המצולמים: גד הרן (48), עם בתו נעמה (13) ממבשרת ציון. גד עובד בתחום יעוץ טכנולוגי ב”שטראוס אסטרטגיה”.
המקום: חניון לילה מצפה מכתש קטן
בלי אוהל:" אנחנו משפחה שאוהבת לטייל מאז שהילדים היו מאוד קטנים. זה הדבק שלנו", פותח גד. "בדרך כלל, כל המשפחה מצטרפת, כולל שני הכלבים שלנו, הפעם זה רק שתי הבנות שלי ואני (יעל, 15, לא בצילום, י"ב). טלי, אשתי, לא הצטרפה כי היא פוחת אוהבת טיולי 'הארדקור', ואור, הבן שלי, בשנת שירות במושב חצבה בערבה. נעמה ויעל מאוד אוהבות את הצד האתגרי. אנחנו סוחבים את כל הציוד על הגב וישנים בלי אוהל, רק שק שינה טוב ומזרן דק. האמת שלא ציפינו לגשם, אז יהיה קצת קר. תפריט הערב, ארוחת שישי, הוא אורז, עדשים, טונה וסלמי". נעמה: "בטיולים הכל טעים".
גד: "יצאנו ממבשרת ב־4:00 לפנות בוקר לכיוון של אור. כשהגענו לאזור עין גדי ב־6:00, המשטרה עצרה את התנועה כי היו שיטפונות, ונתקענו לכמה שעות. בסוף הגענו לחצבה בסביבות 10:00, ואור הקפיץ אותנו לתחילת המסלול, בכניסה למכתש הקטן משער אשמדאי. מחר נלך לעין ירקעם, ומשם אור יאסוף אותנו. בחצבה הוא עובד במרכז 'דרך לוטן' שעושה סדנאות טיפול בשטח לנוער בסיכון. זו עמותה שהקימו ההורים של חייל בשם לוטן סלוין שנהרג במלחמת לבנון השנייה ומאוד אהב לטייל. שנת השירות של אור הייתה אמורה להסתיים באוגוסט, אבל בגלל המלחמה, כנראה שיקצרו לו אותה ויגייסו אותו כבר באפריל.
להחזיר את הסקרנות: "לצאת לטייל דורש הרבה מוטיבציה, אבל זה תמיד משתלם. לשקט של המדבר אין תחליף. בשבילי, לטייל זה טיים־אוֹף מהמציאות הדיגיטלית, מול המסך כל הזמן, אם זה בעבודה או בנטפליקס. זו הזדמנות להחזיר את הסקרנות אל העולם הפיזי. הבנות סוּפר־מחוברות לטכנולוגיה, אבל בטיול זה ברור שהן משאירות את הטלפון בבית", אומר גד.
נעמה: "אנחנו מודיעות לחברים שלא נהיה זמינות, שלא יחשבו שמסננים אותם".
עבודה מהבית: "לפני הקורונה עבדתי המון בחו"ל, כי רוב הלקוחות בצפון אמריקה", אומר גד. "הייתי הרבה פחות בבית, והטיולים המשפחתיים היו רגעים די נדירים של להיות ביחד כמשפחה. הקורונה שינתה את החיים. מאז הקורונה נוצרה מן היברידיות בין עבודה ובית ואני עובד כבר הרבה מהבית. אצל טלי הדברים הפוכים. היא עובדת סוציאלית ותמיד הייתה הרבה בבית. בשנים האחרונות היא התחילה לעבוד כפסיכותרפיסטית, ומאז 7 באוקטובר, היא עובדת כל הזמן. היא עבדה קודם ב’מרכז ייעוץ לאשה’, אבל בעקבות המלחמה היא עוברת למרכז 'מטיב' בירושלים, שמטפל בתופעות פוסט־טראומטיות. היא עובדת הרבה גם עם משרד הביטחון, למשל עם החברים מקיבוץ בארי, ובעוד מקומות שהיא נשלחת אליהם.
סטירת לחי מהמלחמה: "ב־7 באוקטובר היינו בארצות־הברית בחתונה משפחתית בשיקגו. היינו באותו ההרכב, אני ושתי הבנות. באמצע הלילה אצלנו בשיקגו, קיבלתי הודעה מטלי שמשהו נורא קורה. עד שחזרנו, ב־11 באוקטובר, הייתה חוויה לא נעימה להיות שם", אומר גד. "גם אחר כך, בישראל, הייתה חוויה לא נעימה, אבל היינו יחד עם כולם. בימים האלה בשיקגו עלו אצלי הרבה מחשבות על מה זה להיות ישראלי.
"כבר לפני המלחמה, במהפכה המשפטית, עלו מחשבות אם יש כאן עתיד בארץ, ודווקא המלחמה הייתה סוג של סטירת לחי. הרגשתי שגם אם בישראל אין עתיד, גם בשום מקום אחר בעולם אין לנו. זה חידד לי את הדברים שיש פה שאין להם תחליף. הבנתי כמה משמעותית לי הדרך שבה אנחנו מגדלים פה את הילדים, זה ב־DNA שלנו כישראלים. יש לילדים כאן איזה חופש ותחושת ביטחון שאין לילד אמריקאי. הנה דוגמה, אנחנו מטיילים כאן בתחושת ביטחון גם אחרי 7 באוקטובר. יש בארץ גם תרבות של משפחה מורחבת וחברים קרובים שלא מתקיימת במקומות אחרים. יש לנו משפחה בחו"ל משני הצדדים, אבל אין לנו תוכניות לנסוע לשום מקום, כי אנחנו מבינים את הטרייד־אוף, למרות התסכול עם הממשלה הזאת. אולי זו בעיה שאין לנו תוכנית חלופית".
נעמה: "יש לנו תוכנית, אנחנו פה".
חניון לילה מצפה המכתש הקטן
בסביבה: מעלה עלי והמכתש הקטן, גבי ימין, נחל חתירה, מעלה פלמ”ח ועין ירקעם
ווייז: "חניון לילה תצפית מכתש קטן"
גישה: לכל רכב
אין: שירותים, פחי זבל וקליטה
יש: ברז מים למטיילים, כ־400 מטר מהחניון לצד בסיס צבאי, מתחמים מעגליים מיושרים לשינה, עם גדר אבן נמוכה לישיבה
