הביטוי "ניצחון מוחלט" הוא ההצלחה הפוליטית הגדולה ביותר של בנימין נתניהו מאז ראשית המלחמה. בעצם, מאז שחזר לראשות הממשלה. בסך הכל, מדובר - עד כה, חשוב להדגיש – בכישלון פוליטי מונומנטלי. ההפיכה המשפטית סוכלה וריסקה את הליכוד בכל הסקרים מאז מארס 2023. אין אף מעשה מדיניות אחר, משמעותי, שהממשלה נקטה. אסון 7 באוקטובר ייכנס לספרי ההיסטוריה, והוא יאפיל על כל הצלחה פוליטית או מדינית קודמת. לפי שעה, כל ניסיונותיו המגוונים של נתניהו במהלך המלחמה להציל את דימויו כאדם המתאים ביותר לראשות הממשלה, להחזיר מנדטים לליכוד, להפוך לווינסטון צ'רצ'יל המדבר עם העם ישירות במהלך הקרב – כשלו. נתניהו הוא הפוליטיקאי הערמומי במערב, והשרדן ביותר. אך המצב העכשווי ברור: הליכוד מרוסק, אמון הציבור בו בשפל, ותמרוני ביבי נתקלים בהפניית גב ובמשיכת כתף. במצב עניינים כזה, הייתה לנתניהו לאחרונה הצלחה, גם אם זעירה. "ניצחון מוחלט" הפך להיות דבר שאנשים מדברים בו, מפרשים, משתמשים בו כאומדן, מהרהרים במשמעויותיו.
הביטוי הזה נלקח, כמובן, ממלחמת העולם השנייה. לא מצ'רצ'יל, שדיבר על "ניצחון בכל מחיר", אלא מפרנקלין דלאנו רוזוולט. בנאום המפורסם שלו אחרי מתקפת הפתע על פרל הארבור, הבטיח הנשיא האמריקאי שהעם האמריקאי "ועוצמתו הצודקת" ינחלו "ניצחון מוחלט".
בני גנץ וגדי איזנקוט הצטרפו לממשלה ולקבינט המלחמה כדי להשפיע. הם אנשי מעשה, ויש להם עמוד שדרה ערכי. פוליטיקה של סיסמאות וספינים היא לא בדיוק כוס התה שלהם, ולא חסרות דוגמאות. השבוע פורסם בחדשות 12 מכתבו הנוקב של איזנקוט לחברי קבינט המלחמה, שבו הלין על כך שלא מתקבלות החלטות דחופות, מהותיות. הפרסום פרם עוד יותר את תחושת המקצועיות ושותפות הסוד של קבינט המלחמה. איזנקוט התעצבן, ובצדק; הוא הציע לעשות פוליגרף ולבדוק מי הדליף. יש לי רושם שפוליגרף לא יהיה, אבל איזנקוט למד לקח בפוליטיקה: לא שולחים מכתבים לקבוצה של אנשים אלא אם רוצים שיתפרסמו, ואם שולחים – עדיף לפרסם אותם כבר בעצמך, ולא לחכות למכה שתבוא לפי התזמון שיקבעו אחרים, משיקוליהם.
אלה דברים שנתניהו כבר שכח, ורבי־האלופים של המחנה הממלכתי, למרות ניסיונם העמוק בפוליטיקה צבאית, טרם למדו. בהתאם לכך, אל מול ה"ניצחון המוחלט" של נתניהו, הם מציעים אחדות, ניסיון, אחריות לאומית. סיסמה אין להם. ספק אם הם מחפשים. באמת ובתמים, הם בממשלה כדי לתרום מניסיונם להצלחת המלחמה. יש רק בכיר אחד במפלגתם, אחד, שמבין פוליטיקה לעומק: גדעון סער. הוא מבין את נתניהו, לאורך ולרוחב, וגם הפוך. הניסיון של סער לא בא מספיק לידי ביטוי בהצהרות ובהתנהלות של שני הרמטכ"לים.
שלא יהיה ספק - הסקרים מצוינים למחנה הממלכתי. נתניהו חשב שהוא ייקח את כל הקרדיט, ויאשים אותם בכל מה שישתבש. כרגע, מה שמתרחש הוא בדיוק הפוך: במחנה הממלכתי מקבלים את הנקודות, וכשמשהו לא עובד, זו אשמת ביבי. נתניהו לא רגיל להיות במצב הזה. זה משגע אותו. לכן הוא ניסה להשפיל את גנץ ואיזנקוט, לבודד אותם, להתעלם, מי יודע, אולי להדליף על אודותיהם. גם הניסיונות האלה שלו נכשלים.
