נעמה אהובה, אני חושבת עלייך.
כמה תמימה הייתי לפני 7.10. אני, שהשתדלתי לשמור על הדעת שלי צלולה, שנמנעתי מלראות סרטונים בטלגרם שרצו כבר בשעות הראשונות של השבת השחורה, ואז ראיתי סרטון שלך ובתוך הבליל של ההלם הכללי - התמונה שלך תפסה אותי.
ראיתי איך משכו אותך בשיער באכזריות, ראיתי את הפנים היפות והעדינות שלך מלאות בדם ואת הידיים קשורות מאחורי הגב, וראיתי את הבהלה בעיניים. ולבסוף, ראיתי את הדם על חולצתך ומכנסייך.
המחשבה שלי הלכה לכל הכיוונים כדי לנסות להבין מה הם עשו לך. שאלתי את עצמי שוב ושוב, איך פגעו בך? איך פצעו אותך? האם נחתכת? מדוע ירד לך כל כך הרבה דם?
היו גם מחשבות איומות יותר, שהתאמצתי להדחיק. להדחיק את ההכרה המסויטת שאולי במדינה האהובה והיקרה שלי קרתה זוועה. איך אפשר להכיל את המחשבה שהמעשים שאני מדמיינת היו חלק מאמצעי המלחמה של המחבלים האכזריים הללו? צפיתי בסרטון שוב ושוב ולא הצלחתי להירגע.
ואז, כמה ימים אחר כך, נתקלתי בתמונה שלך מימים אחרים, ולאט־לאט התקלפה הדמות המבוהלת והאזוקה שלך, והתבהרה לנגד עיניי הנערה השמחה שאת, מוקפת חברות ובני משפחה, וקראתי עלייך שאת ספורטאית מצטיינת והפער בין הנערה נעמה לוי בת ה־19 החזקה, החופשייה העצמאית לבין המצב שבו היית כשראינו איך מכניסים אותך אל המכונית בדרך לעזה - הפער הזה עורר זעם גועש בכל אחד ואחת מאיתנו.
זעם שגעש שוב כשהבנתי שהעולם מפנה את מבטו מהנורא מכל שקרה אצלנו. ארגוני הנשים בעולם מילמלו משהו על קונטקסט והתנגדות.
אותן תנועות נשים שהתהדרו במחאות אחרות שהובלנו למען זכויות נשים פתאום נותרו אילמות. ברגע הקשה והכואב שלך, של כולנו כאומה. נותרנו פשוט לבד.
עד אותו היום האמנתי באמת ובתמים שכולנו מגינות על אותם הערכים. צעקנו בקולי קולות ובגאווה שאנחנו מאמינות לכל אישה.
ואז הן שמו סייג - כל אישה - אלא אם היא יהודייה.
ואני? אני נותרתי המומה.
אבל לא נתתי להן לרפות את ידינו. כולנו התגייסנו למענך - נעמה. ופעלנו.
הקמנו בבונות אלטרנטיבה את המטה להכרה בפשעי חמאס, והחלטנו שניקח על עצמנו את ההסברה בעולם, כדי לגרום לו להכיר בפשעים הללו.
יצאנו למחאות והפגנות בארץ, חברות שלנו יצאו להפגנות בקור ובגשם, ושום מזג אוויר לא עצר אותנו. נסענו ממדינה למדינה ומפרלמנט לפרלמנט והצגנו את הזוועות שעולל חמאס במהלך השבת השחורה. לכדנו את דעת הקהל באמצעות ראיונות בתקשורת, העלינו שלט חוצות גדול בטיימס סקוור, בליבה הפועם של ניו־יורק, פנינו למובילות דעה ליברליות, אקטיביסטיות ופמיניסטיות ושאלנו אותן מה קרה ל"אני מאמינה לך?" איך אתן שותקות נוכח המציאות האדומה?
הגענו לפגישות בבית הלבן, בקונגרס, בסנאט, דפקנו על כל שער וחלון, עבדנו בשיתוף פעולה עם מומחיות מקצועיות בארץ ובעולם והעברנו את העדויות שלהן לעיתונאים שאיתם שמרנו על קשר יומיומי. פעלנו מסביב לשעון כדי שהעולם יכיר, ידע, יגנה וילחם בארגון הטרור הרצחני חמאס.
זה היה למענך, נעמה, ולמען החברות שלך.
אחרי אין־ספור הפגנות שערכנו ברחבי העולם, אחרי פרסומים, שיחות עם מומחים ועיתונאים - הצלחנו לגרום לעולם לדבר על מה שקרה.
והעולם דיבר. אבל לא מספיק.
כי את עוד לא בחזרה בבית, נעמה.
וכמה שאני מחכה לך. שתחזרי. שתחזרו. שנעטוף אתכן ונשמור עליכן. ונהיה שם. תמיד. למענכן ולמענכם, כי גם הגברים והצעירים והחיילים צריכים לחזור הביתה. והלוואי שנהיה שם עבורכם ככל שתזדקקו לנו גם בעוד חמש ועשר שנים. נעמה, אני חולמת על היום שתחזרי. שתחזרו.
רק תחזיקי מעמד בבקשה, עוד קצת.
אני רק רוצה שתחזרי.
כולנו רוצות.
ואת תחזרי, נעמה.
