שבוע אחרי שהשתחררו מהמילואים ויצאו מעזה, הצוות של גל איזנקוט ואיל ברקוביץ' ז"ל, לוחמים בגדוד 699, עוצבת "חִצֵי האש" (551), החליטו לעשות פעילויות גיבוש עם המשפחות של החברים שנפלו שם. "ברקו אהב לצייר, אז עשינו עם משפחת ברקוביץ' סדנת ציור", מספר ד', שהיה חלק מהחוליה בהיתקלות שבה נהרגו שני הלוחמים כשעלו על מטען ב־7 בדצמבר.
"גל אהב מאוד סקי אז החלטנו לטוס כל הצוות לגלוש בוואל טורנס בצרפת, והצענו לאחיות ולבת הזוג שלו להצטרף", מוסיף רועי סימקה, חבר מהצוות. העובדה שהנשים לא ידעו לגלוש על שלג לא עצרה אותם. "כל החברים לימדו אותן לעשות סקי. עזרנו להן להגיע לאיזו נקודה שבה הן עשו אנדרטה לזכרו של גל. זו הייתה חוויה אינטימית מאוד, כזו שאחים חולקים.
"גל ואריאל, החברה שלו, היו בני זוג בילדות ובמהלך השירות בסדיר נפרדו. הם חזרו אחד לשנייה בתקופת המלחמה אחרי שנתיים שלא היו יחד, וגל היה בעננים. דיבר עליה כל הזמן והיה מאושר מאוזן לאוזן. זה היה לנו מטורף להיות איתה בסקי, כאילו במקומו.
"השבוע ישבנו כבר פעמיים עם המשפחה של גל, ההורים והאחיות. אנחנו נוסעים אליהם הביתה, מספרים סיפורים על גל והם מספרים לנו גם. אני מכיר את השמות של אחיינים של גלגול ואת כל ששת האחים של ברקו. הם נכנסו לצוות, הם משפחה".
אברהם בירו, חבר נוסף: "החיבור הזה הוא אינטרס משותף לזכור אותם. הכרנו את המשפחות שלהם אבל עכשיו זה נהיה על בסיס אישי, שבועי. גל ממש דומה למשפחה שלו. גם איל, פאק, דומה בול לכל המשפחה שלו בקווי אופי, כולל האישה".
ד': "עם המשפחה של ברקו עשינו בוקר משותף בסדנה שמציירים זה את זה ומנתחים את הציורים. אמא שלו אמרה בסוף, בחיוך גדול, שאם ברקו היה פה הוא היה כל כך מאושר. את הציור שאני ציירתי נתתי לאבא של איל במתנה ואמרתי לו שהצוות שהיה שלנו עכשיו שלהם לנצח".
בממלכת אי־הוודאות
הם הכירו לפני תשע שנים בטירונות של יחידה מובחרת, קיבלו את השם "צוות זברסקי" על שם המפקד, ומיד גיבשו אופי של צוות לוחם. כמה חודשים אחרי ההתחלה המשותפת, הצטרפו שני חיצוניים – גל איזנקוט שנפלט משייטת 13, ואיל ברקוביץ' שנפל מסיירת מטכ"ל. אף שהגיעו ברוח רצינית מהסיירות לצוות מגובש, הם כבשו את לב כולם והפכו למובילים בחוד, כך עד היום שנהרגו.
לפני שלושה שבועות התכנסו בדירה תל־אביבית שישה מהחברים של גל וברקו, מספרים לראשונה על הרגעים האחרונים שלהם כצוות. "במידה מסוימת האנשים האלה, שחוו איתך מה שאף אחד אחר לא יבין, הופכים להיות יותר מאחים, יותר מבנות זוג", מסביר ד', שבביתו נערך המפגש. "כל פעם שנפגשים אנחנו מעלים זיכרונות, אותם סיפורים שחוזרים על עצמם, תשע שנים אותם צחוקים. אם זה על ניווטי בדד של עשרות קילומטר בלילה, קרב מגע, סחיבת פצועים. איך גל היה הולך דוך. לומד את המפה, את הקורדינטות, והולך דוח למטרה לפי מה שכתב והכין לפני, לא משנה אם יש שיחים באמצע, הרים, נהרות. הולך".
המפק"ץ עידו זברסקי: "הכרתי אותם כקצין צעיר. צוות שבולט בהם עניין החברות והמחויבות אחד לשני. ברקו הצטרף אחרי שמונה חודשים והיה רוק סטאר כלוחם, גל הגיע אחרי שבעה חודשים, חובש ולוחם סופר־מוצלח. חיילים מושלמים, שעושים הכל בחיוך וסוחפים את כולם אחריהם".
