1. בלדה ללוח שנה
הודעה לקונית, מהסוג שמפסיקים לגלול באמצע מהשעמום, פורסמה השבוע על ידי דוברות הכנסת. היא עסקה ב"מועדי פעילות הכנסת ומועדי הפגרות כדלהלן".
הכותרת האמיתית מתחבאת אי שם אחרי הודעה על חופשת פורים: כנס הקיץ, נכתב שם, ייפתח ביום ראשון, 19.5.2024, ויסתיים ביום ראשון, 28.7.2024 (תרגיל ותיק וידוע להארכה מלאכותית של הכנסים: הרי יום הדיונים האחרון הוא רביעי שלפני כן).
בניכוי חג השבועות, שנופל השנה על ימי העבודה הפרלמנטריים, המשמעות היא אחת: כנס הקיץ של הכנסת, במקרה או שלא, יימשך תשעה שבועות בלבד. הוא יהיה הקצר בתולדות המשכן. בהנחה הכמעט ודאית שהממשלה לא תתפרק עד צאת הכנסת לפגרת פסח, המשמעות אחת: לא יהיו בחירות ב־2024. אם זה מקרי, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה בוודאי לא יצטער על המקרה.
גם אם גנץ ואיזנקוט יפרשו מהממשלה במהלך כנס הקיץ, כל שנתניהו צריך הוא לשרוד עם ממשלת ה־64 עד לפגרה, משימה קלה למדי. בגלל השנה המעוברת, הכנסת תחדש את פעילותה בסוף אוקטובר - לעומת ראשית אוקטובר ברוב השנים. גם אם היא תפוזר ביום הראשון של כנס החורף, לא יהיו בחירות לפני פברואר 2025.
לפני כחודשיים הצעתי כאן לקיים בחירות בהסכמה בסוף 2024 ולאפשר ניצחון במלחמה בלי חישובים פוליטיים. נחרות בוז מילאו את המרחב הצייצני, בשילוב תיאוריות קונספירציה שמדובר בעצם בניסיון נואש של נתניהו לדחות את הקץ הבלתי נמנע. העניין הוא שהקץ רחוק משנהוג היה לחשוב.
התפיסה שקואליציית נתניהו היא שורת אבני דומינו שתקרוס עם נפילת הראשונה, המחנה הממלכתי, מתעלמת מהעובדה שיש שתי שורות: זו של המחנה הממלכתי לא קשורה בהכרח לקואליציית ה־64 המקורית. לעוצמה יהודית, למשל, אין כל כוונה לעזוב את הממשלה, רק לאיים כל הזמן. להווי ידוע לבן גביר שהימין לא סולח למי שמפרק קואליציות ימין. הוא הציב קו ברור בנושא עסקת החטופים לא כדי לתרץ פרישה, אלא כדי למנוע אותה: אם אין עסקה בתנאים מרחיקי לכת, לא צריך לנטוש.
מה שקרה השבוע בכנסת הוא דווקא הפוך: קואליציית לפיד המנוחה היא זו שהתפרקה. יוזמת ההדחה של עופר כסיף, שנולדה בישראל ביתנו, הביאה להתנגשות בין שני אדריכלי ממשלת השינוי. לפיד כינה אותה "קשקוש של ליברמן", וליברמן הגדיר אותו, למעשה, כמנרמל תומכי טרור. קשה לדמיין שוב ממשלת שינוי קמה, מחברת בין האיש שהציע להחרים את כל החנויות הערביות בוואדי ערה לבין התנועה האיסלאמית תחת כנפי יש עתיד.
2. כיכר ספרא וסייפא
תינוקות שנולדו כשחוק הגיוס הקודם נפסל הם עכשיו תינוקות של בית רבן, בני שבע. כשבג"ץ יכריע בימים הקרובים אם להעניק עוד ארכה לחקיקת חוק חדש, לממשלה הרביעית במספר שמבטיחה לעשות זאת, הוא מסכן גם את הממשלה.
מדובר, כמובן, בתרמית פירמידה ענקית. מבחן התוצאה בעבר מלמד כי אין שופט בג"ץ אחד שמאמין שיהיה חוק שיוביל לגיוס חרדים. בטח כשהמערכת הפוליטית הנוכחית מורכבת מפוליטיקאים שכשלו כולם, עד האחרון שבהם, בניסיון להעלות את שיעורי הגיוס של החרדים, איש־איש בתורו. לפיד כשל עם חוק הגיוס 2013, גנץ כשל עם חוק גיוס שאפילו לא הגיע להצבעה. נתניהו כשל רוב השנים, ולאחרונה גם הפסיק לנסות.