ברם, יש לי חדשות לאנשי המחנה הממלכתי: הכישלונות של נתניהו, וגם הסקרים החיוביים, יכולים להתחלף ביעף. זו כמעט תמיד טעות להספיד את ביבי. חשוב מכך: פוליטיקה איננה פילנתרופיה ערכית. הרצון של איזנקוט וגנץ בהשפעה צריך היה להכתיב התנהלות אחרת, שלהם. ברור שנוכחותם בקבינט ובקבינט המלחמה חשובה מאוד; הממשלה הזו היא מופע קרקס שיצא משליטה. אך חוץ מלתבוע "החלטות", משל היו מזכירי הממשלה, ראשי המחנה הממלכתי צריכים להציג ממש תמה חלופית. ליום שאחרי ברצועת עזה. להתמודדות עם התוכנית האמריקאית. למשבר המתפתח סביב השוויון בנטל. פוליטית, נתניהו השתלט שוב על סדר היום – ממדינה פלסטינית, דרך הניצחון המוחלט, ועד הוויכוח המשסע, המכוער והנורא, סביב מחירי עסקת החטופים. הוא עדיין נכשל בתחרות הריקוד, אבל את המוזיקה הוא חזר לכתוב.
פוליטיקה היא סנטימנט. מי שדוהר קדימה הוא זה שיודע לרכוב עליו. מי שמנצח הוא לא מי שתרם הכי הרבה במשרד. או בקבינט.
המציאות לא מחכה / כאשר השורות האלה נכתבות, אתמול בבוקר, המתח נבנה לקראת תשובת חמאס שתתקבל בקהיר. המתווכות, מקטאר דרך מצרים, מפזרות כהרגלן אבקת פיות אופטימית. בפעם הראשונה, שומעים רחשים כאלה גם בישראל. מצוקת חמאס ניכרת. זהו איננו הארגון שהודיע, בשחץ, שלא ישחרר חטוף אחד לפני תום המלחמה. התמקדותו של סינוואר בהסגת צה"ל ושחרור אסירים התחלפה במטרות ריאליות יותר, ורבות קשורות לאוכלוסייה העזתית: כניסה מסיבית של סיוע הומניטרי וציוד, ובעיקר מה שחמאס מכנה "שיקום הרצועה". הוא מתכוון, בעצם, לחזרת האוכלוסייה לצפון.
נראה שלחמאס נפל האסימון: פינוי רוב האוכלוסייה ממרכז וצפון עזה, בשל הלחימה, הפך לנכס אסטרטגי מהותי של ישראל. "זה הדבר הכי חשוב להם", אמר לי גורם מעורה, "שייתנו לפלסטינים לשוב צפונה". ישראל נתקלת בדרישה הזו - כאשר אין לה תוכנית ל"יום שאחרי" ברצועה. היא ממשיכה לתת ולשאת עם חמאס על חטופים והפסקת אש ארוכה, פועלת להעלמת משטרו ברצועה, אבל טרם ייצרה תוכנית סדורה לאלטרנטיבה בעזה.
השבוע פורסם כי ישראל מתעתדת לפתוח את מעבר קרני בצפון הרצועה ולהכניס דרכו סחורות וסיוע לעזה. זה בדיוק המתווה שמופיע בתוכנית "עזה צפון" של שר הביטחון גלנט, שפורטה בעמודים אלה לפני שבועיים. בין היתר, פירסמתי כי שכונת זייתון נבחרה בידי גלנט ומערכת הביטחון ליישום הפיילוט. ואכן, כדי להגיע למצב שבו השטח איננו מופקר לחמאס, צה"ל ניהל בזייתון מבצע בשבוע האחרון והרג עשרות מחבלים. חלק משמעותי מהתוכנית הוא שהסוחרים הפלסטינים שיקבלו את הציוד והסיוע לא יעבירו אותם לאנשי חמאס; לשם כך, צריך כוח חמוש פלסטיני, ברשות ובסמכות צה"ל. כוחות חמושים מעין אלה הם הגביע הקדוש של כל כיבוש והכנעה; המצב שבו האוכלוסייה או חלקים ממנה מצמיחים מתוכם מונופול חדש על שימוש באלימות. במקרה שלנו, כוח עם רובים שאיננו חמאס. השאלה היא אם עזה מסוגלת לכך.
