אתה מגיע לתחרות אתלטיקה מבטיחה. אחת האטרקציות האהובות שמחכות לך היא תחרות הקפיצה למרחק. הבור קיים כרגיל – אבל רגע – הקרש נעלם. זה לא הציור המפורסם לילד של ג'קי, אין טעם לחפש. יכול להיות שבקרוב זו תהיה המציאות.
לפי ההצעה שעומדת על הפרק בימים אלה, וצפויה להיבחן עוד השנה במסגרת פיילוט במספר תחרויות, לפני בור הקפיצה יוגדר מתחם באורך של בערך מטר – לא סופי – שממנו יתעופפו האתלטים לחול. המדידה תתבצע מנקודת הקפיצה עד קדמת הנעל של הקופץ. אין יותר קרש, אין יותר פסילות, והשורה התחתונה היא "כל הקפיצות נחשבות". המטרה היא שעד אולימפיאדת לוס־אנג'לס 2028 השיטה החדשה תהיה חלק מהתוכנית.
הפסילות, לכאורה, הן חזות הכל במקרה הזה: באליפות העולם באתלטיקה שהתקיימה בבודפשט בשנה שעברה, שליש מהקפיצות היו פסולות. רבים טוענים כי ישנו קושי לקבוע במדויק אם המגע עם הקרש היה חוקי או לא, ובנוסף, קיימת טענה מוצדקת לפיה הקופצים מתמקדים במציאת הקרש תוך כדי ההרצה, ופוגעים בכך בביצוע המיטבי שלהם. זו נקודה מרתקת, שטיפול בה עשוי ליצור תחרויות משוחררות יותר והתקרבות לשיאי העולם העתיקים של מייק פאוול (8.95 ב־1991) וגלינה צ'יסטיאקובה (7.52 ב־1988), שאיש או אישה אפילו לא מתקרבים אליהם.
אבל זו לא הסיבה היחידה: כל עולם הספורט מחפש שדרוגים שימשכו את הקהל הצעיר וחסר הסבלנות, מקומות שבהם אפשר לקצר ולזרז את התחרות. השיטה החדשה אמורה לכלול בתוכה מערכת שתנפק תוצאות מיידיות מהבור לצופה, לעומת המצב הנוכחי שבו ממתינים חצי דקה בממוצע לבדיקת כשירות הקפיצה והמדידה, כך שהתחרויות מתארכות יותר ויותר. סבסטיאן קו, נשיא איגוד האתלטיקה הבינלאומי, רמז הקיץ שהגיע הזמן לעדכן גרסה, ולמרות שלא דיבר ספציפית על הקפיצה למרחק, היא נראית המתאימה ביותר לדבריו: "אנחנו במרוץ נגד הזמן כדי להישאר רלוונטיים. איינשטיין הגדיר אי־שפיות בתור הניסיון לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולקבל את אותן התוצאות".
האיגוד הבינלאומי התמודד בעבר עם בעיה אחרת – טענות קבועות על רמאות של שופטים, כולל אגדה על כך שהשיא המיתולוגי של בוב בימון (8.90) ב־1968 היה בדוי בגלל שהמארחים במקסיקו־סיטי רצו שתירשם אצלם תוצאה היסטורית. כיום המצב אחר. מעבר לרגעי ההכרעה עצמם – שמשכיחים במעט את התוצאות הבינוניות – גם אצל הגברים וגם אצל הנשים תחרויות הקפיצה למרחק איבדו את ההתלהבות שהייתה חלק מהן. המתחרים אינם מוכרים כמו אתלטים במקצועות אחרים, והאוהדים ביציעים מפהקים מול הקפיצות שלא התקדמו כבר יותר מ־30 שנה למרות שהמקצוענות הלכה והשתפרה, עם טכנולוגיות חדשות ואימונים מתקדמים.
מנכ"ל האיגוד הבינלאומי, ג'ון רידג'ון, הסביר את קו המחשבה: "מה שקורה עכשיו לא טוב, זה בזבוז זמן. האתלטיקה חייבת להמציא רעיונות חדשים, אבל הגיוניים, כדי להפוך לפופולרית יותר. השינוי המוצע טוב להגברת העניין. אנחנו לא חושבים רק על השנה הקרובה, אלא על יצירת ענף שיישאר רלוונטי גם עוד 150 שנה".
אבל יש מכשול רציני בדרך ליישום המהפכה: אתלטי עבר גדולים, וגם אוהדי אתלטיקה מסורים, חושבים שמדובר ברעיון גרוע. וצריך להקשיב להם.
