הופעתי השבוע בסיום כנס המילואימניקים במועדון הבארבי. היו שם ארגונים שונים של ישראלים שיצאו להציל את ישראל ב־7 באוקטובר ולא מוכנים לחזור לשגרה כאילו לא אירע דבר. הם היו בקרבות ואיבדו חברים, חלקם נפצעו. הם היו מוכנים למות עבור המדינה שלנו, עבור חברים שחושבים הפוך מהם. הם סיכנו את חייהם במודע. המוות היה מוחשי כשהסתובבו בלב עזה וחיפשו מחבלים. ואחרי החוויה הזו הם לא מוכנים, פשוט לא מוכנים, לאפשר לנו לחזור ל־6 באוקטובר.
אלישע מדן היה בין הנואמים בערב הזה. פגשתי אותו גם שבוע קודם, כשהוא בא להופעה שלי. לא ידעתי שיבוא. זיהיתי אותו באמצע ההופעה, זה היה רגע מצמית. בשישי שבו הוא נפגע, מישהו כתב לי שהוא נהרג. אחר כך אמרו לי שהוא פצוע אנוש. חשבתי לעצמי, אוקיי, "אנוש", אני הרי יודע מה זה אומר. ומאז עקבתי אחרי מסע השיקום המדהים שלו, כעוף החול ממש. והנה, הוא יושב בהופעה וצוחק. וזה לא שקלה דרכו. בחור בריא שחוזר מן הקרב בלי רגליים. אבל איזו רוח גדולה.
והוא אמר בכנס בגילוי לב: אני מתבייש בכך שהייתי מוכן לריב עם חברים שלי לפני 7 באוקטובר על הרפורמה. חברים שכשנפצעתי רצו לבית הממולכד שבו היינו בחאן־יונס כדי להציל את חיי. והמריבות ההן, איזה טפלות הן בעיניי היום. אסור שנחזור אליהן.
בכל הצניעות, או ברובה, אני לא חושב שיש רבים שפגשו כל כך הרבה מילואימניקים כמוני בחודשים האחרונים. אלפים רבים פגשתי בהופעות, אלפים בהתכתבויות בנושא העסקים, אין־ספור ממשקים ושיחות. לא הייתי צריך את הכנס כדי לחדד לעצמי ולכם את המסר שלהם, אבל אעשה זאת בכל זאת. אלה דברים שראוי לחזור עליהם שוב ושוב. המילואימניקים אומרים לנו דבר מאוד פשוט: ב־7 באוקטובר שינינו בשנייה אחת את התודעה. זה היה כמו לחיצת כפתור פנימית כזו, שהופכת הכל. כל מה שנראה לנו חשוב לפני כן - מחיצות בדיזנגוף ועילת הסבירות - הפך לחסר חשיבות. לנגד עינינו עמדה משימה אחת בלבד: הגנה על ישראל מפני מחבלי נוח'בה הנאצים. יצאנו לקרב וסיכנו את חיינו, ביביסטים וקפלניסטים חירפו נפשם כדי להציל זה את זה, כדי להציל אזרחים. ועכשיו, כשחלקנו משתחררים ממילואים, אנחנו לא מוכנים לחזור לאחור כאילו לא קרה דבר. זה פשוט לא סביר בעינינו, וזה לא יקרה. לא ניתן לזה לקרות.
אחד הדברים שאמרתי להם בכנס זה שאת הרוח הגדולה שהייתה להם במלחמה הם הרוויחו גם בזכות זה שלא היו להם שם רשתות חברתיות. לא היה טוויטר בעזה. הם הסתכלו זה לזה בעיניים, וחזרו לאהוב. זה שיעור חשוב בעיניי, גם לעתיד: כדי שהמהפכה תבוא היא תצטרך להתעלם מהשיח הקיצוני ברשתות. היא לא צריכה להשתתף בו ולנסות לנצח בו, אלא לעוף בגובה מעליו, להלך בגדלות בשעה שמחרחרי הריב מנסים למשוך את כולנו לאחור.
גם בשל כך אני מבקש לאתגר את עצמי רגע עם הארה על בצלאל סמוטריץ': אני לא מחובביו. מעולם לא הייתי. אנשים כמוהו מרחיקים בעיניי אנשים מהיהדות, מאהבת תורה. הוא מקפיד ממני וצדיק ממני בהרבה, אבל בעיניי עושה חילול ה' גדול. הוא גם מזיק לתנועת ההתיישבות. זו דעתי. גם ח"כ צבי סוכות איננו כוס התה שלי, בלשון המעטה. כתבתי נגדו בחריפות שפגעה בו בעבר, ולא התנצלתי חרף טענותיו, אף שלא קשה לי לחזור בי כשיש צורך. אינני רואה בכך פחיתות כבוד. אני מקדים את הדברים הללו, כדי לומר את זה: גם לאנשים האלה מגיע שלא יופעלו מכונות רעל נגדם. גם לאנשים שבעיניי הביאו את ישראל לנקודת השפל שלה בשנה הקודמת, יחד עם יריב לוין ושמחה רוטמן ואחרים, מגיע שלא כל משפט שהם יאמרו יוּצָא מהקשרו. מותר להם לגרוס אחרת מכם בנושא עסקת חטופים.
סיפור הסוכה בחווארה, שכבר הוכח על ידי הכתב הצבאי חברי רועי שרון כפייק, הוא דוגמה טובה לעוול מיותר שנעשה לסוכות. ההתנפלות על הבן של סמוטריץ', שאמור להתגייס אבל העדיף להקדים לכך לימוד בישיבה, היא דוגמה לעיסוק מיותר אחר. ודווקא כמי שבאמת מקווה שהציונות הדתית תיוצג בכנסת הבאה על ידי אנשים אחרים בתכלית, אני בוחר גם בהקשר שלהם: בואו נקיים מחלוקת בדרך אחרת. נוקבת, אבל הגונה יותר.
אנחנו מסוגלים.
דוגמה מהצד השני: לילה בעזה. כוח צבאי של לוחמים שוהה באיזה בית ישן. החייל ששמר על הגג מגיע למישהו ומעיר אותו להחליפו. הוא מתבלבל. יש חושך וקצת בלגן, והוא לא מעיר את מי שאמור להחליף אותו באמת, אלא בחור אחר מהשב"כ, אדם בדרגה שמקבילה נניח לסגן אלוף, שבמקרה נמצא עם הכוח. השב"כניק מתעורר, ובלי לשאול שאלות קם ועולה לשמירה. הוא לא מתקן את הלוחם ולא מוציא הגה. זה בחור מבוגר יחסית, יש לו כמה ילדים בבית וקריירה של כמעט 30 שנה בשירות, אבל לעלות לשמור בארבע בבוקר על הגג זו לא פחיתות כבוד עבורו. ממש במקרה הוא גם נשוי לאחת מראשות המחאה ההיא, וממש לא במקרה מעלילים עליו עלילות שהיה בקשר עם סינוואר או ווטאבר. ובזמן שמכונות הרעל מעלילות עליו עלילות שווא, הוא, בגיל של פנסיה תכף, קם לפנות בוקר ועולה לגג, כי העירו אותו בטעות לשמירה.
העתיד של ישראל החדשה הוא אנשים כמו אלישע מדן, אדם שאיבד את רגליו בעזה, אבל לא את הרוח הגדולה, אנשים שהובילו אותנו בשדה הקרב, והדבר הטוב ביותר לישראל יהיה לתת להם להוביל אותנו גם אל היום שאחרי. שבת שלום.
