לכתוב עלייך איריס. חיים. שאת כמו שאת. מתנהגת מהראש ומהבטן ומהאינטואיציה, בלי לקבל תדריכים חיצוניים ומקצועיים של אנשים טובים שאת לא בטוחה שאת מבינה. אומרת: "לבשורות טובות תעירו אותנו בכל שעה. בשורות רעות, בבקשה רק בבוקר". לא 'אישה בורחת מבשורה', אישה שולטת בבשורה. מאמינה בטוב ורק בטוב, ועדיין מנהלת את מרחב הנשימה שלה: אין בשורות רעות בלילה. מותר להיות כאן ועכשיו, מותר לישון. לגמרי לא תמימה, אבל בוחרת להאמין בממשלה ובצבא.
אני חושבת על המקצוע שלך, אחות פליאטיבית, שיש בו חמלה רבה וגם הכרת המציאות, ההכרה שאת רבים מהתנאים החיצוניים לא ניתן לשנות, שהכל יכול להילקח מהאדם, פרט לחירות האולטימטיבית שלו: לבחור איך להגיב. להישאר אדם בן חורין ובוחר מול הנסיבות שנכפו עליו. האם זו האישיות שבוחרת מראש בעבודה כזו, או התרגול היומיומי של ההכרה והחוויה?
שום דבר לא מכין אותך להיות אמא של ילד חטוף, אבל כשהסוריאליסטי הופך למציאות, ואחרי השוק הראשוני, את מגלה לתדהמתך שיש ברשותך את הנדרש. ומה עם כל מחלישי הלב? הכעס, האשמה וההאשמה, והתבוססות אין סוף על ה"אם" ועל ההחמצה? הרעלים המפתים ההם, הם לא זרים. את חולפת על פני כולם, ובוחרת לא לרדת בתחנה.
והיכולת הזו לקום ולזהות את עצמכם מחדש במראה: אני יהודי בארץ ישראל, אני ישראלי, זה המקום הנפלא והנורא שלי, אלו האחים שלי, וכאן איתם אני נחושה לחיות.
ביקשת מיותם שיראה לך את החוזקות שלו, והוא הראה לכולנו: בתנאים שקשה לדמיין, באתגרים שמספיקים ל־90 שנה... את בוחרת לראות את כל החברה שלנו כמו שבחרת לראות את הבן שלך: באור ולא בבור.
העולם משתאה ומתפעל סביבך, אבל זה לא מבלבל אותך. את יודעת יפה לדייק מה הרוח הזו שאת משדרת, זה לא חוסך ממך את המחנק בבוקר, את הרשות והצורך להשתנק ולבכות, את הגעגוע. הפלא הזה – להיות אדם מרגיש ומחובר וחי, ולא להתמכר לרגש. שנים לתרגל איך לשחרר את השליטה ובשעת מבחן לא להיכנס לסחרור, לצניחה חופשית חסרת מעצורים. בזמנים שהראייה מצטמצמת למנהרה צרה של חרדה, להודות לאמהות החיילים, לחבק את היקרים המרוסקים הללו שהתכוונו לטוב. כי הלב שלך לא שבוי בשום מקום. הוא מלא אהבה וחופשי, כואב ובוחר.
ובעיקר, יותר ממה שזה מעיד עלייך ועל הפלא הפשוט והמאיר שאת - זה מעיד על האנשים סביב. נהדרים שהם, כל כך צמאים לאור ולתקווה, לאמון בכוח שלנו לבחור, לראות טוב, לספר לעצמנו את הסיפור המיטיב, המחזק, המחבר.
כשחושבים על זה, זה ממש מכמיר לב. כל הצורך הגדול שלנו בהשראה, בחיוך, בקצת חמצן לנשימה. לפגוש מישהו שיזכיר לנו להאמין בעצמנו. ביחידים, במשפחות שאנחנו, במדינה.
ואת עומסת על עצמך את המשא הזה באהבה גדולה: כמו שהבטחת ליותם, כמו שהבטחת לו וקיימת, ועודך מקיימת: לראות אותו חזק, להאמין בו עוצמתי ומסוגל. לספר את הסיפור שלו - סיפור של בחירה וחיים וגבורה.