איך קיבלתם אותם?
איתי גולן: "הם באו הכי צנועים, אבל לשניהם עשינו קבלת פנים לא קלה".
בירו: "אבל בקטע מצחיק, ברוח הצוות. איל קיבל מיד פק"ל אלונקה. מישהו היה צריך לסחוב והוא עוד לא נחת וכבר הצמדנו לו אותה, עד סוף השירות בעצם".
סמיקה: "אנחנו היינו כבר קבוצה מגובשת, עם אופי. והם מגיעים אלינו מהיחידות המובחרות שלהם. לקח להם כמה ימים להבין מה קורה, אבל כשהם הבינו הם קיבלו אותנו יותר משאנחנו אותם".
ד': "מהר מאוד הרגיש שכל הזמן האבוד שיש בינינו לא קיים. כל הסיפורים משותפים לגמרי. רק בשבעה, כשאמא של איל שאלה אותי 'מתי הוא הצטרף אליכם?' נזכרתי שהוא לא היה מההתחלה".
בירו: "כשגל הגיע שיבצו אותו לצוות המקביל והביאו לנו מישהו מהצוות השני. אחרי חמש שעות שההוא ישב איתנו ביחידה גל בא ואמר, 'הייתה טעות, אני איתכם'. כמעט שלא היינו חברים שלו, את קולטת? איזה מזל".
ד': "דיברתי איתו על זה במלחמה עכשיו, שאיזה מזל שבסוף הוא חלק מהמשפחה שלנו".
סימקה: "גל אדם מאוד ציני, אבל מאוד רציני כשהוא רוצה. בהתחלה לא ידע לאכול את המסלול ביחידה כי זה לא מסודר כמו השייטת, ביחידה זה קראטה ואלימות. תוך כדי הזמן הוא מצא את המקום שלו.
"איך שסיימנו את המסלול הוא יצא לקורס לוחם רפואה מבצעית, תפקיד שיש רק בקומנדו, בין חובש לפרמדיק. מחזור ראשון בצה"ל. אני זוכר את הרגע שהוא חזר ופשוט היה עליו זרקור. כולם שאלו אותו שאלות מקצועיות על עולם הלוחמה ועולם הרפואה כי הוא קיבל כלים מטורפים בקורס הזה".
ידעתם מי אבא שלו מיד?
אבישי הלוי: "ידענו שמגיע הבן של איזנקוט. אבל זה לא עניין אותנו באמת, גל זה גל. לא התעסקנו בזה והוא שמח שלא התעסקנו בזה. ביחידה בכללי יש המון 'בנים של', הבן של אלוף פיקוד הצפון, הבן של אלוף פיקוד המרכז".
אבל זה לא הבנים של הרמטכ"ל.
ד': "נכון, אבל זה לא כזה עניין. היו אומרים לנו 'הוו, אתם עם הבן של הרמטכ"ל', אבל אנחנו היינו מתעצבנים, זה גל".
סימקה: "גדי הוא אבא של גלגול. ואבא של ברקו זה שמעיה, והם לא שונים".
ד': "כמובן שהיו עקיצות, אבל בקטע של סתלבט. 'מה אתה לא מתגלח"צ, מה גדי יגיד', דברים כאלה".
גולן: "הוא באמת היה מעיר לו, גדי. הוא לא היה נותן לו להיכנס עם נעליים אדומות הביתה כי גדי היה בגולני. גל היה יושב בדיון ומעל הראש שלו התמונה של אבא שלו רשמית כזו".
בירו: "אבל הוא רצה להוכיח את עצמו, ולא ויתר על כלום. וגם הצוות לא ויתר לו לרגע".
ד': "גל היה דומיננטי ומצחיק, אבל עם זאת היה מאוד רציני, לוקח אחריות, כמו שאנחנו רואים בגדי. צניעות שדומה לגדי. גל לא היה עובד ברעש שישמעו, אלא עושה את מה שהוא עושה בצורה הכי טובה ולא מחפש קבלות, וככה ההורים שלו".
