בצילום: עינת (43), הכלבה נלה
הדירה? סטודיו בקומת הרחוב בשכירות. 5,000 שקל. עינת: "אני חולה על פלורנטין. אני השריף של השכונה ומנחה את הפודקאסט השכונתי. מראיינת אנשים שנולדו וגדלו פה".
פלורנטין? "בשכונה אני שנתיים וחצי ובתל־אביב כבר 20 שנה. הגעתי מקריית חיים אחרי הצבא. יותר נכון אחרי טיול של שנתיים וחצי. קראתי בתיכון את 'זכרונותיה של גיישה' והיה לי חלום לטוס ליפן וזה קרה. הייתי מארחת באוסקה".
יפן? "זו העבודה הכי משוגעת שעשיתי בחיי. היפנים מקבלים בתלוש תקציב לצאת לעשות חיים. הם יוצאים למועדוני גברים אבל הם כמו ילדים ביישנים ומופנמים, והמטרה לארח להם חברה. הם שותים סאקי ושרים קריוקי ואת יושבת ושותה איתם. על כל בקבוק המארחת מקבלת כסף. שם למדתי לשתות בלי באמת לשתות. כמובן שהיו בנות שהיו לוקחות את זה הלאה, אבל אתה מרוויח מצוין גם בלי. כשחזרתי רציתי להיות שחקנית, אבל זה פשוט לא קרה".
שחקנית? "לא עברתי אודישנים ומאוד נפגעתי. מודל היופי היה הרואין שיק, נשים רזות נורא, ואני ממש לא הטייפ אז ויתרתי. הייתי דיילת אוויר לא מוצלחת. אני אוהבת לדבר עם אנשים וזה עיכב את השירות. אז גם הכרתי גם את בעלי לשעבר. אחרי חצי שנה הוא הציע נישואים. הוא היה מהמם אבל ממש ההפך הגמור ממני ולא הסתדרנו. אני אוהבת עיר והוא כפר. אחרי עשרה חודשים התגרשנו".
מה את עושה? "המון דברים. יש לי פרויקט עם העירייה שנקרא 'החממה לעצמאים'. אחרי הקורונה הרבה אנשים יצאו לדרכים חדשות וראיתי אותם בבתי הקפה, יושבים עם הלפטופ ולא מדברים עם אף אחד. הרגשתי שצריך את החיבורים האלה בין עצמאים והצעתי את עצמי כמנחה. עבדתי תקופה גם בחברת טבע, שזה סיפור בפני עצמו, והיה לי ניסיון עסקי אז קיבלתי את זה".
טבע? "הייתי עם תואר במשפטים והזדמן לי להחליף מישהי שיצאה לחופשת לידה והזמני הפך לקבוע. הייתי במחלקה שניהלה את הנכסים בעולם. למשל, טבע רכשה בעבר חברה יפנית שהיה לה ריזורט בהוואי. היה צריך לנהל את זה ואת חוזי השכירות בכל העולם. זה היה תפקיד פסיכי, אבל אני מאמינה שכל ארבע שנים בערך צריך לרענן כי משהו ביצירתיות נפגע, ועזבתי את טבע. ידעתי שיש לי מספיק כסף לחצי שנה בלי לעבוד ויש לי קשרים, אז לא הייתי בלחץ והחלטתי להתמסר לתחביב שלי - ריקוד עם חישוק".
חישוק? "שנה לפני שעזבתי את טבע, הייתי בת 35 והגעתי לאיזו מסיבה וראיתי מישהי שרוקדת עם חישוק וזה היה הדבר הכי יפה בעולם. היא הייתה בעולם שלה, ולא מחויבת לשום חוקים ואף אחד לא יגיד לה אם היא רזה או שמנה. יום אחרי קניתי חישוק ואחרי העבודה הייתי מרימה את המיטה בחדר ומתאמנת. מדיטציה שלי עם עצמי. העליתי לרשתות סרטונים שלי רוקדת ופתאום התחלתי לקבל הצעות לעשות חוגים או ימי הולדת. זה הפתיע אותי. כל הארון שלי מחויט, אני בחורה רצינית, עמוק בעסקים, מה הקשר חוג ריקוד? אבל זה משך אותי והתחלתי ללמד וגם להתנדב בעמותות שונות. ראיתי את האושר והחיוך של האנשים כשהם מחזיקים את החישוק. וזה התחיל לצמוח לאירועים ומסיבות שהופעתי בהם. בקורונה, כשכולם חיפשו מה לעשות, הפצתי בכל הארץ משלוחי חישוקים וקורס דיגיטלי איך לרקוד, וגם כלכלית זה התחיל להשתלם. אז גם זכיתי במכרז להופיע בהוסטלים של אקים ותמיד כשהם היו רואים אותי - היו שואלים 'את באת מהקרקס?' והבנתי שיש ציפייה שאני אעשה גם קרקס, אז קניתי כלי קרקס".
קרקס? "קניתי כדורי ג׳אגלינג, מקלות וסרטים ותוך כדי מופע החישוקים אמרתי להם שאני לא יודעת מה לעשות עם זה ובואו נלמד יחד וזה עבד. זה מדהים כמה למדתי מאנשים עם מוגבלויות ותוך כדי גם נולד מזה מופע, 'מלכת החישוקים מצ'ונסיה', על רקדנית הולה הופ שרוצה להתקבל לקרקס, וזה סוג של סגירת מעגל בשבילי. מופע שלי, השחקנית שאף אחד לא רצה".
אנשים לא הרימו גבה? "ברור שכן. אנשים לא הבינו מה נסגר איתי. חשבו שהשתגעתי - ממנהלת בכירה בטבע לקרקס?"
מצב כלכלי? "אין לי חששות. אני גם לבד כי החלטתי שאני לא רוצה ילדים, אז אם נכנסתי למינוס - אני אצא מזה".
ילדים? "עד גיל 35 מאוד רציתי משפחה וילדים, אבל דרך החישוק נפתח בפניי עולם של פסטיבלים וחיי לילה, והכרתי מישהו ששאל אותי שאלה פשוטה שהפכה לי את החיים: 'למה את רוצה ילדים?' זה גרם לי לחשוב, והבנתי שאני לא רוצה מישהו שיהיה תלוי בי. זה גם לא שהעולם הזה יפה וורוד להביא אליו ילדים".
מלחמה? "התנדבתי הרבה, אבל בסופר אני עדיין צריכה לשלם ומענק אני לא מקבלת, והתחלתי להסביר לארגונים שאני זקוקה לתשלום. זה לא היה לי נעים, אבל הגעתי למצב שאי־אפשר יותר, ולשמחתי אנשים מבינים".
