים עם גופות, הרכב ממש מזגזג בין גופות בכביש. אז התחלנו להבין את גודל האסון".
אתה חושב שגם הצעירים היהודים באמריקה יבינו?
"כן. הם צמאים לזה. הייתי במתחם של הנובה באקספו וסיפרתי מה עבר עלינו, וראיתי שתיירים משתוקקים לשמוע פרטים, כי מהרשתות אין להם מושג לגבי מה היה באמת, ומבחינתם לפגוש בנאדם שהיה שם זה חשוב. הם היו קשובים וזה ריתק אותם, וגם מה שאספר לחניכים יהיה משמעותי, עדות בגוף ראשון מהמסיבה".
• • •
מדי שנה יוצאים מטעם הסוכנות היהודית כ־1,500 צעירים וצעירות ישראלים, משוחררי צבא, ומשתתפים במפעלים החינוכיים הגדולים ביותר של יהדות צפון אמריקה – מחנות הקיץ. אל 175 מחנות הקיץ של הקהילות היהודיות הפזורים בארצות־הברית ובקנדה מגיעים מאות אלפי בני הנוער היהודים לבלות את חופשת הקיץ שלהם ולספוג חוויות וערכים שמחברים אותם לקהילה היהודית ולישראל. השנה, כאמור, יספרו להם המדריכים על הזוועות שעברו בסתיו 2023, שבו ישראל השתנתה, כנראה לתמיד.
גל אטיה, מנהל תוכנית השליחות במחנות הקיץ של הסוכנות היהודית, מדבר על החשיבות הגדולה של הקיץ הקרוב בהידוק הקשר בין ישראל לצעירי התפוצות.
"מבחינתנו זה משליחות צבאית לשליחות יהודית. עשית מילואים? שירת בעזה? אז השליחות במחנות הקיץ הקרוב היא המשך השליחות. בוא תעשה אותה, ואז תמשיך לטיול הגדול שלך. והמסר השנה הוא Together now more than ever".
במה זה שונה מהסברה?
"הסברה מדברת להיגיון. פה אנחנו פועלים באמצעות הרגש והקשר האישי הקרוב שנרקם בין הצעירים היהודים שמגיעים למחנה בכל שנה לבין המדריכים מישראל שהם פוגשים מגיל צעיר ושמחברים אותם לישראל ולישראליות. בזכות החיבור הזה לא צריך להסביר או לתקן שום דבר ביחס שלהם לישראל, ובזכותו הם גם הופכים להיות הקולות של העם היהודי שלא יושב פה. הם מתבגרים ומצליחים לעמוד מול דעת הקהל ומול האנטישמיות ולספר את הסיפור הישראלי בצורה הכי טובה. זה לא פשוט להזדהות היום כיהודי בקמפוס בצפון אמריקה".
אתם שומעים עדויות על אנטישמיות?
"חד־משמעית. אנחנו רואים בחדשות שיש את זה בכל קמפוס, וחשוב לנו שהצעירים היהודים האמריקאים יבינו שהם לא לבד במאבק הזה ושאנחנו איתם, כעם גלובלי שמחזק את כל חלקיו".
הם לא מעדיפים להסתיר את יהדותם?
"אנחנו יודעים שיש יהודים צעירים שאומרים שעדיף לא ללכת עם כיפה או מגן דוד כדי לא להתמודד עם המציאות הקשה. ותמיד יש את השאלה איפה ישראל יושבת בתוך הזהות שלהם, כי יש ערכים שיכולים להתנגש, כמו להיות יהודי אמריקאי דמוקרטי ולהיות פרו־ישראלי".
איך הופכים אותם לפרו־ישראליים?
"רק בעזרת הרגש, החיבור למדריכים ומערכות היחסים האישיות שנוצרות".
השנה הוא יודע שזה לא יהיה כל כך פשוט. למדריכים צפויות שיחות לא קלות שבהן יצטרכו להגן על השם הטוב של מדינת ישראל מול דעת הקהל שמושפעת מהמלחמה המתמשכת בעזה ומהדיווחים בתקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות, בדגש על טיקטוק.
"בגלל זה אנחנו עושים הכשרות לצוות, וכמובן סומכים על מדריכים שיצאו ישר מהלחימה שיביאו עדויות משמעותיות על מה שקרה מאז 7 באוקטובר", אומר גל, ומציין שחשוב לא פחות לספר את הסיפור הישראלי הגדול, בדגש על הזהות הישראלית לאורך השנים, ושאת זה עושים המדריכים שמגיעים שוב ושוב למחנות הקיץ ומביאים איתם את הרוח הישראלית.
• • •
החניכים של דריה בכר, 24, שנולדה וגדלה בקיבוץ סופה שבעוטף, לא הפסיקו לדאוג לה לאורך השבועות הראשונים של המלחמה. בקיץ הקרוב, כשתפגוש אותם בפעם השלישית, היא תרגיש בחיבוקים שלהם לא רק את הגעגוע, אלא גם את ההקלה. "במשך שנתיים הייתי שליחה במחנה פמברוק שבמסצ'וסטס", היא מספרת, "והקשר שנוצר ביני לבין הקהילה המקומית הוכיח את העומק והחוזק שלו. ההודעות שקיבלתי מהם, הדאגה הבלתי פוסקת, הרצון שלהם לתרום בכל דרך שיוכלו כדי לעזור לנו להתמודד, חיממו לי את הלב והיו מחזקים מאוד".