זה לא 1 באפריל
רידג'ון אמר מלכתחילה שהוא יודע שיגיעו גם תגובות שליליות לרעיון, אבל לא בטוח שהבין שיש אנשים עבורם מדובר בפגיעה בעקרונות מקודשים ממש. קארל לואיס, כנראה האתלט המושלם בכל הזמנים מבין הגברים, הוא מטבעו איש ששונא לשבור מסגרות, והדבר היחיד החשוב לו זו הגינות (זוכרים מי היה ראשון לצעוק "המלך הוא עירום" בריצה של בן ג'ונסון?). כשהתייחס ליוזמה החדשה בקפיצה למרחק, הוא ענה בלואיסית מוכרת: "מדובר במקצוע הקשה ביותר באתלטיקה, ועכשיו רוצים להוציא ממנו את ההיבט הקשה ביותר. אולי פשוט נגדיל גם את טבעת הסל בגלל שהרבה שחקנים מחטיאים קליעות עונשין?" לואיס הוסיף: "אמורים לחכות לאפריל לפני שמספרים בדיחות 1 באפריל". לא סתם, בדיחות קרש.
רוגל נחום, המאמן הלאומי בקפיצות האופקיות ושיאן ישראל בקפיצה משולשת, לא משתגע גם הוא על ההצעה: "יש סיכוי גדול שהתוצאות ישתפרו כי קל יותר לקפוץ בלי קרש, אבל אני נגד הצעה ששוברת את חוקי המשחק. אתלטיקה היא מסורת. לי אף פעם לא הייתה בעיה עם זה והסתדרתי יפה עם הקרש, אבל עבור רבים, זו מטלה שישמחו להיפטר ממנה". אגב, סביר מאוד להניח כי אם השינוי בקפיצה למרחק יתקבע וייכנס לחוקה, הסרת הקרש תתבצע גם בתחרויות הקפיצה המשולשת. אמנם יולימאר רוחאס המדהימה מוונצואלה הוציאה את הענף מקיפאון (15.74 מטרים, שיא עולם מדהים שנקבע ב־2022) והפכה לאחת האתלטיות האיכותיות והאהובות ביותר, אבל שיא העולם לגברים (18.29) מחזיק מאז 1995 ואיש לא באזור שלו, כך שלג'ונתן אדוארדס – חבר טוב של רוגל – אין סיבה לדאגה כל עוד הקרש קיים.
אלוף ישראל בקפיצה למרחק, ישי איפראימוב, מסכים עם דעת גדולים: "אני נגד השינוי בחוקה. השינוי המוצע גורם למקצוע להיות פחות מאתגר ובעל תנאים מקילים. אם היום אנחנו נדרשים לרמת דיוק גבוהה תוך מאמץ פיזי קשה, לאחר השינוי שמדברים עליו גורם הדיוק ייעלם וחלק מרכזי מההתמודדות מול הקושי כבר לא יהיה קיים. בניגוד לענפי ספורט אחרים, למקצועות האתלטיקה יש חשיבות היסטורית וייחודית. אנחנו לא באתלטיקה כדי שיהיה לנו קל".
הכידון שהלך רחוק
המקצוע האולימפי האחרון ששונה באתלטיקה היה הטלת הכידון. בגרסה הישנה, שיא העולם האחרון היה שייך לאובה הון המזרח־גרמני, 104.86 מטרים ב־1984. בעולם הבינו שככל שהתוצאות ישתפרו (המטילים של היום היו עשויים להגיע ל־140 מטרים), יהיה קשה יותר לקיים תחרויות באצטדיון מחשש לפגיעה בצופים, ומעבר לכך, ההטלות היו מלוות במחאות, ריבים ומחלוקות בנוגע למדידת התוצאה, מאחר שלכידון הייתה נטייה לנחות שטוח. עיצוב הכידון השתנה, כשהצעד המשמעותי ביותר היה הזזת מרכז הכובד ארבעה סנטימטרים קדימה, התוצאה של הון נותרה על כנה כ"שיא ישן", ומישהו שיעבור את 100 המטרים לא נראה באופק, מאחר שהשיא הנוכחי, 98.48 של יאן ז'לזני, נקבע עוד ב־1996 (שיא הנשים רחוק משם – 72.28 של ברבורה שפוטאקובה מ־2008).
מדובר בחלק בלתי נפרד מהספורט האולימפי. ענף שתמיד היה שם, כמו הריצה, ההיאבקות, הטלת הכידון וזריקת הדיסקוס. כשהיוונים התחילו לראות את הספורט כחגיגה מאורגנת, אנשים קפצו למרחק. גם כשהמשחקים האולימפיים נשלפו מדפי ההיסטוריה וחודשו ב־1896. לא פלא שיש רבים שמרגישים שמזיזים את הגבינה/קרש שלהם. זה יהיה מאבק של כל הענפים בעולם ככל שיעברו השנים: איך לשמור על המסורת והתחרותיות, ולקרוץ בו־זמנית לדורות חדשים.
קארל לואיס: "מדובר במקצוע הקשה ביותר באתלטיקה, ועכשיו רוצים להוציא ממנו את ההיבט הקשה ביותר. אולי פשוט נגדיל גם את טבעת הסל בגלל שהרבה שחקנים מחטיאים קליעות עונשין? אמורים לחכות לאפריל לפני שמספרים בדיחות 1 באפריל"
