שפעת 1 / הפוליס (העיר) הלכה השבוע לבחירות. אמנם לא היינו מאוהבים בעירנו המבורדקת לאחרונה אבל הצבענו עבורה, כי את מה שמגיע לנו כדאי לקחת לפני שיהיה מאוחר. חוץ מזה, אמאל'ה, מלא שפעות מסביב. כן־כן תירגעי, עשיתי חיסון טפו־טפו־טפו, אבל שמעתי גם על כאלה שחטפו שפעת למרות החיסון, אז אל תתלהבי.
אביגיל, מיכאל ועמליה / אני לא יכול להשתחרר מהכאב הפנימי, מהסים החיצוני, מתולדות המלחמה הזאת וחש שאני מתנהל כמו פנס שמאיר וכבה עם דימר פנימי. וכשישבתי וראיתי ב"עובדה" את הסרט של בן שני על אביגיל הקטנה ושני אחיה עמליה ומיכאל, אז הכאב שוב גבר. ראיתי את החיוך של אביגיל בפעם הראשונה לפני חודשיים בשער של המוסף הזה, ועד זמן כתיבת שורות אלה, אני לא יכול להוציא מהראש ומהלב את סיפור הילדים והגבורה קורע הלב, של אביגיל הקסומה בת הארבע שנחטפה לעזה וחזרה אחרי 51 יום, ושל שני אחיה מיכאל ועמליה שהתחבאו בארונית הממ"ד אחרי שראו את ההורים שלהם רצוחים לידם. שלא לדבר על המשפחה של אחותה (לירון ובעלה זולי) שמאמצת אותם אחרי מה שעברו. והייתה שם גם הפסיכולוגית המהממת שליוותה את שני הילדים תוך כדי האירוע שעה אחרי שעה כשהם ישובים בממ"ד מוקפים נוח'בות מנוולים.
"איפה המטען שלכם?" שואלת הפסיכולוגית את מיכאל, "וכמה אחוזים נשארו לך בטלפון?"
"57 אחוז", לוחש הילד הבקיא ברזי הטכנולוגיה. ואני חושב אם לאנה פרנק ואתי הילסום (יהודייה הולנדית שכתבה את "השמיים בתוכי" ונספתה בשואה) היו טלפונים ופסיכולוגית להתקשר לעולם החיצון בהתחבאות שלהן מפני הנאצים במלחמת העולם השנייה הסוף שלהן היה אולי אחר.
והפסיכולוגית שמדברת בטלפון עם מיכאל יודעת שאם מיכאל ייצא מהממ"ד וילך למטבח, שם נמצא המטען, הוא יראה את אמו. אבל הוא קם ובפרקטיות של מבוגר בלב של ילד רץ ומביא את המטען בעוד נשימתך (נשמתי) נעצרת. הייתכן שהחיים ממשיכים הלאה אחרי כל זה? הייתכן שהכל הופך בסוף לתוכנית "עובדה" (המצוינת, עם בן שני, במאי הדוקו הנהדר), הייתכן שכל זה קרה לנגד עינינו? לא ייאמן.
לא מהצועקים / אח שלי, אמא שלי, חבר שלי, אני לא מצליח להשתחרר. לפעמים תוקף אותי התקף עצבות נוראית, בעיקר עם השקיעות אחה"צ. לפעמים זעם עצור. אני לא מהצועקים כמו שתי חברות הכנסת או נשיא ברזיל או קניה ווסט הדביל. אני מהשותקים. מאלה שמדברים לעצמם. אני גם לא אסטרטג, פרשן. אני זמר וזמר אשאר. אם יש לי רעיון או שניים טמנתי אותם בחיק השירים שלי. אם רציתי למחות דחיתי את פרס ישראל המדובר לפני שנה.
אני חולף ליד הגיטרה. מדי פעם קובעים סשן באולפן ואנחנו מקליטים עוד שיר ועוד שיר. להגיד שאנחנו מאושרים? זה יהיה רחוק מהאמת. כי בסוף קשה לפרוק את מטען הכאב מארבעת החודשים האלה בחיינו גם בשירים. החיים נהיו פריכים. התבונה נעלמת ברעש הגדול. מזל שיש את הגיבורים, המיוחדים, המופלאים לנהות אחריהם. לכל אחד מגיע לקבל את פרס ישראל.
חופשה שנויה במחלוקת / למול הכל אני שם לב לפי פרסומי חברות המסע שכבר אפשר לנסוע לאוגנדה לראות גורילות, לדרום־קוריאה כדי לפגוש מסורת עתיקה. אבל אני לא מצליח אפילו להשתכנע לטוס למדריד הספרדית לאכול טאפאס עם חברים ואלמודובר ואחרי שאנחנו קובעים נסיעה אני מבטל. ואליבא דחברים, כמה מהם ששבו מהתאווררות מאיטליה ("התאווררות" קוראים לזה עכשיו, לעומת "חופשה" פעם) כתבו לי "לא הצלחנו להתנתק, וגם החברה הלאומית דפקה לנו את הטיסה עם האיחורים הענקיים שלהם".