בכר, שמפונה מביתה כבר יותר מארבעה חודשים עם יתר תושבי קיבוץ סופה, תספר לחניכים שלה דברים שיכלו לשמוע במקומות אחרים – אבל כשזה יגיע ממנה, עם ההיכרות האינטנסיבית שלהם משני מחנות קיץ והאמון שהם רוחשים לה, ההשפעה בוודאי תהיה שונה. "ב־7 באוקטובר הייתי במיטה, בדירה בקיבוץ", היא משחזרת. "אחרי הרבה אזעקות ויירוטים התחילו להגיע מלא הודעות וגם שיחת וידאו עם שתי חברות, אחת מבארי ואחת מדקל. דיברנו בנאיביות כאילו מדובר בעוד מבצע צבאי שעומד להתחיל".
הנאיביות התחלפה מהר מאוד באימה כשהמחבלים חדרו ליישובים. דריה הסתגרה בממ"ד עם טלפון, מטען ומאוורר, נעלה את הדלת וכיבתה את האורות. "בדיעבד, מזל שלקחתי את המאוורר", היא אומרת, "כי אחרי כמה שעות הצטרף לתחושת חוסר האונים גם מחנק, ואז לחץ כששמעתי את קולות הירי מתקרבים והבנתי שהמחבלים נמצאים מתחת לחלון שלי. נכנסתי מתחת לשמיכה, והמוח ניתק קשר בין ההיגיון לרגש. ידעתי שאני לבד וחייבת לשמור על פוקוס ולהגן על עצמי. ככה נשארתי לפחות עשר שעות, כל כמה דקות אחד האחים שלי שולח הודעה לי ולהורים, שהיו בבית שלהם בקצה השני של הקיבוץ, לוודא שאנחנו בחיים".
מתי מחלצים אותך?
"ב־18:00 הגיעו חברי כיתת הכוננות ללוות אותי לבית של ההורים, מוודאים שאני לא הולכת על גופות ודם. אבל בדרך התחילו שוב יריות ונשכבנו על הקרקע, עד שחיילים שהיו בקרבת מקום אמרו לנו שבטוח ללכת. כל הבכי והלחץ התפרצו כשהגעתי לבית של ההורים, ולקח לי עוד כמה שעות עד שהסכמתי לאכול ולשתות. גם הלילה שעבר עלינו היה קשה, עם ההודעות על חברי הקיבוץ שנפלו".
את כל זה דריה תנסה להעביר לחניכים שלה. את מה שקרה ביממה הבלתי נתפסת הזו, את מה שעבר על ישראל וגם על הקיבוץ שלה, שבו היא מכירה כל בית וכל משעול, ושאליו לא חזרה מאז 7 באוקטובר. אולי דווקא במסצ'וסטס, לשם תחזור בקיץ בפעם השלישית, היא תצליח להחזיר לעצמה את תחושת השייכות "ואת היכולת להיות מי שאתה ולהתחבר לצעירים יהודים כמוך", היא אומרת.
"הקשרים שנוצרים בין המדריכים לבין החניכים הם באמת קשרים לכל החיים", אומר אטיה, ומסביר שמחנות הקיץ הם חוליה משמעותית בשרשרת שמחברת בין ישראל לבין יהדות צפון אמריקה החזקה. "היום הורים בוחרים להשקיע את הכסף במחנות קיץ שעולים 12 אלף דולר ומעניקים לילדים זהות ותרבות יהודית, במקום לשלוח אותם ללימודים בבית ספר יהודי שעולה 40 אלף דולר".
איך מפתחים זהות יהודית בחודשיים?
"הם נהנים, הם מחכים כל השנה שמחנה הקיץ יגיע, הם מתחילים ללכת אליו בגיל צעיר מאוד, מגיעים בכל שנה לאותו מחנה, עם אותם ילדים, למשך כמה שנים גם עם אותם מדריכים, ולפעמים אפילו מדובר במחנה שגם הסבא והאבא שלהם הלכו אליו, אז יש כאן המשכיות. מערכות היחסים האלה שנוצרות במחנה הן פריזמה מאוד משמעותית לראות דרכה את מה שקורה בישראל, דווקא מתוך הקשר האישי שנוצר בין המדריכים לחניכים".
בקרוב הילדים האלה יהפכו להיות השגרירים שלנו, שיסבירו לכל אמריקאי שצועק "פרום דה ריבר טו דה סי" בלי להבין בכלל מה הוא מקשקש, שאין שום סיכוי שהמדריכים שלהם – דריה ועילי וגל וחבריהם – ינהגו באופן שאותו מייחסת להם התקשורת שאוהבת סנסציות, אבל פחות דחוף לה להיצמד לאמת.