ב־7 באוקטובר כל אחד מחברי הצוות היה במקום אחר בעולם. בהודעה מתגלגלת בווטסאפ הם הוקפצו, וגם כאלה שלא היו ביחידה ועברו להיות מפקדים במקומות אחרים התאחדו שוב עם צוות זברסקי. הראשון שענה להקפצה היה איזנקוט, ומיד אחרי זה ברקוביץ' ששמר שבת. "בשמונה וחצי בבוקר קיבלנו הודעה מהחטיבה שכל אחד ייתן אות חיים בקבוצה כדי שנתחיל להתארגן", מסביר הלוי. "איזנקוט ישר ענה, עם סמיילי של מצדיע. הגיוני שהיה ער, אבא שלו הוקפץ. בהמשך היום הגענו לנקודת האיסוף ומשם נכנסנו לעזה".
5 צפייה בגלריה
גל איזנקוט בסיום קורס חובשים עם אביו הרמטכ"ל. "גל אמר שאנחנו בידיים טובות, שיש על מי לסמוך"
גולן: "התערבנו מתי מזכים ציוד בחזרה מהמלחמה. גל היה הכי אופטימי, אמר סוף אוקטובר. ההימור הכי פרוע היה 12 בדצמבר. השתחררנו ב־14 בינואר. כניסה ראשונה, כניסה רגלית, עשינו בסוף אוקטובר. שמו אותנו עם נח"ל וגבעתי, שתי חטיבות סדירות וכוח מילואים מתמרן".
בירו: "לגל הייתה אינטליגנציה רגשית ממש גבוהה, היה הציר המניע לשיחות צוות. יומיים לפני הכניסה הוא איגד את כולם לשיחה, לדבר על הרגשות לקראת מה אנחנו נכנסים. הייתה שיחה עוצמתית, נפתחנו ברמות. פעם ראשונה שפתחנו את הלב ממש".
ד': "ברקו אמר שם שהוא מסתכל עלינו כעל פסיק בהיסטוריה של עם ישראל, חלק ממשהו יותר גדול מאיתנו, ושזה עוזר לו להסתכל על זה ככה. גל אמר שננצח. הוא רצה להרגיע את כולם, שיהיה טוב".
גולן: "ומשם נכנסו. מפחדים? כן, אף אחד לא מברזל. גל ניסה תמיד להרגיע על סמך השיחות עם אבא שלו בטלפון האדום (המסווג) שהיה למ"פ, אמר שאנחנו בידיים טובות, שיש על מי לסמוך. מהרגע שאבא שלו נכנס לקבינט הוא אמר להיות רגועים".
ד': "גדי היה מבקש מאיתנו דרך השיחות עם גל לא להסתכל על סרטונים, אמר שזה טרור פסיכולוגי".
הלוי: "גל סמך על אבא שלו. אחרי כל שיחה שהם ניהלו אמרנו לו 'תן לנו הנפצות' (סלנג צבאי לשטויות – ל.א). המ"פים היו מחכים לשמוע מה קורה אחרי שיחות של גל, מה תמונת המצב".
בירו: "אתה בממלכת אי־הוודאות שם והוא היה נקודת אור אחת קטנה".
הסעודה האחרונה
הצוות נכנס ויצא מעזה שש פעמים. הם תפסו כמויות בלתי נתפסות של אמל"ח בתוך בתי ספר, בחדרי ילדים. עד הפעם שקיבלו משימה למצוא את הפיר שמוביל לגופות של חטופים בתוך בית בג'באליה. הם נבחרו להיות הצוות הפושט, המשימה שכל לוחם חולם עליה. "לא ידענו להכיל את כמות האושר", הם אומרים. אבל התוכנית הסתיימה בשתי לוויות.
"זה היה בדיוק אחרי הפסקת האש, כניסה רביעית", מסביר ד'. "בשבוע של חנוכה, נר ראשון. הכניסו אותנו למרתף של אחד הבתים שכבשו. שם היה פעם ראשונה חיכוך ממשי עם אזרחים. קו ראשון בג'באליה. ומסביב הפצצות של חיל האוויר".
סימקה: "היינו בשכונה מפוארת של חמאסניקים, הכל אבן ירושלמית, רמה גבוהה".
גולן: "קראנו לזה המכבים־רעות של עזה".
סימקה: "תוכננה לנו פעילות לחילוץ שבויים ונעדרים, ידענו מנוהל הקרב שאנחנו הצוות שממש מחלץ אותם מהבית שבו הם היו מוחבאים. היינו צריכים למצוא את הפיר המרכזי שמוביל אל המקום שהם היו בו, ולהוביל את הפלוגה לפיר. הצוות שלנו, הצוות הפושט, אמור היה להיכנס אחרי חיפויים ודרדור אמצעים ולהגיע למטרה, לגופות החטופים".
