אני ממש מקווה שבאייר לברקוזן תזכה העונה באליפות גרמניה לראשונה בתולדותיה. זה לא שסבא שלי היה אחד העובדים המסורים בחברת התרופות "באייר" (שעובדיה הקימו את הקבוצה ב־1904), ועד לאחרונה אפילו לא חיבבתי אותה, אבל ההצלחה של לברקוזן – שלא הפסידה העונה ומובילה על באיירן מינכן בשמונה נקודות כשנותרו רק 11 מחזורים לסיום העונה – שאבה אותי.
זה קרה בזכות הדברים שהיא מביאה – הכדורגל שהיא משחקת, הרעיונות של המאמן צ'אבי אלונסו, סיפור האנדרדוג – אבל לא רק. זה קרה גם בגלל שיריבתה הישירה על התואר המאיסה את עצמה לגמרי על כל מי שהוא לא אוהד שלה, כשזכתה בקיץ האחרון באליפות ה־11 ברציפות, ובעיקר בגלל שבאיירן שוב מתנהגת כמו באיירן.
הבווארים, שצריכים נס כדי לא לסיים את העונה ללא תואר לראשונה מאז 2011/12, הודיעו בשבוע שעבר כי המאמן תומאס טוכל יסיים את תפקידו בקיץ, וכעת הם כבר עסוקים בניסיון לעשות את הטריק הקבוע שלהם – לקחת את הכוכבים של מי שמאיים עליהם. באיירן סימנה את אלונסו, שהצטיין במדיה כשחקן בין 2014 ל־2017, כמי שהיא רוצה שיעמוד על הקווים החל מהקיץ, והעלתה על הכוונת גם את פלוריאן וירץ הצעיר, השחקן הכי משמעותי של לברקוזן העונה.
התקווה בבאיירן היא לא רק להרוויח את מי שנחשב למאמן הגדול הבא ואת כוכב העתיד של הכדורגל הגרמני, אלא גם להרוס כבר עכשיו את האווירה המושלמת סביב המוליכה המפתיעה. הגיוני מבחינתם, אבל זה פשוט מעצבן. החדשות הטובות הן שלפחות כרגע נראה כי הספרדי מצליח לשמור על שקט תעשייתי בקבוצה שלו. בנוסף, איש לא מבטיח שווירץ והוא יתפתו להגיע לאליאנץ ארנה. לשניהם יש עוד אופציות מסקרנות – במקרה של אלונסו מדובר בכניסה לנעליים של יורגן קלופ בליברפול – ואם יזכו העונה באליפות, יהיה להם מעט מאוד להרוויח בבאיירן. כעת רק נותר לקוות שלברקוזן לא תצדיק את הכינוי שלה, "נברקוזן" ("Neverkusen").