הבעיה היא כזו - החרדים ויתרו על חוק יסוד: לימוד תורה ועל חוק הפטור מגיוס שהובטח להם בהסכמים הקואליציוניים. לשיטתם, הם צעדו צעד גדול לקראת הציבור המשרת. אבל מבחינה משפטית, הוואקום יהיה חייב להתמלא. אם אין הסדר חדש, מאיימת היועמ"שית, כל הצעירים החרדים יהיו חייבי גיוס וכל המוסדות במגזר לא יתוקצבו עוד.
מה יעשה נתניהו? ידחה את הקץ. סביר שתתקבל החלטת ממשלה עם הגדלת מכסות מסוימת, והבטחת שווא לחוקק אותה במהלך כנס הקיץ של הכנסת. כשיגיע מועד הפירעון בוודאי לא יהיה חוק, ובג"ץ יתערב, אבל אז הכנסת תתפזר אולי והקץ יידחה שוב. הזעם הציבורי יהיה קשה להכלה, אבל החלופה היא פירוק הממשלה.
הכל מבינים את הפוטנציאל הציבורי הקטלני: מבין אותה, באיחור, גם בצלאל סמוטריץ' שמצא את עצמו בנבדל מרהיב מול בוחריו. הציונות הדתית תומכת כמעט פה אחד בגיוס, בטח אחרי מחיר הדמים הנורא במלחמה, "הציונות הדתית" העניקה גיבוי להשתמטות. התיקון שלשום של שר האוצר, שקבע ש"מה שהיה לא יוכל להיות עוד", הוא ניסיון להקטין את הפער הזה בין מצביעיו שמשלבים בין ספרא וסייפא לבין שותפיו שמעדיפים את הספרא. הבוחרים הדתיים־לאומיים שאינם חרד"לים הצביעו לסמוטריץ' ובן גביר כי החלופה הליברלית יותר הוכתמה בשותפות עם השמאל והערבים. הם יצביעו בהמוניהם לחלופה שתוצב בבחירות הבאות ותציע ימין עם גיוס לכל. יותר מאחת כזו כבר מתארגנת על הקווים.
3. תורת לחימה
בחירות מקומיות הן הגרסה הפוליטית לבירה ללא אלכוהול: מעטפות כפולות יש, סקרים יש, אפילו יום שבתון יש - רק מתח אין. למעט קומץ עסקנים מהליגה הארצית, אין הרבה אנשים שמעורבים רגשית בשאלת הרכב מועצת העירייה בדימונה או בהרצליה, למשל. פעם הייתה לבחירות האלה משמעות ארצית, אבל מאז שימי הבחירות המקומיות והכלליות הופרדו, לפני שני דורות, ומאז קריסת המפלגות הגדולות בזירה המקומית, אין דרך, כמו באמריקה, ללמוד על מצב המחנות מהתוצאות בערים ובמועצות המקומיות.
המלחמה גרעה עוד מהמתח. יהודה עמיחי כתב פעם שעצוב הוא להיות ראש העיר ירושלים. ייתכן, אבל עצוב יותר להיות מועמד לראשות העיר. מוטת השליטה של ראשי ערים מעניקה להם סיכויי היבחרות מחדש גבוהים ביותר. מהפך דורש אנרגיה ואנרגיה צורכת קשב, אבל הקשב נעלם כמעט לחלוטין בגלל המלחמה. אלה חדשות טובות מאוד לראשי הערים המכהנים, במיוחד רון חולדאי שגימגם קשות בסקרים על רקע תסיסה גוברת, אבל כעת נראה שמשייט בקלילות לכהונה שישית מול אורנה ברביבאי שעקבותיה נעלמו מאז 7 באוקטובר. אחת מראשי הערים היחידים שיצליחו להפסיד היא עינת קליש רותם בחיפה, אחרי כהונה תמוהה וביזארית, עתירת חזירי בר.
על מה כן כדאי להסתכל בשלישי הקרוב? על מה שנראה כפוטנציאל לקרע היסטורי ביהדות התורה. הרשימה המאוחדת לאשכנזים החרדים מתמודדת יחד בכנסת כבר יותר מ־30 שנה, אבל הפיגומים שעליהם קמה מאיימים להישבר. בהיעדר פריימריז, היא בנויה על איזונים עדינים ביותר בין החסידים לליטאים. שנה אחד מהם - והכל קורס.
זה כמעט קרה בבחירות האחרונות לכנסת, כשאגודת ישראל החסידית איימה להתמודד לבד וחזרה לרשימה המשותפת בתיווכו של נתניהו. וזה יקרה בפועל ביום שלישי הקרוב. הכל החל באלעד, שבה הסכם רוטציה לא קוים על ידי ראש העירייה ישראל פרוש (שגם העביר, על פי עדויות במשפט, כסף מזומן ליריב פוליטי כדי שיחבור אליו. מה יותר יהודי מזה?) האש התפשטה עד מהרה כמעט לכל פינה בארץ שבה יש קהילה חרדית: בית־שמש, בני־ברק, אשדוד, קריית־גת. הקרע כפול: גם בתוך אגודת ישראל וגם בינה לבין דגל התורה הליטאית.