טוני וספה / שמתי אימוג'י של וספה ושלחתי לכל מי שהתעניין מה קורה אצלי. אולי בגלל טוני וספה הפיצה, ואולי כי זה ביטוי לחוסר אונים שעה שמשפחות זועקות בדם ליבן ולעומתן כל אלה שלא ייאמן, קובעים את סדר היום.
"אנחנו מאבדים מערכינו כששום דבר לא משקף את רוחנו", קראתי פעם באיזשהו מקום. ואפרופו באיזשהו מקום, בסוף שנות ה־80 הלחנתי ושרתי שיר ואני מצטט ממנו: "אך באיזשהו מקום בים העצב והכאב, ישנה איזושהי רפסודה והיא נקראת אהבה", שורה שכתב כמורשת הנער המשורר רון אדלר שנקטף בדמי ימיו. שורת חיים ליום־יום שלנו כיום.
גשם בפברואר / אז מה קורה? חרבו דרבו או אירוויזיון? לא ייאמן. מצד אחד כל מה שקרה לנו, ומצד שני אירוויזיון ("גשם אוקטובר"). וכשמתחיל גשם בפברואר (שנפסק עכשיו והשמש יצאה) כל זה מעלה את שאלת הפרופורציות. ואז לא נותר אלא לצאת בשמש למרחב המוגן שקרוי הגינה שלי במרכז הארץ, ואני מתחיל לפרוק קצת את הזעם והעצב על ידי הוצאת "יבלית מצויה". יבלית אלה השיחים הפראיים שנטפלו ל"שיחים הטובים" בגינה, מוכר לכם?
"מעט כל כך לומר, דחוף כל כך לומר זאת", כתב לאונרד כהן.
ספר היעלמות / אז מי אתה בימים אלה, גבר? נדיב או אדיב, חביב, קשוח, מתוח, או פחות פתוח? קשה להחליט. כמו שקשה היה להחליט למי להצביע בבחירות לעיר. וכיוון שהרצון שלי לצרוך חוויות די נמוך, אז אני תקוע כבר חצי חודש בספר בשם "לגרש את ורונה" מאת הסופרת הסקוטית מרגוט ליווסי, סיפור על צעיר שנתקל במישהי שנכנסת לדירה שבה הוא עובד בצבעות, וחוטף עליה קראש, אבל דווקא אז היא נעלמת לו. נשמע לכם מוכר? להיעלם? פתאום? באמצע? כשהכל נראה בסדר? ולחכות שיחזרו הביתה?
שום אפשרות לשכחה / הנה ציטטה מאת המשורר חיים גורי שמדייקת את הדברים שאני רוצה לומר: "שום סיכוי לשכחה, שום אפשרות פתוחה, אני ממשיך לשוטט בחוצות הריקים האלה ומקווה לאיזה טוב, שעדיין לא נודע לי". גורי מוציא לי את המילים מהפה. ואני מבין שאנחנו צריכים בימים אלה להתאמן על ציפייה ועל לחכות. על לשחרר ולפרוק ת'כאב שהצטבר בנו כי לא ברור אם הזמן אוהב אותנו. הרי היינו בתור לאשליות ואכלנו אותה. עכשו תור ההתפכחות. החשבון. ואם אתה עדיין מתעקש, מציע לי חבר חכם, תנסה אופניים בגשם, זה יערבב לך את הטיפות עם הדמעות (מנסה ונרטב כמו שד). תנסה ריקוד על איזה מזח. תנסה להיות אאוטסיידר.
"אבל בראבק, אני אינסיידר טוטאלי", אני זועק. "אז תנסה להתקלח במים חמים ולעבור לקרים". בררר. מנסה ונהנה.
חביתות סוף / הראו לנו את המקום שרוצים להגיע אליו כי אנחנו זקוקים לאות, דרך, פתרון, לבוא חשבון ולהבין מה קורה.
ואביגיל הקטנה? היא כבר משחקת עם שני אחיה הישנים ושלושת החדשים שאימצו אותם במשפחה של דודתה הנפלאה ובעלה המדהים. וכשזוג המבוגרים עושים לכל ששת הילדים חביתות לארוחת ערב אני אשכרה בוכה מהתרגשות. וכשהשידור מסתיים, אני מסמס לנשיא ארצות־הברית, למורה שלי בבית הספר ולך, אמאל'ה, כדי להגיד שראיתי את הרוע ואת האנושיות מנצחת אותו.
וחוץ מזה. מלא שפעות באוויר. וזה לא שאני שונא מלונות בערים זרות. לא בגלל זה לא נסעתי למדריד, אמאל'ה. אולי לא הבנת, כי פשוט לא היית פה כשהכל קרה. למזלך, לצערך ולשמחתך.