זה רק מרכיב אחד. מרכיב אחר הוא הקמה של "איים הומניטריים" ברחבי הרצועה. זו תוכנית שצה"ל, השב"כ, משרד הביטחון ואחרים מנסים לפתח. בגדול, הרעיון הוא להקים בעזה מרכזים ובהם מרפאות, מאפיות, חלוקת ציוד ומזון. המרכזים האלה יהיו נטולי נוכחות חמאסית, ואולי יוגנו בכוחות שיטור מצריים או אפילו אמירותיים. הם יוכרו בידי צה"ל, שידאג שהם יהיו קרובים מספיק כדי שמחבלי חמאס לא ינצלו אותם. כך אמורה האוכלוסייה להיות מורחקת, פיזית ומהותית, משליטת חמאס במזון ובסיוע בכלל.
המציאות לא מחכה להחלטות הגדולות בקבינט. מערכת הביטחון על חלקיה השונים מתחילה לעצב אותה. ונתניהו מאפשר זאת; אם זה ייכשל, הוא תמיד יוכל להאשים אחרים.
האקדח הפך לטיל, וירה / בקהיליית המודיעין בישראל הולכת ומתגבשת תמונה ברורה למדי של הסיבות שהובילו את חמאס ויחיא סינוואר למתקפת 7 באוקטובר. הדברים שאכתוב כאן אינם מבוססים על הערכות או דיוני חשיבה, אלא מודיעין שנתפס, או פוענח, במהלך המלחמה ברצועת עזה. לאגף המודיעין ולשב"כ יש מחלוקות לעיתים, אבל דווקא בהבנת המניעים של סינוואר גישתם דומה למדי. ההסכמה לא נובעת מאחידות מחשבתית, אלא ממידע ראייתי מוצק. מסמכים, הקלטות, חומרי חקירה.
הטיעון הפנימי של סינוואר למען ההתקפה, רווי בפונדמנטליזם אלים, היה שכלו כל הקיצין. בדיונים בחודשים האחרונים, הכיוון בחמאס היה בתחילה שיש להתמקד בניסיון להבעיר את איו"ש. ככל שהזמן חלף, התברר שפיגועים שם, ואפילו ניסיון לפיגוע חטיפה, לא יספיקו. יספיקו למה? סינוואר ומקורביו הגיעו למסקנה שהמצב הופך למסוכן במיוחד לעניין הפלסטיני. הם שיכנעו את עצמם שהסטטוס־קוו בהר הבית בסכנה בשל הימין הקיצוני בממשלה. שמצב האסירים הביטחוניים מידרדר, ילך ויידרדר ואין סיכוי לשחרורם אלא באירוע חטיפה ענק. לאור הנורמליזציה שהייתה קרובה עם סעודיה, אירוע סמלי ואזורי ענק, הם סברו שהעניין הפלסטיני עתיד להישאר מאחור, אולי לדורות. במקביל, החלו פרסומים על כוונת ישראל לשוב אל חיסולים ממוקדים ברצועה; היה אמור להתכנס קבינט בתום החג, והדברים פורסמו והודהדו בתקשורת.
בחמאס בעזה שרר חשש, שנקלט שוב ושוב בישראל, מפעולת פתע של ישראל – כזו שתתחיל בגל חיסולי בכירים. בנוסף, סינוואר השתכנע – כמו כל מנהיגי "ציר ההתנגדות" - שישראל חלשה וקורסת מבפנים. התחושה הזו, שההפיכה המשפטית והתגובות אליה מסמלות את סדקי המשטר, פיעפעה דרך כל שלוחותיה של איראן באזור. סינוואר, נסראללה, זיאד נח'אלה (הג'יהאד האיסאלמי), כמובן, חמינאי בעצמו – כולם היו אופוריים לגבי המצב הקשה של ישראל והמשבר הפוליטי החמור בתולדותיה. מהשיחות שניהל חמאס עם חיזבאללה, סינוואר השתכנע שאם יפתח במלחמה, זה יהיה "מבול אל־אקצא", וכל השאר יצטרפו. הוא סבר שהאמון של הציבור הישראלי בדרג הפוליטי כה נמוך, שצה"ל לא יוכל להגיב במלחמה טוטאלית ברצועת עזה.
אמונת אויבינו ש"המשטר הציוני" חלש מתמיד נקלטה בידי קהיליית המודיעין, והיא שהובילה לאזהרות חמורות ששיגרו באגף המודיעין של צה"ל, במוסד ובשב"כ לדרג המדיני. ההתרעות האלה, שאויבינו תופסים את ישראל ברגע של חולשה היסטורית, הן גם שהובילו את שר הביטחון גלנט לנאומו המפורסם ב־26 במארס, שאחריו פוטר.