גולן: "בבוקר של הפעילות מצאנו סירים חדשים בבית ששהינו בו. עד אז הדתיים לא אכלו מבושל כי הכלים לא היו מוכשרים, אבל שם מצאנו סיר חדש, ברקו הכשיר אותו – קראנו לו המתיר, כי הוא היה מחזיק את הדתיים שם לא להתפתות – וזו הייתה הארוחה החמה היחידה שאכלנו כולם יחד, כל ה־18 בצוות אכלו".
סימקה: "זה היה רגע קסום. סיימנו את הארוחה, סיר ענק של אורז וקבנוס מוקפץ והיה שפע. והשמש נכנסה מהסורגים, ממש כמו סצנה מסרט. רגע של נחת באמצע מלחמה. הרדיו דולק. משחקים שחמט. שלווה ורוגע".
בירו: "הסעודה האחרונה אשכרה. תוך כדי ארוחת הבוקר ברקו צייר את המפה של הפעילות על הקיר של הבית, יותר טוב ממסך פלזמה".
הלוי: "אנחנו מתרגשים לקראת המשימה, אנרגיות גבוהות. פעם ראשונה חלק מהחזרת שבויים וחטופים. ידענו לאן אנחנו הולכים.
"שמים קסדות, מתחילים להתפקד ביחד עם כל הפלוגה וכוחות מיהל"ם. כל הפלוגה התמקמה בבניינים שלהם כשאנחנו אחרונים. היינו צריכים לחצות ביניהם ולעבור אותם לאזור חדש. ברקו ואיזנקוט היו יחד כצמד, סמל וחובש, צמד ברזל שסוגר את הכוח. הגענו בתנועה מסביב. עצרנו בעיקוף והיה דיווח שטנק הולך לירות פגז, דבר שגרתי לפני פעילות. שמנו אטמים ובאותו רגע היה פיצוץ".
סימקה: "אני מקדימה עם המפקד וגולן חלק מהחוד, ואני שומע את ד' שואג 'פצועים'. המחשבה הראשונית הייתה שהטנק ירה עלינו. עניין של שניות, ואני מסתובב עם עוד חבר מהחוליה בדרך לד'. ימינה מההריסות אני רואה את ד' ועוד חייל מטפלים בשני אנשים שרועים על האדמה. מסיט מבט, רואה את ברקו שכוב. ד' על גל. אתה לא מעכל".
ד': "כשאני שומע את הפיצוץ, אני מבין שעלינו על מטען שהתפוצץ בדיוק בנקודה שלנו. אני רץ לכיוון של גל וברקו, שהיו קצת מאחוריי, צורח לצוות. הוצאתי את חוסם העורקים ונשכבתי על גל ואני קולט באותה שנייה את ברקוביץ', שחובש נוסף הגיע לטפל גם בו.
"לא עזבנו אותם לשנייה עד שפינו אותם. אתה מבין שאתה נמצא בנקודה מסוכנת, שאחרי פיצוץ כזה כנראה יבואו עוד יריות, אבל זה לא מעניין אותך. וזה רגע שאני שומר לכל החיים. שברגעים הקשים החברים רצו אלינו לעזור ולא חשבו על הסכנה.
"הבנתי מהר מאוד שהמצב שלהם מצריך נס. אבל לא הפסקתי לטפל בהם עד שפינו אותם, כשמסביבנו כל הצוות מחפה. 12 דקות מרגע הפיצוץ כבר היו בנמ"ר. ידענו שברקו לא ייצא מזה כי למעשה הוא נהרג במקום. את הדופק של גל הצלחנו לייצב בשטח ופינינו אותו מהר, אז התקווה הייתה עליו, זו הייתה התקווה האחרונה של הצוות".
בירו: "עלתה סוגיה בין כולנו אם מחלצים את החטופים או ממשיכים משימה אחרת שלנו כצוות. בסוף־בסוף החליפו לנו את המשימה והחלטנו לפשוט על המבנה ולעשות סריקות כצוות".
זברסקי: "בלחימה לא הייתי איתם, גיליתי על המקרה של ברקו וגל דרך הקשר כי הייתי חלק מהפעילות הכוללת להחזרת הגופות של השבויים. שלוש שעות מרחו אותי שזה שני פצועים קל, לא אמרו שזה של הצוות שלי, אבל התעקשתי ללכת לראות אותם, וכשפגשתי אותם התבשרתי שאיזנקוט פצוע אנוש וברקו נהרג. ביקשתי מהמפק"ץ שלהם לקחת את המושכות ומאותו רגע הייתי עם הצוות. חזרתי אליהם לשבעה של גל ואיל וללחימה שאחרי".