אגודת ישראל, להבדיל אלף־אלפי הבדלות, היא הגרסה החרדית של בל"ד: הפלג הרדיקלי ביותר שמוצא עצמו בתוך רשימה משותפת ולוקח את כל המגזר אל הקצה, לרבות בימים אלה בחוק הגיוס. בל"ד מצאה עצמה אשתקד מחוץ לרשימה המשותפת, האם כך יקרה גם בבחירות הקרובות לחרדים?
4. אחים לאותו נשק
עלוני השבת הסרוגים מלאו בשבוע שעבר במודעות של תנועת "אחים לנשק". ראש החץ במאבק נגד הקואליציה, שלה הצביעו רוב מצביעי הציונות הדתית, משקיעה עכשיו מאמצי־על בשכנוע הסרוגים להצטרף לקמפיין שלה בעד שוויון בנטל. "גיוס הוא התחלה של פיוס", נכתב שם. אם גיוס מוביל לפיוס, למה מוביל ההפך מגיוס, שהוא השעיית שירות המילואים?
מאז החלה המלחמה, תנועת "אחים לנשק" שינתה כיוון. מארגון מיליטנטי שחסם כבישים, עודד סרבנות (סליחה: אי־התנדבות), הפגין בבני־ברק, אירגן שירת נשים באוטובוסים של חרדים, דירדר פחים אל מכוניתו של שר המשפטים ובאופן כללי הבעיר את הרחובות, לארגון שמסייע לחיילים ולתושבי הדרום בציוד, בהתנדבות ובכסף. לא סתם קיבלו פטור ממס לתרומות בכנסת מהקואליציה הנוכחית. מה שמגיע – מגיע.
רק שמטרות הארגון לא השתנו. בחסות הרטוריקה של קידום אחדות, אחים לנשק מוסיפים לאיים בסרבנות במקרה שהממשלה הנוכחית תקדם משהו שלא מתאים להם. עיינתי בראיון פיוס מרגש בין אייל נווה, מראשי אחים לנשק, לרב איתן איזמן מהציונות הדתית. הרב איזמן נמנה עם קבוצת הסיכון להידבקות בשמאלץ הזה: רבנים סרוגים תמימים ושוחרי פיוס. הוא הביע הסכמה להקדמת הבחירות בשם הפיוס, נווה לא ויתר על כלום. "לא נותרה לנו ברירה", הצדיק בדיעבד את החלשת צבא העם. אתה מסכים עכשיו עם הדרישה להשאיר את הצבא מחוץ לכל מחאה? נשאל. "לא בחנתי את זה", התחמק.
הדרישה לגיוס לכל מוצדקת מאין כמותה. רק קצת מוזר שהיא נשמעת דווקא ממי שהשתמש באי־שירות כנשק לקידום מטרותיו. מי שלא בא לצבא למען מה שהוא תופס כדמוקרטיה, יתקשה להיות נסער ממי שלא בא לצבא בגלל מה שהוא תופס כיהדות.
החלשת המערכת החיסונית של המדינה ערב 7 באוקטובר היא באשמת הממשלה, אבל בהחלט גם באשמת אחים לנשק וחבריהם. לשווא ינסו לרחוץ בניקיון כפיהם, אחרי שהתגאו שבלעדיהם אין צבא. אם שר אוצר גורם לאינפלציה, הוא אשם ולא האינפלציה, שאינה יצור חי. אבל אם רה"מ מקדם מהלך שגורם להחלשת הצבא, אשם גם מי שתרם להחלשה: ייתכן שהוא היה צריך להתקפל בפני האיומים, אבל הם אלה שמימשו את האיום ויצרו את הרושם אצל אויבינו שהצבא מתמוטט, תוך כדי התעלמות בוטה מאזהרות הרמטכ"ל: "כל מי שקורא לאי־התייצבות פוגע בצה"ל, פוגע גם בביטחון המדינה".
ולכן, כשמדברים על אחדות בימים אלה, ועל לא לחזור ל־6 באוקטובר, מתבקש לשאול במה "אחים לנשק" השתנו, חוץ מאימוץ עצות של קמפיינרים להפסקת חסימות. "לא ניתן לאף הנהגה לקרוע אותנו מבפנים", היתמם נווה לאחרונה. הוא ממעיט בערך עצמו: הוא ושאר אחיו לנשק היו גם הם מנהיגים אשתקד, וכמו יריביהם, הם קרעו גם קרעו. בדרכם חזרה לרחובות, מוטב שיתרמו לחיבור גם במעשים, לא רק במילים של יחצנים.
הכותב הוא עיתונאי חדשות 12