סך העובדות כאן מעלה שאלה ענקית, פרובוקטיבית: האם ייתכן שחמאס היה מורתע, נניח אחרי שומר החומות, אך שנת 2023 שינתה את הכל עבורו? האם ייתכן, במילים אחרות, שה"קונספציה" המגודפת הייתה למעשה מדויקת והפכה למסוכנת ומטעה בעקבות מהלכים, ואיוולת, של ישראל? או, לחלופין, האם היא הייתה טעות עוד מימי שומר החומות? שחמאס שיטה בישראל בשנתיים־שלוש האחרונות, נחוש כתמיד ליזום מלחמת עצמאות, שבמקרה שלו תתחיל ברצח עם ביהודים?
ברור שאישיותו של סינוואר - מתוחכמת, אכזרית, יסודית - קשורה ישירות להצלחת התקפת הפתע הג'נוסיידית על ישראל. במערכת הביטחון שררה מחלוקת עקרונית: אם להניח לעזה ומדי פעם "לכסח את הדשא", או לנקוט גישה התקפית, וכפי שאמרו אנשי שב"כ בדיונים פנימיים עם שרים - "לא לחכות שהמפגע יגיע לשומר בקניון, אלא לתפוס אותו במיטה". זו הייתה גישת הארגון אל תוך 2023. שוב ושוב המליצו ראשי השב"כ האחרונים, מיורם כהן דרך נדב ארגמן ועד רונן בר, לחסל את הנהגת חמאס (בר היה ראש אגף המבצעים שהכין את התוכנית לכך, עוד ב־2011. לפני שסינוואר בכלל שוחרר מהכלא). בכל הפעמים, לבד מזו ב־2022, ראש הממשלה היה בנימין נתניהו. הוא סירב. הפעם האחרונה שהנושא נידון ברצינות, בדיון חשאי בבור, הייתה בתקופת ממשלת השינוי, בסמוך לנאום הגרזינים של סינוואר והפיגוע באלעד. צה"ל החל להיערך לפעולה; היא כונתה פנימית "היום האחרון של שומר החומות". בנט היה הרוח החיה מאחורי היוזמה, שב"כ כרגיל דחף לחיסול, צה"ל הסתייג עמוקות מהתזמון. לפגוע בהנהגת חמאס בימי שגרה, כמתקפת פתע, זו יציאה למלחמה. עם השלכות אזוריות ובינלאומיות. ממילא רוב מקבלי ההחלטות האמינו שחמאס מורתע, בפרט אחרי ביצועיו המרשימים של צה"ל בשומר החומות. כך או כך, הרעיון מוסמס בשל קריסת הקואליציה.
ובכלל, העניין עמוק בהרבה מטקטיקה כזו או אחרת. ישראל על מערכותיה השלימה לאורך שלטון נתניהו עם משטר פונדמנטליסטי, אחים מוסלמים על ספידים, על גבולותיה. שיגורי טילים ופיגועים, מחנות אימונים לקראת פשיטה ופיתוח טכנולוגיות. האקדח הונח על השולחן, והפך לרובה, ואז לטיל. בסוף הוא ירה.
אין ספק שקהיליית המודיעין תסיק מסקנות. ראשיה הודיעו שייקחו אחריות אישית. מה שמפחיד, מקפיא דם, הוא שהדרג המדיני לא החל במחשבה פנימית, עצמית, אמיתית, באשר לטעויותיו המזעזעות. במודיעין הישראלי נכשלו נוראות בהבנת היכולת והאיום הטקטי, אך הבינו היטב את הכיוון. חודשים רבים לפני 7 באוקטובר, אמר גורם בכיר לאיש תקשורת כי בשנת 2023 "נהרות של דם יישפכו". אנשי המודיעין הזהירו שההתקפה בדרך. הם לא ידעו מהיכן תבוא, וכמובן, למען ההגינות, בהחלט לא חשבו שזה יקרה מרצועת עזה. הדרג המדיני לעג לאזהרות, הפנה את גבו. בסוף יולי 2023 רק שלושה שרים הגיעו לתדרוך של ראש אמ"ן וראש אגף מבצעים, שעות לפני העברת חוק לצמצום עילת הסבירות בכנסת. השרים האחרים אמרו שלא היה להם זמן. אין לי ספק שבצה"ל, באמ"ן, בשב"כ, במשרד הביטחון, הלילות של אנשים רבים מיוסרים בידי המחדל. אני בספק אם השרים האלה, שלא הגיעו לתדרוך ההוא, חשבו על כך פעם אחת מאז 7 באוקטובר.