הלוי: "כשהסתיימה הפעילות הדלקנו נרות חנוכה. בכינו הרבה. רק יותר מאוחר הסמ"פ בישר לנו שאיזנקוט רשמית נהרג. הגיע קב"ן לשטח לשבת איתנו. באותו לילה יצאנו עם התספוקת חזרה לארץ. הלכנו לישון בארבע לפנות בוקר וקמנו להלוויות".
להילחם, בשבילם
ההלוויות של גל איזנקוט ואיל ברקוביץ' היו באותו יום, האחד נקבר בהר הרצל, השני בהרצליה. "החלטנו שאנחנו לא מתפצלים בין הלוויות, אלא נשארים יחד כצוות ומגיעים לשתיהן", אומר הלוי. "סידרו לנו אוטובוס כדי שנספיק להגיע. היה הרבה כאוס, בכי, הקב"ן אמר שלא להשאיר אף אחד לבד לרגע. ואנחנו רק מסתכלים אחד על השני, רואים שעוד שנייה מישהו מתפרק ואתה תופס אותו".
ד': "קברנו את ברקו, נכנסים לאוטובוס, כבר רואים במסכים דיווחים מהלוויה של גל, ואנחנו באטרף להגיע. בשלב מסוים פרקנו והתחלנו לרוץ ספרינט".
הלוי: "לא הצלחנו לבכות מרוב שרצנו מהר, לא הספקנו לנשום. מיד מתחבקים עם המשפחה. כל המפורסמים והלא־קשורים מסביבנו, בן גביר, ביבי".
ד': "האירוע של גל, שהוא אח שלך, זה משהו שהוא כל כך פרטי ופתאום הוא ציבורי. ומתי יהיה זמן שלנו איתו? שלך עם גל? אינטימי? איך זה ככה ציבורי?"
סימקה: "הגענו לקראת סוף הטקס ופרצנו את ההמון. צרחנו, 'אנחנו הצוות שלו, אנחנו הצוות שלו' וכולם פילסו לנו את הדרך, והמשפחה ממש חיכתה לנו. התחבקנו עם גדי וחנה וכולם, רגע של פרטיות בתוך כל הטירוף הזה".
לצוות יש מסר שחשוב להם להעביר. "הדבר הכי חשוב – אחרי שנביא את החטופים – זה לשמור על האחדות", אומר סימקה. "בתור בן אדם שהיה חודשיים במלחמה אני עובר בין אנשים ברחוב ומזועזע מהשיח. אני מרגיש שאנשים נותנים לזמן להשכיח את האחדות שהייתה בהתחלה, מתעסקים רק בפוליטיקה, אבל זה לא העיקר. את מי שנלחמו ואיבדו אחים שלהם ופגשו את המוות פנים אל פנים זה לא מעניין".
ד': "אותנו לא מעניין מה קורה למעלה, אצל מקבלי ההחלטות. אנשים מתים כל יום וזה לא פייר כלפינו השיח הרע הזה. צריך לנתב את הכעס כלפי האויב. די לשנאת חינם, לא כסיסמה".
הלוי: "ברקו הוא דתי מתנחל מסוסיא, גל חילוני מהרצליה, והם הצליחו להיות צמד ברזל – צמד לוחמים שמחויבים להישאר זה לצד זה, ואחראים כל אחד על ביטחונו של השני. למרות שהם באים מרקעים שונים, היה ברור שהם יכולים למצוא נקודות חיבור דומות, וזה קורה רק בצבא. כשכולם מתגייסים לאותה מטרה".
ד': "למרות הכל, חזרנו להילחם, בשבילם. חמאס לא הרג צוות שלם. חזרנו לעזה לעוד שני סבבים, מצאנו עוד פיר ואמל"ח, לזכר גל ואיל".
ד': "ביציאות שלנו לברים, ובישיבות בבתים אנחנו עושים כל הזמן צ'ייסרים לזכרם. לסקי בוואל טורנס הבאנו תמונות של שניהם ששמנו לצידנו על השולחן בכל ארוחה".
סימקה: "איבדנו שני אחים ואנחנו ממשיכים בכל הכוח ובזכותם".
